התורה והמצוה ויקרא א יד

סימן ע

ויקרא א יד:

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ו:

[א] 'עוף עולה'-- ואין העוף זבחי שלמים.

והלא דין הוא! ומה עולה --שלא כשרה לבא נקבות כזכרים-- כשרה לבא מן העוף, שלמים --שכשרו לבא נקבות כזכרים-- אינו דין שיכשרו לבא מן העוף?!

תלמוד לומר 'עוף עולה', ואין העוף זבחי שלמים, דברי ר' שמעון.

[ב] אמר ר' יהודה ומה אם נקבות שבבהמות --שלא כשרו לבא עולה-- כשרו לבא שלמים, נקבות שבעוף --שכשרו לבא עולות-- אינו דין שיכשרו לבא שלמים?! תלמוד לומר "העוף עולה"-- ואין העוף שלמים.

ואם מן העוף עולה: מלבד מה שמלת "עולה" מיותר, דכבר אמר בראש הענין "אם עולה קרבנו" וכמו שבארנו למעלה (סימן סג), בא גם כן שלא במקומו; שכפי חוקי הלשון ראוי לאמר "ואם מן העוף קרבנו לעולה" כמו שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת". (ומבואר אצלינו שבמאמרים התנאים יקדים תמיד את המלה שהוא יסוד החלוקה, ואם השם הוא יסוד החלוקה יקדים את השם ויסמיך אחריו תמיד את הפעל שהוא נשוא המאמר כמו "ואם תחתיה תעמוד הבהרת" וכדומה. ופה מלת "קרבנו" בא תחת הפעל וראוי להקדימו).

וחז"ל תקנו זאת מפני שאין העוף זבחי שלמים, רצונו לומר כי תנאי "לעולה" מגביל נגד תנאי "לזבח שלמים", שיען שמן הצאן מביא עולה ושלמים אמר "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" נגד מה שיאמר "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" -- לא כן העוף, שלא יובא שלמים, לא יצדק לאמר "ואם מן העוף קרבנו לעולה". ויען שעדן היינו למדין קל וחומר שיביא שלמים מן העוף, לכן אמר "ואם מן העוף עולה" להורות שמן העוף לא יובא רק עולה.

ור' שמעון למד קל וחומר דהוה אמינא דשלמים שריבה בהבאתם שגם נקבה כשרה לשלמים, כל שכן שהעוף כשר. ור"י לא הוטב בעיניו דרך הלימוד הזה כי יש להשיב דשלמים מיעט בהבאתם גם כן, שאין הצבור מביאים שלמים (כמ"ש בפרק טז מ"ה) ולמד הקל וחומר נקבות דעוף מנקבות בהמה, שריבה הכתוב בהבאת של נקבות דעוף יותר מנקבות דבהמה, ואם נקבות דבהמה כשרים לשלמים כל שכן נקבות דעוף.

והראב"ד פירש שר' יהודה קאמר ליה לר' שמעון כפי הדין שאתה דן אינך יכול להכשיר לשלמים לא הזכרים ולא הנקבות דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אבל אני יכול לדון להכשיר אף הנקבות.

סימן עא

ויקרא א יד:

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ו:

[ג] "מן העוף"-- ולא כל העוף.

לפי שנאמר (ויקרא כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" -- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו? תלמוד לומר "מן העוף"-- ולא כל העוף.

[ד] אמר ר' שמעון, מה אם המקודשין --שהמום פוסל בהם-- אין אתנן ומחיר חל עליהם, העוף --שאין המום פוסל בו-- אינו דין שלא יהיה אתנן ומחיר חל עליו?! תלמוד לומר (דברים כג, יט) "לכל נדר"-- להביא את העוף.

[ה] ר' אליעזר אומר, כל מקום שנאמר 'זכר ונקבה'-- טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו, העוף שלא נאמר בו 'זכר ונקבה'-- אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו.

מן העוף: כבר בארתי למעלה (סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם המין בלא ה' הידיעה ובין אם יזכירנו על ידי ה' הידיעה עם מלת "מן". כשאומר "מן הבהמה" "מן הבקר" בא למעט תמיד שרק קצת מן המין כשר, לא המין כולו. ובאר בספרא (הובא בקידושין דף כד) ש"מן העוף" ממעט מחוסר אבר, דאף שאין המום פוסל בעופות כמו שלמד כאן ולקמן (אמור פרשה ז מ"ב) ממה שכתוב "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" דממעט עופות, דלא נאמר דגמרינן להו ממה דכתיב "תמים" בעולת בקר וצאן, דוי"ו מוסיף על ענין ראשון (בזה מיושב קושיית הרא"ם שפלפל בה בלחם משנה פ"ג מה' איסורי מזבח ה"א), בכל זאת מחוסר אבר פוסל בהם.

ור' שמעון אמר (במשנה ד) דוגמא לזה דכמו כן הייתי יכול לטעות דעופות שאין המום פוסל בהם אין אתנן ומחיר פוסל בהם, וצריך לרבוי' במה שכתב "לא תביא אתנן זונה..לכל נדר", שמרבה עופות (והובא בתמורה פרק ו משנה ד ובגמ' פסחים דף צ).

כבר בארנו (סימן כב) דכל מקום שיזכיר שם המין כולל זכר ונקבה, ומה שבאר בשלמים שיהיה "זכר או נקבה" בא למעט טומטום ואנדרוגינוס כמ"ש בספרא (פי"ח מ"ב). ואם כן ממה שפה הזכיר שם המין סתם ולא הזכיר שיהיה זכר או נקבה הוציא ר' אליעזר (במשנה ג, הובא ביבמות דף פג ובבכורות דף מב) שאין טומטום ואנדרוגנוס פוסלים בעוף. וחכמים פליגי עליו (שם ובזבחים דף פה) וסבירא להו דאם מלקה מטמא בגדים אבית הבליעה כמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אסורי מזבח הלכה ג) דסבירא להו דברייה בפני עצמו הוא.

סימן עב

ויקרא א יד:

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ו:

[ו] "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.

והלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת צבור, אף עולת העוף שהיא באה בנדר ונדבה-- תבוא נדבת צבור!
[ז] מנחה תוכיח! שהוא באה בנדבר ונדבה ואינה באה נדבת צבור!
לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים, תאמר בעולת העוף שהיא באה נדבת שנים!?
שלמים יוכיחו! שהן באים נדבת שנים ואינם באים נדבת צבור!
[ח] מה לשלמים שאינם באים נדבת צבור -- שהרי נתמעט בתמות ובזכרות (נראה למחוק "זכרות" - מלבי"ם), תאמר בעוף שהרי נתרבה בתמות ובזכרות!? הואיל ונתרבה בתמות וזכרות, יבוא נדבת צבור!

תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאים עוף.

[ט] דין אחר: מה אם עולת בהמה --שמעט הכתוב בהבאתה ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- הרי היא באה נדבת צבור, עולת העוף-- שריבה הכתוב בהבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- אינו דין שתבוא נדבת צבור?! תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאים עוף.

קרבנו: כבר בארנו למעלה (סימן סא) שכפי חוקי הלשון וכלליו צריך לומר "ואם מן העוף הוא מקריב" (בפעל, לא בשם). ושם הראינו שבכל מקום שבא זרות כיוצא בזה שבא שם "קרבנו" תחת הפעל דרשו חז"ל הכינוי. וכן דריש פה שבא למעט צבור שאין מביאין עוף.

ובאר (במשנה ו ז ח) דצריך המיעוט משום שהייתי לומדו במה מצינו מעולת בהמה שבא בנדר ונבדה וגם הצבור מתנדבים אותה, והוה אמינא דהוא הדין עוף. והגם שמצינו בהפך, דמנחה ושלמים אינם באים נדבת צבור, יש לדחות דמנחה הלא גם השותפים אין מקריבין אותה ולכן גם צבור אינו מקריב מנחה; והשלמים נמתעטו בתמות ובזכרות (פירוש: שאנדרוגינוס פסול לשלמים דצריך זכר ודאי או נקבה ודאית כר' אליעזר במשנה ה', ויותר נראה דיש למחוק מלת "בזכרות"); אבל עוף שהשותפים מביאין אותה (כמ"ש (ויקרא נדבה פרק ח מ"א) ) ואין המום פוסל בו (כמ"ש (ויקרא נדבה פרשה ו מ"ג) נאמר שהצבור מביאין עוף -- לכן צריך "קרבנו".

ובמשנה ט' ביאר עוד שנוכל ללמוד זה מדין קל וחומר, דאחר שריבה הכתוב בהבאת עולת העוף על עולת בהמה --שיכול להביא נקבה ובעל מום שאין באים מן הבהמה-- כל שכן שתבא נדבת צבור שמביא מן הבהמה. לזה צריך "קרבנו" למעט. ועיין שבועות (דף יב:) ברש"י ותוס'.