התורה והמצוה ויקרא טו יב

סימן קמג

ויקרא טו יב:

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ג:

[א] "כלי חרש"-- אין לי אלא כלי חרש. מנין לרבות כלי נתר? ת"ל "וכלי חרש".

וכלי חרש: כבר בארתי זה בסדר צו (סימן סז) שכל מקום שתעשה התורה חלוקה בין הדברים על כרחך תעשה חלוקה שלימה כוללת ועל ידי שאמר "כלי חרש" ולא אמר "חרש" מבואר שעושה חלוקה בין כלי חרש ובין כלי עץ, אם כן כל הקרוב לחרש כגון כלי נתר נכנס בגדר כלי חרש עיי"ש באורך ותבין.

סימן קמד

ויקרא טו יב:

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ג:

"אשר יגע בו הזב"-- יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהיה טמא? ודין הוא: ומה אם מת החמור-- לא טימא כלי חרש מאחוריו, הזב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרש מאחוריו?! לא! אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב, תאמר בזב שמטמא משכב ומושב! הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרש מאחוריו?... ת"ל "אשר יגע בו הזב" ולהלן הוא אומר "אשר תבושל בו"-- מה "בו" האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו. [ב] מאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו מה ת"ל "אשר יגע בו"? מגע שהוא בכולו, הוי אומר זה הסיטו.

וכלי חרש אשר יגע בו הזב: שטחות הלשון משמע שנגע על גב הכלי כמו כל נגיעות שאצל טומאה, שאם פירושו שנגע בתוכו היה לו לומר "אשר יגע אל תוכו" כמ"ש בשרצים (ואין ללמוד קל וחמר ממת החמור שמטמא טומאת שבעה שאין כלי חרש מיטמא מאחוריו דיש לומר דזב חמור שעושה משכב ומושב). וחז"ל דייקו זה מלשון "אשר יגע בו" ר"ל שהן אמת שאחרי פעל "נגע" בא שימוש הב' בכל זאת מצאנו לפעמים פעל "נגע" בלא שימוש הב'-- "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב" (במדבר יט), "מאנה לנגוע נפשי" (איוב ו) וכלל בלשון שבמקום שנזכר השם לפני הפעל לרוב לא יחזור אות הייחוס אחר הפעל על ידי מלת "בו" בה אם לא לצורך כוונה מיוחדת כמו פעל "בחר" שנקשר תמיד עם ב'-- "ומצאנו העיר אשר בחר ה'" (דה"ב יב), "העיר אשר בחרתי" (מלכים א ח), "עבדי אשר בחרתי" (ישעיה מג). [והגם שנמצא גם כן "אהרן אשר בחר בו" (תהלות קה), "וישורון בחרתי בו" (ישעיה מד) הוא לצורך כוונה מיוחדת] וכן הוא ברוב הפעלים, ואם כן היה לו לומר "וכלי חרש אשר יגע הזב", ועל כרחנו מלת "בו" המיותר שבא לדיוק מיוחד. פירשו חז"ל שבא בדיוק להורות על תוך הכלי כמו "וכלי חרש אשר תבושל בו" שפירושו בתוכו, כי בדבר שיש לו תוך אם בא שימוש מלת "בו" בכוונה ובדיוק היא מורה בו ובתוכו וז"ש (במשנה א) ת"ל "אשר יגע בו" ולהלן הוא אומר "אשר תבושל בו" וכולי.

אולם עדיין יקשה למה תפס "אשר יגע בו" ולא אמר "אשר יגע בתוכו"? כי דיוק זה מרופף וחלוש מאד, ויותר היה טוב לומר לשון ברור. וכן לשון "נגיעה" לא יצדק היטב. וז"ש (במשנה ב) מה ת"ל אשר יגע בו. ומשיב שפירושו יגע בו כמו "יגע בו" שנאמר בפסוק הקודם שפירושו על ההיסט מטעם המבואר בפסוק הקודם, עיי"ש.

סימן קמה

ויקרא טו יב:

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ג:

[ג] "וכל כלי עץ ישטף במים". אמר ר' שמעון, מה בא זה ללמדנו? אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"! אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע?! אם כן למה נאמר "וכל כלי עץ ישטף במים"? אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב. והלא דין הוא! ומה אם במקום שעשה משכב תחתיו-- לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא נעשה על גביו מדף?! ת"ל "וכל כלי עץ ישטף במים"-- מלמד שעושה על גביו מדף.

[ה] קל וחמר שנעשה על גביו משכב! ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף-- עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שנעשה על גביו משכב?! ת"ל "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב הוא עושה תחתיו, ואין עושה על גביו משכב.

[ו] קל וחמר שיעשה תחתיו מדף! מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב-- עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף?! ת"ל "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף.

[ז] קל וחמר שלא יעשה תחתיו משכב! ומה אם במקום שעשה על גביו מדף-- לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה משכב?! ת"ל "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- מלמד שהוא עושה תחתיו משכב.

וכל כלי עץ ישטף במים: זה דבר שאין צריך לומר שכבר באר שאדם הנוגע בזב מטמא כלים כמ"ש "יכבס בגדיו" וכל שכן הזב עצמו. ופירשו ר' שמעון שקאי על הכלים ואוכלים ומשקים שעל גבי הזב אף על גב שלא נגעו בזב (וכמ"ש בפרק ד דזבים משנה ו). ובזה יאמר ש"אשר יגע בכלי חרש", שהוא הסיטו-- "ישבר". ודוגמתו כלי עץ שהסיטו שהוא למעלה עליו ישטף במים דהיינו טבילה. וטומאה זו נקרא "מדף" כמ"ש במשנה שם (ועי' ברמב"ם שם ובראש פרק י דפרה).

ואמר במשנה ד שמן הדין י"ל בהפך דאחר שהכלים שתחת הזב אין נעשים מדף (כמ"ש בפרק ה דזבים משנה ב) הגם שתחתיו מטמא משכב בדברים ראוים למשכב כ"ש שעליו לא יעשה מדף דהא עליו קיל שאינו עושה משכב (כמ"ש במשנה ה') לכן צריך קרא.

ואמר (במשנה ה) שאין לומר שיעשה על גבו משכב מקל וחומר דהא עושה מדף. לכן דייק "כל המשכב אשר ישכב עליו" דוקא כשהוא על המשכב לא כשהמשכב עליו. וכן אמר (במשנה ו) שאין ללמוד מקל וחמר שיעשה תחתיו מדף שעל זה דייק "כל המשכב" דוקא דברים הראוים למשכב כמ"ש למעלה סימן קכח. ואמר (במשנה ז) שאין ללמוד מק"ו זה שלא יעשה תחתיו משכב, דהא מבואר בקרא דכל המשכב יטמא.