פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ז:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמה. ויהי ביום כלות משה להקים , ממה שלא אמר ביום הקים משה את המשכן וכמה שאמר לקמן (ח' ט”ו) מזה למדו ושהקימו בכל ז' ימי המלואים ופרקו, וכמה שאמר בספרא שמיני ( שמיני ט"ו ) ופלוגתת ריב”י מוזכר בספרא צו ( צו קצ”א ) ועמש"ש.

ומה שאמר נמצינו למדין שבכ”ג אדר וכו', עי' בספרא שמיני (שמיני א) ומה שאמרנו שם. ומה שאמר בשני נשרפה הפרה כן הוא בירושלמי מס' מגלה. ומה שאמר תחת הזאה שניה גלחו כן הוא גם במדרש. ורש"י גרס ואחר הזאה שניה גלחו ועי' ברא"ם וכן בפסיקתא זוטרתא גרס בשלישי הזה ממנו הזיה : שניה גלחו, ופי' אחר הזיה שניה גלחו. ואע"ג שבגטין (דף ס) עמה שאמר דפרשת לוים נאמרה ביום שהוקם המשכן פרש"י שהוצרכו בו ביום לשיר שמשמע שבר”ח התחיל לשיר. וי"ל שהיו יכולים לומר השיר במחנה לויה. שהרי לפי פי' הר"ש (בפ”ב דמדות) היו הלוים אומרים שיר באותן ט"ו מעלות העולות לעזרת ישראל, ועד פתח עזרת ישראל היה מחנה לויה. וכמה שאמר הרמב"ם ריש פ"ג מה' באהמ"ק. ויכולים טמאי מת לכנוס לשם.

ומה שאמר בו ביום שרתה שכינה וכו', בספרא (ריש שמיני) ובשבת (דף פז). ומה שאמר וימותו לפני ה', מיתתן לפני ה' ונפילהם בחוץ כפלוגתא זו נמצא בספרא ( שמיני כה ) בשם ר"א ור"ע ושם פרשתי.

קמו. וימשח אותו וכו' וימשחם , הלשון כפול, שכבר אמר וימשח אותו וכו' ואת המזבח, שר"ל שמשח את המשכן ואת המזבח. ואף להראב"ע שמפרש שמה שאמר שאת המזבח מוסב על להקים, ור"ל להקים את המשכן ואת המזבח, לא יתישב זה שהיל”ל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח וימשחם ויקדש אותם, וע”כ פי' חז"ל שמלמדנו שלא חל הקדושה עד שגמר משיחת כולם. ופי' וימשח אוחו וגם משח את המזבח וכליו כאחד לבד. ומפרש וימשחם ר”ל בעת שגמר משיחת כולם אז ויקדש אותם לא קודם לכן.

וכבר כללתי באילת השחר ( כלל קנ ), שכל מקום שבא הכנוי דבוקה אל מלת את יש בו מיעוט. וסבירא ליה לר' יאשיה, שמלת " אותם " ממעט מדת היבש מבחוץ, כי כלי המזבח הם כלי הלח; ור' יונתן סבירא ליה שממעט כלי לח מבחוץ כי מדת יכש לא נתקדשה כלל. וראייתו ממה שאמר " חמץ תאפינה בכורים לה' ", שאינו לה' עד לאחר אפיה והתנור מקדשו. וזה מובא במנחות (דף נז).

ומה שאמר רבי "למעט לדורות", משמע בשבועות (דף טו), שממעט ממלת " אותם ", וכבר נתקשו התוס' שם הלא צריך למעוט הנזכר למעלה, אולם לפי דברי הספרי ממעט זה מכפל הלשון מה שאמר שנית " וימשחם ", שבא למעט לדורות, שמה שתפסו חכמי הש”ס מלת " אותם " הוא לאו דוקא.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמז. ויקריבו נשיאי ישראל, הנה מ"ש ראשי בית אבותם סותר למה שקראם בשם נשיאים. שראש בית אב הוא פחות מנשיא השבט שמורה שהוא על השבט כולו, והראש בית אב היא רק על משפחה. ולמה כפל שנית הם נשיאי המטות. ומ"ש הם העומדים על הפקודים שפרש”י ועמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, והלא המנין לא היה עד א' באייר. וע”כ פי' חז”ל שמה שנאמר ראשי בית אבותם היינו שקודם שנתמנו לנשיאי השבט היו ראשי בית אב. וכמ”ש הם נשיאי המטות מוסב על בית אבותם, שאבותם הם היו אז נשיאי המטות בעת שהיו הם ראשי בית אבות. ומ"ש ולא ראשי בית אבותם לבד ר”ל שלא תאמר שאז היו רק ראשי בית אבותם שאבותם היו הדיוטות, אלא שאבותם היו אז נשיאי שבטים וא”כ היו הם עתה נשיאים בני נשיאים. ומ”ש הם העומדים על הפקודים, ר”ל שבעת שהם היו ראשי בית אב היו ממינים על הפקודים. ר"ל על השוטרים שהיו מופקדים על עושי המלאכה, וכמו שתרגם יונתן אינון דמתמנין במצרים מרכולין על מנינא.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמח. שש עגלות צב , בפי' הא' מפרש כמ”ש הראב"ע שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה. ופי' הרמב”ן שמ"ש ויביאו את קרבנם היינו הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח הניחו בהעגלות והיו העגלות מלאות מן הקרבנות. ורבי מפרש צב מחופה, וכמו שתרגם אונקלוס שית עגלין כד מחפיין, ויונתן ת' מחפן ומטקסן כולל שני הפרושים.

קמט. עגלה על שני הנשיאים וכו' הוצרך לבאר זה שלא נטעה שמקצתם הביאו עגלות ומקצתם שוורים או שקנו השורים בשותפות וכדומה, ודוגמא לזה בספרא אמור (אמור רכד).

קנ. ויקריבו אותם לפני המשכן , תחלה אמר ויקריבו נשיאי ישראל פי' שהקדישו כי אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית. ועל כורחך שהקדישו קודם שנגזר הקמת ומשיחת המשכן. ומ"ש ויביאו לפני ה', הוא לפי דעתם שחשבו שמשה יקבל מידם, וכאשר לא קבל כתיב ויקריבו לפני המשכן. ר"ל נשארו עומדים לפני המשכן לא לפני ה' שמורה שנתקבל מידם. כי משה חשב שכל המשא יהיה בכתף עד שא"ל ה' קח מאיתם, וכן ת"י ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנא. ויקח משה תקנתי מאמר זה עפ"י גי' הגר"א, ור"ל שמה שנתן משה שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי לפי דעתו, היה זה מפי הגבורה. וכן מה שתקן דוד כ"ד משמרות היה מפי משה ומפי הגבורה שע"ז מביא בסוף המאמר פסוק אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם שפסוק זה אמר בסוף חילוק המשמרות וע"ז סיים הא לא חדשו כלום. וכן אומר בברייתא דל"ב מדות (מדה י"ז) דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר משפחות בני קהת יחנו משפחות הגרשוני יחנו וכו', אבל לא מצינו שצוה הקב"ה את בניו להיות כ"ד משמרות, היכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד משה ואהרן. מלמד שמצוה זו מימות משה ואהרן. ומבואר שפסוק זה נאמר לענין המשמרות.

ולפ"ז היה נראה לכאורה שפסוק ואלה פקודתם, מקומו קודם ר' נתן אומר זה נתעלם מעיני דוד, כי זה שיך לענין המשמרות. אמנם מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה לד) מבואר שהיה גורס כגי' הספרים, וזה לשונו מצות שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם וכו' וכאשר צוה דוד לשאת את הארון פעם שניה אמר וישאו בני הלוים וכו' כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם. וכן כשזכר מחלקות הכהנים לכ"ד משמרות, אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן באור צוה ה'. בארו החכמים שההא רומז לשאת הארון בכתף. וכן בספרי, כאשר צוה ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן.

אמנם ברמב"ן בהשגותיו לשרש השלישי פי' שמה שכתוב והיכן צווהו ולבני קהת לא נתן, קאי על כאשר צוה שנאמר גבי ארון, וצירף גם פסוק אלה פקודתם ללמד שגם בענין המשמרות לא חדדו דבר, וזה יעלה כגי' הגר"א.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנב. ויקריבו וכו' ויאמר ה' אל משה גם בזה היה הענין כמו בנדבה הקודמת שהם הקדישו מדעתם ומשה לא רצה לקבל בלא רשות, כי היו בהם כמה ענינים שאין נוהגים לדורות. ונאמר לו מפי הגבורה שיקריבו את קרבנם ושיהיה הסדר למסעות יהודה תחלה, שעז"א ויהי המקריב ביום הראשון. ר"ל כן נקבע מפי ה'. ושלא יקריבו ביום א', רק כל אחד יומו אף שיש בו חשש כיון שהושמו המנחות בכלי נפסלים בלינה. וכפל נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, שלא יקריב נחשון בכל יום.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנג. ביום הראשון מה שאמרו ראשון לכל ימות השנה כ"ה בספרא ריש שמיני ובשבת (דף פז). והנה בכלם אמר נשיא יששכר נשיא לנני זבולון, ופה לא אמר נשיא יהודה. ויש לטעות שפי' המקריב למטה יהודה היינו שהקרבן היה מנדבת כל השבט. אך כבר אמר זה קרבן נחשון, ר"ל שהיה קרבן שלו לא של שבטו. רק שיחוס זה שהיה משבט יהודה גדול ממעלת הנשיאות לכן לא הזכיר מעלת הנשיאות. וזהו שאמר יחס הכתוב ע"ש יהודה.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנד. המקריב את קרבנו וקרבנו , למה כפל שם קרבנו, ופי' שבא ללמד שגם הכלים היו מכלל הקרבן כי נעשו להיות כלי שרת והוקדשו תיכף.

קנה. שניהם מלאים סלת , מספר שניהם מיותר, ופי' חז"ל שבא להורות על השווי כמה שאמרנו בהתו"ה ( אחרי יז) שמלת שני מורה על השווי. וס"ל להת"ק שבא ללמד שמה שנאמר בשקל הקדש מוסב גם על הקערה. ור' חנניא אמר שזה ידעינן מן סכום הכולל שאמר שהיה בשקל הקדש. ומפרש שבא ללמד שהיו שוים במדה. ונראה דת"ק ס"ל שזה לא צריך להשמיענו, כי כבר בארתי בהתו"ה (שמיני מד) שמנחת נחשון היתה מנחת נסכים [כמו שאמר רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שניהם מלאים] שלכן אמר שם שהותרה לאכול באנינות משום שהיתה קדשי שעה. כי מנחת נסכים [שיכול אדם להתנדב כמ"ש במנחות דף ק"ד ע"ב] נשרפת וכולה כליל כמש"ש (דף קו) וזו היתה נאכלת. ולכן נקראת קדשי שעה.

ולפ"ז אם נטעה לומר שלא היה מדתם שוה מצד שגלדן היה שוה, וא"כ היה מדת הקערה לערך מדת המזרק כערך מספר שלשה עשר אל מספר שבעה, ואיך הביאו בתוך הכלים מנחת נסכים, שהם או עשרון או שני עשרונים או ג' עשרונים ואין לערב מנחה במנחה. ואם היה בהמזרק עשרון, היה בהקערה עשרון וששה שביעית עשרון, ולא נתקדשה המנחה כמ"ש בזבחים (דף ח') ומנחות (דף פ"ח) אין מלאים אלא שלמים. וממילא ידענו ששניהם היו שוים במדה, כי זה גלדו עבה וזה גלדו דק.

אולם ר' חנניא סבירא ליה שמנחת נחשון היתה מנחת נדבה מא' מחמשת מיני מנחות ולא ס"ל שהיתה קדשי שעה. כי ס"ל כמ"ש שמפני הטומאה שרפוה, שלדידיה א"צ לסברא זו. וא"כ יש לטעות ששניהם היה גלדן שוה, וא"כ לא היה מדתם שוה, והיה בהקערה מנחה של שלשה עשר עשרונים ובהמזרק היה מנחה של שבעה עשרונים. שבחמשה מיני מנחות יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד. וע"כ מפרש שצריך מלת שניהם ללמד על שוויי המדה. ועז"א שניהם מלאים סלת מן הנדבה, ר"ל של חמשת מיני מנחות שמביאים בנדבה וע"כ היו נאכלים כדין וזה כר' חנניא.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנו. כף אחת , כבר התבאר אצלי בהתו"ה מצורע ( מצורע יז) שכ"מ שנאמר מספר אחד על שם היחיד יש בו דרוש, כי הוא מיותר. ודריש בספרי מובא בפסחים (דף י"ט) ובכ"מ הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת לענין צירוף. והנה גם מ"ש מספר אחד בקערה ומזרק מיותר ומורה ג"כ על זה. שהכלי מאחדת כל אשר בתוכו, רק שבקטורת הוא רבותא יותר שחבת הקדש מכשרת. ושגם הקטורת אחר שהיה קטורת נדבה היה צריך לכלי, שכל שא"צ לכלי אינו מצרפו. ובאמת הרמב"ם (פי"ב מה' אבות הטומאה) פסק שהיא רק מדרבנן וקרא אסמכתא.

ובמ"ש כף אחת עשרה זהב יל"פ כף אחת כסף משקלו עשרה שקלי זהב, שאל"כ היל"ל כף אחת זהב עשרה. אך למטה מפורש כפות זהב שתים עשרה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה, ומ"ש מלאה קטורת היינו קטורת נדבה והיה הוראת שעה כמ"ש במנחות (דף נ).

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנז. זה קרבן נחשון ר"ל שהביא משלו כנ"ל ( נשא קנג). ואמר מלת זה שבא להוציא דבר אחר, שאין היחיד מביא קטורת נדבה, כן גרס בפסיקתא זוטרתא, ואין מביאין חטאת שלא על חטא ושאין קרבן יחיד אחר דוחה שבת וטומאה, שנשיא אפרים הקריב בשבת, ונשיאים הראשונים לא הטהרו מטומאת מת שלא נשרפה הפרה עד יום השני.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנח. הקריב נתנאל נשיא יששכר , למה לא אמר כמו בכל הנשיאים ביום השני נשיא לבני יששכר נתנאל. רק שהיה ע"ז קטרוג מראובן שרצה להקריב אחר יהודה מצד בכורתו. וספר שעפ"י הדבור הקריב נתנאל. ויש חידוש בהקרבה זו לכן אמר הקריב.

ויפלא עדין למה אמר שנית הקריב את קרבנו ולמה הקדים את שמו לתאר נשיא ובכולם הקדים תאר נשיא לשמו. ופי' שנתנאל זכה מצד זכותו, שהיה מבין ויועץ עד ששמו קודם במעלה לשררת הנשיאות, לכן הקדים את שמו. ובכולם לא חזר שנית שהקריב כי נסמך על שנזכר זה במקריב הראשון. אבל בנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאלו הוא המקריב הראשון, ולכן נאמר בו שהקריב קרבנו ולא סמך על שנזכר ראשונה. ומבואר אצלי בכללי הלשון שבינה ועצה הם ענינים סמוכים זה לזה, כמ"ש מרבה עצה מדבה תבונה, אם אין עצה אין תבונה, אבדה עצה מבנים (מנבונים) וכדומה, ולכן חד אמר שזכה לעצה וחד אמר שזכה לבינה, ואכ"מ להאריך בזה.

והגר"א לא גרס רק לפי שזכה נתנאל בעצה והשאר מחק, ובילקוט גרס אבא חנן אומר לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, ומה שדרש לישוב מפני שבפ' ויגש קראו יוב עי' רש"י שם.

פסוק פד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנט. זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו . ובסוף הענין אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובא ללמד שהיה ביום המשיחה לא ביום שלאחריו. שעז"א ביום המשח, ושהיה אחרי גמר המשיחה לא קודם לכן שעז"א אחרי המשח. ודוגמא לזה מ"ש אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם (צו ז'). ואמר שם בספרא אמר ר' שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכה בהם אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה. ועיין מש"ש בפירושי, וסתם ספרי ר"ש. וקרוב לנוסח שלי הגיה הגר"א ורש"י ז"ל היה לו גירסא אחרת עי' בפירושו.

קס. מאת נשיאי ישראל , בא ללמד שכולם נתו אל לבם עצה זו ביחד והיו כולם שוים בזכות המצוה שהתעוררו ע"ז מעצמם כולם בשווה. וחזר ואמר קערות כסף שתים עשרה, שהיו כולם שווים ולא נמצא בם פסול שיצטרך להביא אחר תמורתו. וגם י"ל שקמ"ל שלא נמצא פסול בסולת שהיה ממלא את הקערה והמזרק בכל משך זמן החנוכה.

ואמר שנית שלשים ומאה הקערה האחת כסף כל כסף הכלים, שכ"ז הוא למותר, [א] ללמד שגם שקל הקערה היה בשקל הקדש כנ"ל (נשא קנה), [ב] ללמד שהיה המשקל שוה בין כששקלם אחד אחד בין כששקלם יחד. ולר' נתן מלמד שהיה כסף צרוף שאף שיתיכנו כמה פעמים ישאר משקל זה בכוון. ועז"א כל כסף הכלים. ר"ל אף שיתיך הכלים ויעשה מהם כסף ישאר המשקל הזה.

פסוק פו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קסא. כפות זהב שתים עשרה , מ"ש למה נאמר וכו' התבאר למעלה ( נשא קנו). ומ"ש כפות זהב שתים עשרה מעלים על כל אחד, ר"ל שאחר שספר לכל אחד קרבנו ביחוד שהוא הזכות המיוחדת לו במצותו ספר כללות כולם שהוא זכות הכולל לרבים שהשתתפו במצוה. שכל אחד יש לו זכות במצוה הכוללת שנעשית בצבור, ולוקח שכר הכללי. ומ"ש הן הן שהתנדבו התבאר בסי' הקודם.

פסוק פט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קסב. ובבא משה אל אהל מועד כבר פרשתי מאמר הספרי הלז בהתו"ה ויקרא ( ויקרא ה) שלפי מה שפי' הראב"ע והרמב"ן שמ"ש ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, היינו שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד שיכנס, יש סתירה. דהא מקום הקריאה והדבור היה מעל הכפורת לא מכלל האהל. אבל ממ"ש כאן ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול, מבואר שלא שמע את הקול בחוץ רק כשנכנס לפנים, אין סתירה.

שמ"ש ויקרא וידבר מאהל מועד פי' ששם התפשט קול הקריאה והדבור שיצא מעל הכפורת ולא נשמע בחוץ, כמ"ש בספרא שמאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל עיי"ש בארך.

קסג. לדבר אתו מימרא דר"י בן בתירא נמצא בספרא ( ויקרא ד ) ובספרי יש שבושטים, ותקנתי הגי' עפ"י גרסתי בספרא. ושם בפירושי בארתי וה באורך יקחהו המעין משם וימצא מרגוע.

קסד. וישמע את הקול , ר"ל קול הנודע בסיני, קול גדול ולא יסף, ועיין בספרא ויקרא ( ויקרא ה). ומה שנאמר קול דממה דקה סבירא ליה לר' יאשיה דממה מעניין שתיקה שמלאכי השרת שותקין. ור' יונתן ס"ל דממה הוא דבור נמוך כמ"ש דממה וקול אשמע כמו אל דמי לכם. שר"ל שתצעקו בקול גדול, שדבור המלאכים הוא קול נמוך נגד קולו של השי"ת.


קיצור דרך: mlbim-bm-07

(טו - יז) "[""קנו""] ""פר אחד", כבר התבאר בסדר מצורע (סי' יז בת"א) באורך שכ"מ שנאמר מס"פר אחד" ע"ש היחיד בא להורות שהיה מיוחד ומצוין באיזה דבר וגם משמיענו שאת המובחר לקח לעולה והפחות ממנו הביאו לשלמים. והנה במ"ש כבש בן שנתו לעולה יש לטעות שרק הכבש היה לעולה וידענו זה ממ"ש אח"כ כל הבקר לעולה ובהפך ממ"ש שם וכל בקר זבח השלמים יש לטעות שרק הבקר היו לשלמים, שלכן בא שם בקר בסמיכות וידענו מפה שאמר ולזבח השלמים שמוסב על כולם, והגהתי כגי' הגר"א, וידוע שהחטאת אינה באה נדבה ואמר בזבחים (דף ט) דחטאת נחשון עולה היא והיה הוראת שעה והיה כדוגמת שעיר ר"ח שמכפרים על טומאה שאין בה שום ידיעה, וזה מכפר על טומאת התהום:

"קנז "זה קרבן נחשון, ר"ל שהביא משלו כנ"ל (סי' קנ"ג), ואמר מלת זה שבא להוציא דבר אחר, שאין היחיד מביא קטורת נדבה כן גרס בפסיקתא זוטרתא ואין מביאין חטאת שלא על חטא ושאין קרבן יחיד אחר דוחה שבת וטומאה שנשיא אפרים הקריב בשבת ונשיאים הראשונים לא הטהרו מט"מ שלא נשרפה הפרה עד יום השני:

(יח) "קנח ""הקריב נתנאל נשיא יששכר", למה לא אמר כמו בכל הנשיאים ביום השני נשיא לבני יששכר נתנאל, רק שהיה ע"ז קטרוג מראובן שרצה להקריב אחר יהודה מצד בכורתו, וספר שעפ"י הדבור הקריב נתנאל, ויש חידוש בהקרבה זו לכן אמר הקריב, ויפלא עדיין למה אמר שנית הקריב את קרבנו ולמה הקדים את שמו לתאר נשיא ובכולם הקדים תאר נשיא לשמו, ופי' שנתנאל זכה מצד זכותו, שהיה מבין ויועץ עד ששמו קודם במעלה לשררת הנשיאות, לכן הקדים את שמו, ובכולם לא חזר שנית שהקריב כי נסמך על שנזכר זה במקריב הראשון, אבל בנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאלו הוא המקריב הראשון ולכן נאמר בו שהקריב קרבנו ולא סמך על שנזכר ראשונה. ומבואר אצלי בכללי הלשון שבינה ועצה הם ענינים סמוכים זה לזה כמ"ש מרבה עצה מרבה תבונה, אם אין עצה אין תבונה, אבדה עצה מבנים (מנבונים) וכדומה ולכן חד אמר שזכה לעצה וחד אמר שזכה לבינה ואכ"מ להאריך בזה, והגר"א לא גרס רק לפי שזכה נתנאל בעצה והשאר מחק ובילקוט גרס אבא חנן אומר לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, ומה שדרש לישוב מפני שבפ' ויגש קראו יוב עי' רש"י שם:

(פה) "קס ""מאת נשיאי ישראל", בא ללמד שכולם נתנו אל לבם עצה זו ביחד והיו כולם שוים בזכות המצוה שהתעוררו ע"ז מעצמם כולם בשוה, וחזר ואמר קערות כסף שתים עשרה, שהיו כולם שווים שלא נמצא בם פסול שיצטרך להביא אחר תמורתו וגם י"ל שקמ"ל שלא נמצא פסול בסולת שהיה ממלא את הקערה והמזרק בכל משך זמן החנוכה. ואמר שנית שלשים ומאה הקערה האחת כל כסף הכלים, שכ"ז הוא למותר, [א] ללמד שגם שקל הקערה היה בשקל הקדש כנ"ל (סי' קנ"ה), [ב] ללמד שהיה המשקל שוה בין כששקלם אחד אחד בין כששקלם יחד, ולר' נתן מלמד שהיה כסף צרוף שאף שיתיכנו כמה פעמים ישאר משקל זה בכוון. ועז"א כל כסף הכלים. ר"ל אף שיתיך הכלי ויעשה מהם כסף ישאר המשקל הזה:

(פז) "[""קסא""] ""כל הבקר לעולה", התבאר בסי' קנ"ו. ומ"ש ומעלים על כל אחד התבאר בסימן הקודם:

"קסב "ובבא משה אל א"מ, כבר פרשתי מאמר הספרי הלז בהתו"ה ויקרא (סי' ה"א), שלפי מה שפי' הראב"ע והרמב"ן שמ"ש ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד היינו שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד שיכנס, יש סתירה, דהא מקום הקריאה והדבור היה מעל הכפורת לא מכלל האהל, אבל ממ"ש כאן ובבא משה אל א"מ וישמע את הקול, מבואר שלא שמע את הקול בחוץ רק כשנכנס לפנים, אין סתירה, שמ"ש ויקרא וידבר מאהל מועד פי' ששם התפשט קול הקריאה והדבור שיצא מעל הכפורת ולא נשמע בחוץ, כמ"ש בספרא שם מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל עיי"ש בארך:

"קסג "לדבר אתו, מימרא דר"י בן בתירא נמצא בספרא ויקרא (סי' ד') ובספרי יש שבושים ותקנתי הגי' עפ"י גרסתי בספרא ושם בפירושי בארתי זה באורך יקחהו המעיין משם וימצא מרגוע:

"קסד "וישמע את הקול, ר"ל קול הנודע בסיני, קול גדול ולא יסף, ועי' בספרא ויקרא (סי' ה'). ומ"ש קול דממה דקה ס"ל לר' יאשיה דממה מענין שתיקה שמלאכי השרת שותקין, ור' יונתן ס"ל דממה הוא דבור נמוך כמ"ש דממה וקול אשמע כמו אל דמי לכם. שר"ל שתצעקו בקול גדול, שדבור המלאכים הוא קול נמוך נגד קולו של השי"ת: