התורה והמצוה על במדבר י
פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר י:
<< · התורה והמצוה על במדבר · י · >>
פסוק ב
לב. שתי חצוצרות , כבר התבאר באילת השחר ( כלל ס”ו ) שכ”מ שבא שם הרבים בצווי אצ"ל בו מספר שנים, כי מסתמא נאמר שהם שנים. ולכן כ"מ שאומר ושני כבשים שתי תורים וכדומה, בא לציין שלא יקח יותר או פחות. עוד בארתי שם ( ס”ז ) שיש הבדל בין מספר שנים שתים בצורת הנפרד ובין שני שתי בצורת הסמיכות. שזה מורה על שווי הנמנים והתדמותם. ועז"א שתי שיהיו שוות. והתבאר באורך בפ' אחרי ( אחרי יז ) . ומ”ש אין מקשה אלא מעשה אומן התבאר למעלה.
הערות
(ב) ובדרוש שאמרתי לפני תקיעת שופר אמרתי כי יש בדברים האלה תפוחי זהב במשכיות כסף, ללמד אותנו ענין של תקיעת שופר אשר נצטוינו ביום הדין אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, כמו שרמזו חז"ל במ"ש דחצוצרות הוא מהני מילי דאשתני שמייהו ונקרא היום בשם שופר, כמו שרמז במ"ש והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם, כי נשארה מצוה זו לדורות ללמד אותנו חוקי ה' ומשפטיו ביום הרת עולם אשר בו יעמיד במשפט כל יצורי עולם, כמ"ש תקעו בחדש שופר כי חק לישראל הוא. ונצטוינו לתקוע שני מיני תקיעות, שהם תקיעה ותרועה, וכל אחד מורה ענין מיוחד כי ההתעוררות אשר יעורר אותנו לחפש את דרכנו ולחקור ולשוב אל ה' יהיה בשני פנים, א] ע"י יראת העונש, ממה שידענו כי באש ה' נשפט ונכונו מהלומות לגו כסילים, ב] ע"י יראת הרוממות, שנכנע מהדר גאונו ורוממות. והנה התרועה בא לעורר פחד ורעדה מאימת הדין ומיראת העונש, ובאה תרועה שברים מצד הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל, שכ"ז מציין פחד העונש, והתקיעה מורה על השמחה, שכן היו תוקעים כשמשחו מלך חדש וכשבא המלך בין העם מרוב שמחתם, וכמ"ש וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות, מבואר שהתרועה היה סימן השבר והצרה, והתקיעה היה סימן השמחה. והנה ההתעוררות לתשובה מצד פחד העונש היא מדרגה שפלה עד מאד כמ"ש בזהר אית מאן דדחיל מקוב"ה בגין דלא ימותון בניהו בחייהי או בגין דלא יחות מנכסי האי יראה לאו הוא יראה שלימתא דאי לית ליה בני או לית ליה נכסי לאו הוא דחיל מקוב"ה, אלא אית לן למדחל מקוב"ה בגין דהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכל עלמין כולהו קמיה כלא חשיבין, ובכ"ז לא כל אדם יעלה בהר ה' לירא את ה' יראת הרוממות שזה מיוחד רק לגדולי המעלה היודעים שמו ומכירים רוממותו, אבל כל בני אדם מן ההמון א"א להשיבם אל דרך הטוב רק ע"י פחד יראת העונש, שע"כ גם התורה ברוב דבריה תזהיר את העם שיעבדו את ה' וישובו אליו מפחד הגמול והעונש, כי זה הדרך לחנך את העם ההמונים לשמוע בקול ה' ולשמור מצותיו, וע"כ גם ביום הדין בר"ה נצטוינו להעיר את העם מתרדמתם בשני מיני קולות, בקול תקיעה שמציין שמחה ואהבה, בו יתעוררו גדולי העם יודעי שמו העובדים מאהבה באשר יודעים כי עתה בא המלך הגדול בקרבם לבקר את מעשיהם בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ, ובקול תרועה בו יתעוררו גם ההמונים הבלתי נכונים להתעורר מאהבה ומשמחה כי בא האלהים אל המחנה, חרדות ילבשו מקול המריע אשר זעקת שבר יעורר ויודיע כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ופלס ומאזני משפט לה' היושב על כסא דין והשיב לאיש כפעלו. וע"כ אמר ה' למשה עשה לך שתי חצוצרות כסף. אחד היה מיוחד לקול תקיעה ואחד היה מיוחד להריע בו קול תרועה, והיו לך למקרא העדה ר"ל החצוצרה המיוחד לקול התקיעה יהיה מוכן להזמין בו את העדה שסתם עדה הם הסנהדרין וראשי העם או העם כולו כשהסנהדרין בראשיהם כמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רמ"א) והחצוצרה השניה שהיה מריע בו את התרועה היה מיוחד למסע את המחנות שהם ההמון כולו, שהם לא יסעו ולא יתעוררו ע"י התקיעה ויראת הרוממות רק ע"י התרועה ופחד העונש ומפרש:פסוק ג
הערות
(ג) ותקעו בהן, אם יתקעו בשתי החצוצרות, בחצוצרת התקיעה ובחצוצרת התרועה אז ונועדו אליך כל העדה אל פתח א"מ, ר"ל אז יתעוררו כל העדה כולה שהם בין ההמון כולו שהם יתעוררו ע"י התרועה ופחד הדין והעונש ובין סנהדריהם אשר בראשיהם שהם יתעוררו ע"י התקיעה ויראת הרוממות ואהבת ה' מרוממותו וגדולתו:
(ד) ואם באחת יתקעו, ואם יתקעו רק בחצוצרת התקיעה לבד לא בחצוצרת התרועה, אז יתועדו רק הנשיאים ראשי אלפי ישראל, שגדולי העם הם יתעוררו לקול התקיעה שישימו על לב כי מלכם עובר לפניהם וה' בראשם ויעבדוהו מיראת הרוממות:פסוק ד
הערות
(ג) ותקעו בהן, אם יתקעו בשתי החצוצרות, בחצוצרת התקיעה ובחצוצרת התרועה אז ונועדו אליך כל העדה אל פתח א"מ, ר"ל אז יתעוררו כל העדה כולה שהם בין ההמון כולו שהם יתעוררו ע"י התרועה ופחד הדין והעונש ובין סנהדריהם אשר בראשיהם שהם יתעוררו ע"י התקיעה ויראת הרוממות ואהבת ה' מרוממותו וגדולתו:
(ד) ואם באחת יתקעו, ואם יתקעו רק בחצוצרת התקיעה לבד לא בחצוצרת התרועה, אז יתועדו רק הנשיאים ראשי אלפי ישראל, שגדולי העם הם יתעוררו לקול התקיעה שישימו על לב כי מלכם עובר לפניהם וה' בראשם ויעבדוהו מיראת הרוממות:פסוק ה
וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם, ולא אמר יריעו, משמע שגם אחר תרועה יש תקיעה. וידעינן שגם בתרועה ראשונה היה גם תקיעה לפניה דגמרינן מתרועה השנית, וגם ידעינן בתרועה השנית שאמר תרועה יתקעו [הגם שזה נאמר גם על מחנות החונים מערב ודרום כמ"ש אחרי זה] שהיה גם תקיעה לפניה.
ור ' ישמעאל למד שהיה גם בתקיעה הראשונה תקיעה אחרי תרועה ממ"ש ותקעתם תרועה שנית. שהיל"ל ותקעתם עוד תרועה. וכבר בארתי ( תזריע סב) שיש הבדל בין עוד ובין שנית. שבמקום שאינו מקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת עוד , ובמקום שמקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת שנית. כמ”ש בירושלמי (פ"ב דשבת) וכובס שנית, מה ת”ל שנית, מקיש תכבוסת ראשונה לתכבוסת שניה. וכן ממ"ש ותקעתם שנית מבואר שיש להקיש תרועה ראשונה לתרועה שניה, שיהיה תקיעה גם לאחר תרועה ראשונה.
וכל מאמר זה מובא בגמ' (ר"ה דף לד סוכה דף נג). והגהתי כנוסח הגמ' וכפי הגהת הגר”א. ויתר הדברים מובנים. וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם פי' שר"ל שגם לשני המסעות הנותרים יתקעו תרועה א' לשניהם וי"א תרועה לכל א' וא' וכ"ה כברייתא דמס' מדות.
הערות
(ה) ותקעתם, אמנם אם תרצו שיתעוררו ההמונים ומחנות העם לנסוע מדרכם הרע ולשוב בתשובה הם לא יתעוררו ע"י תקיעה ויראת הרוממות רק צריך לתקוע תרועה שמזכיר פחד העונש, וגם בזה לא יתעוררו כל העם כולו שהם לא יתעוררו בתרועה אחת שבזה לא יתעוררו לנסור רק המחנות החונים קדמה, שהוא דגל מחנה יהודה ועמו יששכר שהם קדשו ה' ועסקו בתורה והם ישובו אל ה' בהערה ובתרועה אחת:
(ו) ותקעתם, אמנם המחנות החונים תימנה שהם במדרגה למטה מהם לא יתעוררו תיכף רק עד שתתקעו תרועה שנית ותוסיפו להעיר אותם משנתם בפחד ה' וענשו כמה פעמים ואז ונסעו המחנות החונים תימנה. ומפרש תרועה יתקעו למסעיהם שלהסיע את ההמונים ודלת העם צריך להריע בתוכחת מוסר ובהזכרת עונשי ה' ומשפטיו פעם אחר פעם:פסוק ו
וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם, ולא אמר יריעו, משמע שגם אחר תרועה יש תקיעה. וידעינן שגם בתרועה ראשונה היה גם תקיעה לפניה דגמרינן מתרועה השנית, וגם ידעינן בתרועה השנית שאמר תרועה יתקעו [הגם שזה נאמר גם על מחנות החונים מערב ודרום כמ"ש אחרי זה] שהיה גם תקיעה לפניה.
ור ' ישמעאל למד שהיה גם בתקיעה הראשונה תקיעה אחרי תרועה ממ"ש ותקעתם תרועה שנית. שהיל"ל ותקעתם עוד תרועה. וכבר בארתי ( תזריע סב) שיש הבדל בין עוד ובין שנית. שבמקום שאינו מקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת עוד , ובמקום שמקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת שנית. כמ”ש בירושלמי (פ"ב דשבת) וכובס שנית, מה ת”ל שנית, מקיש תכבוסת ראשונה לתכבוסת שניה. וכן ממ"ש ותקעתם שנית מבואר שיש להקיש תרועה ראשונה לתרועה שניה, שיהיה תקיעה גם לאחר תרועה ראשונה.
וכל מאמר זה מובא בגמ' (ר"ה דף לד סוכה דף נג). והגהתי כנוסח הגמ' וכפי הגהת הגר”א. ויתר הדברים מובנים. וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם פי' שר"ל שגם לשני המסעות הנותרים יתקעו תרועה א' לשניהם וי"א תרועה לכל א' וא' וכ"ה כברייתא דמס' מדות.
הערות
(ה) ותקעתם, אמנם אם תרצו שיתעוררו ההמונים ומחנות העם לנסוע מדרכם הרע ולשוב בתשובה הם לא יתעוררו ע"י תקיעה ויראת הרוממות רק צריך לתקוע תרועה שמזכיר פחד העונש, וגם בזה לא יתעוררו כל העם כולו שהם לא יתעוררו בתרועה אחת שבזה לא יתעוררו לנסור רק המחנות החונים קדמה, שהוא דגל מחנה יהודה ועמו יששכר שהם קדשו ה' ועסקו בתורה והם ישובו אל ה' בהערה ובתרועה אחת:
(ו) ותקעתם, אמנם המחנות החונים תימנה שהם במדרגה למטה מהם לא יתעוררו תיכף רק עד שתתקעו תרועה שנית ותוסיפו להעיר אותם משנתם בפחד ה' וענשו כמה פעמים ואז ונסעו המחנות החונים תימנה. ומפרש תרועה יתקעו למסעיהם שלהסיע את ההמונים ודלת העם צריך להריע בתוכחת מוסר ובהזכרת עונשי ה' ומשפטיו פעם אחר פעם:פסוק ז
הערות
(ז) ובהקהיל, אולם נתן עצה שלא יצטרך לעורר אותם ע"י פחדים ועונשים ושבט אלוה עליהם שע"ז מורה התרועה שיש ע"ז תקנה אם הקהל יהיו מוקהלים היינו אם יש אחדות ושלום בין ישראל וכולם נקהלים כאיש אחד חברים שאז אלופיהם מסובלים והקטנים ילמדו דעת ה' ורוממותו מפי הגדולים, וא"צ לא להוסר ע"י עונשים ולא שיחול מדת הדין עליהם לגזור עליהם גזרות רעות שע"ז מורה התרועה, וכי אז תתקעו ולא תריעו, שהם יקבלו מוסר השכל מפי גדוליהם וכן שהאחדות והשלום יגן עליהם מכל מיני פורעניות ולא יצויר התרועה כלל שמורה על מה"ד והעונש:פסוק ח
ועל כן תראה שכמאמר הזה נמצא בספרא ( ויקרא לז) גבי קבלה שחשב ר' טרפון שכהן בעל מום כשר. ור' עקיבא העמידו על האמת בשי המקומות האלה. ומ"ש שמא בראש השנה, שבבית המקדש היו תוקעים בשופר ושתי חצוצרות מן הצדדים כמו שנאמר בר"ה (דף כו).
[בתוספתא (פ"ז דסוטה) וכן בילקוט גרס בהקהל ופי' בז"ר בחג במוצאי שביעית.] וממ"ש ביום הכיפורים ביובל יש ראיה לדעת התוס' (גיטין דף לו וערכין דף לא) שסבירא להו שהיובל היה נוהג בבית שני שלדעת רש"י ז"ל שם יקשה הלא בבית שני בטלו יובלות.
לז. והיו לכם לחקת עולם אם היו יכולים להשתמש בחצוצרות אלו תמיד, היה לו לומר והיו לכם לדורותיכם היינו שבהם תשמשו לדורות. וממה שנאמר לחקת עולם, ידעינן שרק מצוות החצוצרות קיים לעולם, כמו שמפרש וכי תבואו מלחמה וכו'. אבל חצוצרות של משה נגנזו, כמו שאמרו במדרש.
ובילקוט גרס חוקה ניתנו לדורות ולא מתנה לדורות. ואני הגהתי כגירסת הגר"א.
הערות
(ח) ובני אהרן, עתה למד דעת את העם מי יהיה התוקע ומי יהיה המטיף המעורר את העם לתשובה שלא כל אדם יטול העטרה הזאת לעצמו, להיות נאה דורש אם אין נאה מקיים, כי התוקע והמוכיח את העם והשליח העומד לאמצעי בינם ובין ה' ללמד עליהם זכות וצדקה צריך להיות מבני אהרן הכהנים, שבני אהרן היה מדתם מדת אהרן לאהוב שלום ולרדוף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והכהן היה מדתו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו אז מלאך ה' צבאות הוא להיות מלאך מליץ בינו לבין העם והם יתקעו בחצוצרות, והיו לכם לחקת עולם וענין החצוצרות יהיו לחקת עולם ללמוד ממנה דעת איך יתעורר העם לשוב אל ה' ולעבדו:פסוק ט
וממ”ש על הצר בה' הידיעה משמע שהוא הצר הגדול הנודע ע”י הנביאים שנבאו עליו. אבל הלא יכול להית שמדבר בצר הידוע בתורה שהם עמלק וז' עממין ומדייק זה שמ”ש ונושעתם מאויביכם. שלשון תשועה במובנה המידיק הוא התשועה הגמורה. שזה ההבדל בין תשועה והצלה. וכמ“ש התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו' וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שאין שעבוד אחריה. ור”ל שגם במלחמה זו תריעו בחצוצרות ונושעתם.
לט. על הצר הצורר אתכם , מבואר אצלי שיש הבדל בין צר ואויב, ואויב הוא הדורש רעה, וצר הוא המצר בפועל. יש צר שאינו אויב אם מצר לו לא מחמת שנאה, רק לגזול את ממונו להנאת עצמו. ויש אויב שאינו צר אם דורש רעתו בלב ואינו מצר לו בפועל. ואחר שפה מדבר מצר ואויב שמצר לו מפני שדורש רעתו, כמ"ש ונושעתם מאויביכם, היה לו לומר, על האויב הצורר אתכם. כמ"ש תמיד כי תצא למלחמה על אויביך. ועל כן אמר ר"ע, שבא שם צר מפני ששם זה בא לפעמים בשם תאר על האיש המצר, ופעמים בא על הצרה עצמה. צר ומצוק ימצאוני (תהלים קי"ט) יבעתהו צר ומצוקה (איוב י”ז) וכולל כל צרות שבעולם. וכמ"ש בתענית (דף י”ט).
והנה מה שנאמר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם, אין פירושו כפשוטו כאילו יש ח"ו שכחה לפני כסא כבודו וע"י התרועה יוסר את אשר שכח. רק הוא ככל המלות שבאו על השי"ת המורים על ההתפעליות כמו חמה ורוגז עצב ורחמים וחנינה. שיבואו עליו ית' בדרך העברה לפי הפעולות שיגיעו ממנו למטה, התלויות לפי מעשה בני אדם והכנתם.
שאם ירעו מעשיהם ויגיע להם עונש או יניחם אל המקרה והטבע, יאמרו שקצף וחרה אפו בם וששכח אותם. כי כן יאמרו על פעולות כאלה שיגיעו מבני אדם מאיש לרעהו. ואם ייטיבו פעולותיהם וישובו אליו וישוב וישגיח עליהם ויושיעם, יאמרו שזכר ורחם וחנן אותם. וכ"ז יאמר לפי הפעולות שהגיע מאתו אל המקכלים לא על צד שהתפעל ושכח וחרה אפו ושב וינחם וזכר ורחם. וז"ש וכי חצוצרות מזכירות, ר"ל הלא אין שכחה לפניו. אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו ועל ידי כן לא נושעו נדמה לנו כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ועל ידי שהריעו ושבו בתשובה נדמה לנו שנזכר בם. אבל .באמת לא שכח ואין שכחה לפניו.
ואם כן אם לא שכח לא נזכר כי אין זכירה אלא אחר השכחה, ורק.מה שאנו קורים זכירה אצלו הוא מה ששב להושיעם, שנדמה לנו כי שכח וחזר לזכור. וז"ש שאין נזכרים אלא לתשועות. שע"י התשועות נדמה לנו כי חזר וזכר אותם
הערות
(ט) וכי תבואו, מפרש, בעת שהעם בלתי זכאים ויש להם מלחמה עם הצר הצורר שהוא היצה"ר המסית אותם ונלחם בם להפילם ברשתו, והוא היצה"ר והוא השטן המקטרג עליהם למעלה, אז והרעותם בחצוצרות, לעשות תשובה מיראת העונש ומדה"ד המתוח למעלה, ובזה ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וישלח לכם עזר ממרום להשיבכם בתשובה ולהסיר חמת המקטרג מעליכם, ובזה ונושעתם מאויביכם:פסוק י
מא. ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם , למדו חז"ל שזה רק על של צבור דכל הענין מדבר בצבור. ועוד על פי הנלל ששני שמות הנאמרים בענין אחד י"ל דימוי זה לזה ( איילת השחר כלל קס ) וא"כ שלמים דומיא דעולה שהם קדשי קדשים שזה לא משכחת רק בכבשי עצרת. ועולה דומיא דשלמים שלא משכחת שלמים ק"ק רק בצבור. ובערכין (דף י"א ע"ב) ומה שלמים קבוע להם זמן ועי' בתוס' שם. והגהתי כנוסח הז"ר והגר"א.
מב. והיו לכם לזכרון , באר שאינו מעכב את הקרבן כי רק לזכרון לא להכשיר קרבן. ובמ"ש אני ה' אלהיכם למה נאמר, גי' הגר"א לפי שהוא אומר דבר אל ב"י לאמר בחדש השביעי וגומר זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות אבל מלכיות לא שמענו ת"ל ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון וגו' אני ה' אלהיכם, ותקעתם בחצוצרות זה שופרות זכרון זה זכרונות אני ה' אלהיכם זה מלכיות כל מקום שיש זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהם. ר' נתן אומר א"צ הרי הוא אומר ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו זה שופרות ומלכיות ומה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה וכו', ועמ"ש בחבורי התו"ה ( אמור קעז ).
הערות
(י) וביום שמחתכם, שאז תוכנו אל אהבת ה' ולהכיר גדולתו ורוממותו ולעבדו מתוך שמחה, ומלך הכבוד יבוא להשרות שכינתו בתוככם, ואז ותקעתם בחצוצרות תקיעה של שמחה, והיו לכם לזכרון במה שתשיגו ותדעו כי אני ה' אלהיכם בורא ישראל מלככם הנמצא ביניכם כמלך השוכן בתוך עמו ויהי בישורון מלך וה' אלהיכם הוא מלככם:<< · התורה והמצוה על במדבר · י · >>
קיצור דרך: mlbim-bm-10
(יא יג) נעלה הענן ויסעו ב"י למסעיהם, ר"ל הגם שנסעו אז לכנס לארץ היו גם מסעיהם הפרטיים קצובים מאת ה' שהיו צריכים להיות באותם המקומות והיו מסעיהם מכוונים נגד רושמים רוחניים עליונים למעלה בקדש כנזכר בדברי האלהיים, ובאר שחוץ ממה שהיה העלות הענן סימן לנסיעתם בא ע"ז גם דבור מיוחד מה' אל משה כמ"ש למעלה (ט כ"ג) ועז"א על פי ה' ביד משה:
(יד טז) ויסעו ועל צבאו, ר"ל שהגם שהלכו לכנס לארץ לא תחשב שהלכו ע"ד ללחום מלחמות שאז היה צריך שתחת הנשיא יהיה משוח מלחמה שילך בראש הצבא, לא היה כן רק על צבאו היה נחשון שהוא הנשיא בעצמו כי אם היו נכנסים אז בארץ לא היו צריכים למלחמה:
(יז כא) והורד המשכן, כבר באר (במדבר ד') שבעת הורדת המשכן באו אהרן ובניו תחלה וכסו כל כלי הקדש ואח"כ באו בני גרשון ומררי נושאי המשכן ופרקו את המשכן והניחוהו על העגלות ונסעו ואח"כ נסע דגל ראובן, ובני קהת נסעו אחריהם כדי שבבואם לחנות יקדימו בני גרשון ומררי להקים המשכן שלא יצטרכו להניחן עם כלי הקדש וכן פרש"י והרמב"ן. אמנם הרמב"ן הביא בשם ברייתא דמלאכת המשכן שנסיעת בני קהת היה אחר שנסע דגל אפרים, ועיינתי שם וראיתי שהוא סובר שכתיבה היו מהלכים כמ"ש כאשר יחנו כן יסעו וע"כ יסבור שהגם שמ"ש ונסעו הקהתים כתיב אחר נסיעת דגל ראובן אי אפשר שהיה זה תיכף, אחר שכתיבה היו מהלכים ונושאי אהל מועד היו בתוך כמ"ש ונסע אהל מועד בתוך המחנות, אם היו בני קהת נוסעים תיכף בנסוע דגל ראובן היו נוסעים ג"כ קרובים אל בני גרשון ומררי ולא היה אפשר שיקימו המשכן עד בואם, וע"כ היו ממתינים עד שנסע דגל אפרים שהיה במערב והגיע אליהם מצד מערב אל מקום בני קהת, ואז נסעו בני קהת קרוב לדגל אפרים ורחוקים מבני גרשון שנסעו באמצע התיבה, וכשחנו ואז במשך הזמן שנסעו בני קהת ממערב עד האמצע הקימו את המשכן עד בואם:
(כט) השאלות (כט - לב)
מה היה הוכוח עם חובב שעמ"ש והטבנו לך השיב לא אלך ומה השיב לו שנית והטבנו לך:
"ויאמר משה לחובב", הוא יתרו, שהיו נוהגים לתת לגרים שם חדש כמ"ש ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיה ס"ה) כמ"ש הרמב"ן, וחז"ל נתנו טעמים לשם זה על שחיבב את התורה. והנה במשך זמן שעמדו במדבר סיני עמד יתרו ביניהם ועתה רצה לשוב אל ארצו, וא"ל משה אם מתירא אתה ללכת עמנו מפני סכנת המלחמה הן נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לא נצטרך למלחמה כי ה' נותנו לנו בלא מלחמה, וא"כ לכה אתנו והטבנו לך אחר שה' דבר טוב על ישראל תקח גם אתה חלק בטובה זו אחר שאתה כאחד מאתנו:
(ל) "ויאמר אליו לא אלך", ספר הכתוב כי דרך השלמים שלא לעשות שום דבר ע"מ לקבל פרס או מתקות איזה טובה והנאה רק שיעשה הטוב בעבור שהוא טוב ואחר ששמע ממשה שמטרת נסיעתו לא יהיה רק כדי שיקבל טובת עה"ז עושר ונכסים אמר לא אלך, כי בזה טוב יותר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ששם יוכל לפרסם אמונת ה' ולגייר בני ארצו התועים:
(לא) "ויאמר", אז אמר לו משה שבנסיעתו עמהם יצמח ג"כ תכלית טוב ותועלת כללי, ואל נא תעזב אותנו, כי בהליכתך תעשה טובה לכללות העם ותחת שאתה רוצה להטיב עם בני מדין תטיב עם ב"י באשר אתה יודע ובקי בעניני חנותנו, ותהיה לנו לעינים כי נהנה ממך עצה ותושיה. וגם אמר כי על כן ידעת ר"ל הלא לתכלית זה עצמו שאתה חפץ לזכות את הרבים לתכלית זה ידעת את חנותנו במדבר ובאת אלינו והיית לנו לעינים בעבר שעפ"י עצתך בחרנו שופטים כמ"ש בפ' יתרו והשם הסכים אל עצתך, ולתכלית זה תלך עמנו גם עתה:
(לב) "והיה", ומה שאמרתי לכה אתנו והטבנו לך אין הכונה שלתכלית זה תהיה הליכתך, רק היה כוונתי שע"י שתהיה לנו לעינים נשיג טובה מאת ה', והטוב ההוא בעצמו אשר ייטיב עמנו שזה תצמח על ידי טוב עצתך, בהטוב ההוא בעצמו ניטיב לך, כי אתה תהיה המסבב הטוב ההוא ותהיה המזכה את הרבים:
(לג) השאלות (לג - לו) מה היה שנסע הארון לפניהם הפך מ"ש למעלה שהארון הלך תמיד באמצע ומה שכפל דרך שלשת ימים, ומה הכונה במ"ש לתור להם מנוחה, ומה שאמר וענן ה' עליהם יומם, ומ"ש משה קומה ה' מה הכונה בזה: "ויסעו מהר ה'", המסע הראשונה שנסעו מהר ה' עד קברות התאוה כמ"ש (בפ' מסעי) ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה היה דרך שלשת ימים שהם שלשים פרסאות, וארון ברית ה' אמנם הארון לא הלך במסע הזאת באמצע המחנה כמו בכל המסעות, רק הקדים ונסע לפניהם, ונעשה נס שהקדים לפניהם דרך שלשת ימים, כי בא בקפיצת הארץ ביום הראשון לקברות התאוה ושם המתין עליהם שלשת ימים עד שבאו ישראל לשם ופי' שהיה הנס הזה לתור להם מנוחה, כי מדבר הזה היה המדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב, ולא היה אפשר שיחנו בקברות התאוה, והקדים הארון להיות שם ג' ימים קודם נסיעתם והמית כל המזיקין וישם ארץ ציה למוצאי מים בענין שימצאו שם מנוחה, ואמרו בספרי מלמד שהלכה השכינה בו ביום שלשים וששה מיל וכ"ה בתרגום יונתן, נראה שמיל זה הוא פרסה, שבחצי היום שהלכו הם דרך חמש פרסאות הגיע הארון לקברות התאוה ובזה הקדים לפניהם מהלך ג' ימים, נמצא הלך הארון שלשים וחמש פרסאות. ומן מקום הארון עד קצה המחנה שהיתה ג' פרסה הלך ג"כ פרסה וחצי נמצא הקדים ל"ו פרסה, והחצי לא קחשיב:
(לד) "וענן", אמנם מי הגין עליהם בדרך מן המזיקים האלה, אמר שענן ה' היה עליהם כל היום בנסעם ממקום חנייתן, והענן הרג כל הנחשים והעקרבים שהיו נמצאים בדרך כמ"ש חז"ל:
(לה) "ויהי בנסוע הארון", באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה' ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה' ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה' ויפוצו אויביך, ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:
(לו) "ובנחה", בעת הגיע למקום שבו חנו אמר שזה כדי להניח רבבות אלפי ישראל היגעים מן הדרך. ושובה הוא מענין מנוחה כמו שכתוב בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל), בענין שהנסיעה הוא נגד האויבים והחניה הוא להרגיע את ישראל: