החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק V
פיודור דוסטויבסקי | |
החטא ועונשו | |
---|---|
חלק ששי, פרק V | |
→פרק IV | פרק VI← |
רסקולניקוב הלך אחריו.
– מה זאת! – קרא סוידריגַילוב בפנותו לאחוריו – אני הן אמרתי, כמדֻמה...
– הוא אמר, אבל אני לא אלך ממנו עתה...
– מה-ה-ה?!
שניהם עמדו וכרגע הביטו איש אל רעהו, כאלו נאבקו במבטיהם.
– מכל ספוריו המבֻלבּלים – הטעים לו רסקולניקוב בפניו – הוצאתי מסקנה ברורה, שהוא לא רק לא חדל מתכניותיו השפלות והרעות בנוגע לאחותי, אלא שהוא מלא בהן עתה ביותר. לי ידוע, שאחותי קבלה היום בּבֹּקר איזה מכתב מאיזה מקום. והוא כל העת ישב כמוֹ על גחלים... הוא, אמנם, יכול היה למצֹא לו אגב-אורחא גם איזה שדוך; אבל זה אינו מוכיח כלום. אני רוצה להִוָּכח עין-בעין...
ספק הוא, אם היה יודע רסקולניקוב בעצמו להגדיר, מה היה רצונו עתה ובמה רצה להִוָּכח עין-בעין.
– ככה?! רצונו, ואקרא מיד לשוטרים!
– קרא!
הם נצבו שוב רגע אחד איש מול רעהו. לבסוף נשתנו פני סוידריגַילוב. בהִוָּכחו, שרסקולניקוב לא נפחד מפני האיוּם, העמיד פתאם סבר פנים עליזים וידידותיים ביותר.
– הנה בריה משֻׁנה! אני במתכַּוֵּן לא הֲסִבּותי את השיחה על הענין הידוע, אף שהסקרנות, כמובן, מעַנה אותי. ענין פנטסטי. דחיתיו לפעם אחרת. אלא שהוא, פשוט, יכול להרגיז גם מת מקברו... נו, נלכה, אלא שאני מוסר לו מודעה: אני אֶכָּנס עתה לרגע לביתי, בכדי לקחת אתי כסף; אחר-כך אנעל את הבית, אשׂכור מרכבה ואסע לבלות את כל הערב ב"אִיים". נו, איך ילך אחרי?
– לעת-עתה אלך לביתו, ולא אליו, אלא לסופיה סמיונובנה, להתנצל על שלא הייתי בשעת הקבורה.
– כרצונו, אלא שסופיה סמיונובנה אינה בביתה. היא הובילה את כל הילדים לגברת אחת, לזקנה ידועה אחת, מי שהיתה לפנים ידידתי ועתה גבאית באיזה בתי-יתומים. אני לקחתי בשביה את לב הגברת הזאת, במסרי על ידה את כל הכסף בעד שלשת אפרוחיה של קטרינה איבנובנה, וחוץ מזה נדבתי עוד כסף למוסד; לאחרונה ספרתי לה גם את המעשה של סופיה סמיונובנה, עם כל הפרטים, מבלי הַסתיר דבר. האֶפקט לא נִתּן להִתָּאר. לכן הוּעדה סופיה סמיונובנה לבוא עוד היום להוֹטֶל, שהגברת שלי מתאכסנת בו, בבואה לאיזה זמן ממשכן-הקיץ.
– טוב מאד, ואני, בכל-זאת, אכנס.
– כרצונו, אלא להוי ידוע לו: אין אני רוצה ברֵעותו. אגב, מה אִכפת לי! הנה מיד אנו בבית. יגיד את האמת, אני בטוח, שהוא מתיחס אלי בחשדנות כזו רק מפני שהייתי כל-כך מנֻמס ועד עתה לא שאלתיו ולא דרשתי ממנו דבר... מבין הוא? בעיניו היה דבר זה לפלא; אתערב, כי כך הוא הדבר! זהו אפוא הַנִּמוס שלי וזה שכרו!
– שכר הרִגּוּל מעֵבר לכתלים!
– אַה, הוא רומז לאותו דבר! – נתן סוידריגַילוב קולו בצחוק – כן, אני הייתי מתפלא, אִלו אחרי כֹל היה הוא עובר על זה בלי הערת-תוכחה. חַא-חַא! אני אף-על-פי שהבנתי משהו את כל אשר עשה... שם... ושספר בעצמו לסופיה סמיונובנה... ובכל-זאת תם אני ולא אדע: מה זאת? אני, אולי, מן הנחשלים לגמרי ואין אני מבין כבר כלום. יבאר לי, למען-השם, חביבי! יאיר את עיני ביסודות החדשים.
– הוא לא יכֹל לשמוע דבר, שקר וכזב בפיו!
– אבל אני איני מדבר באותו דבר, כלל לא באותו דבר (אף שבאמת אכן שמעתי דבר-מה), לא, אני מתענין לדעת, למה הוא גונח וחוזר וגונח כל-כך, ושילֶר שבו מתמלא מַמרורים לרגעים. הדבר מגיע לידי-כך, שגם להטות אֹזן לשמוע מה שמדברים מעבר לדלת אסור. ועכשו ילך ויודיע אפוא לרָשות, שהִנה, כלומר, מקרה לא-טהור קרה לו: בתיאוריה נפלה שגיאה קטנה. ברם, אם באמת תקיף הוא בדעתו, שהרגול מעבר לכתלים אסור ושחיטת זקנות מֻתּרת, כאַוַּת-נפשו, ינוס, למצער, לאחת מערי אמריקה וחי! יעשה פלֵטה, אדם צעיר! אפשר, שעוד לא עבר המועד. אני מדבר באמת. אולי אין כסף? אני אתן להוצאות הדרך.
– אני איני חושב כלל על זה, – הפסיק רסקולניקוב בגֹעל-נפש.
– מבין אני (אגב, אל יטריח את עצמו ביותר: אם יש את נפשו, יכול הוא לבלי לענות לי; מבין אני, איזה שאלות ממלאות אותו: שאלות מוסריות, האין זאת? שאלות האזרח והאדם? אבל למה הן לו עתה? יסירן הצדה, חֶה-חה! וכי מפני שעודנו אזרח ואדם? עדַין? אם כך, אז לא היה צריך לתקוע חֹטם במקום שלא צריך; לא צריך היה לעשות דבר שאינו לפי כֹחו. נו, אז יקלע חץ לרקתו. וכי מה, אין חשק?
– הוא, כמדֻמה, רוצה במזיד להרגיזני, בכדי שיפטר ממני עתה...
– הנה בריה משֻׁנה! והרי אנו כבר באנו, בבקשה, על המדרגות. רואה הוא, הנה המבוא לסופיה סמיונובנה, יַבֶּט-נא, אין איש! אינו מאמין? ישאל את כפרנאומוב. היא משאירה אצלם את המפתח. הנה היא בעצמה מַדַּם כפרנאומובה, אַה? מה? (היא חֵרשה קצת). יצאה? לאן? נו, מה. עתה שמע? אינה ולא תהיה עד שעה מאֻחרה, אולי, בערב. נו, עתה נבוא אלי. הן הוא כמדֻמה, רצה לבוא גם אלי. נו, הנה אנו גם אצלי. מַדַּם רֶסְלִיךְ אינה בבית. האשה הזאת תמיד עסוקה, אבל אשה טובה היא, הנני מבטיח אותו... והוא היה יכול, אולי, להפיק ממנה תועלת, אלו היה קצת יותר נבון. נו, יואֶל-נא לראות? הנה אני לוקח מן הביורוֹ את השטר הגדול הזה (הנה כמה עוד שטרות כאלה לי!), שֶׁיִּפָּרט היום אצל שלחני. נו, רָאָה? שוב אין לי לאַבּד זמן לבטלה. הביורוֹ נסגר על מסגר, המעון נסגר על מסגר, ואנו שנית על המדרגות. נו, רוצה הוא, נשכור מרכבה? אני הן נוסע לאיים. אולי יש את נפשו לרכוב אתי קצת? הנה אני שוכר את המרכבה הזאת עד יֵלַגין. מה? אינו רוצה? קצה נפשו? נִסַּע, אין דבר. כמדֻמה, גשם בא, אין דבר, נרים את המכסה...
סוידריגַילוב ישב כבר במרכבה. רסקולניקוב גמר בדעתו, שחשדיו, למצער ברגע זה, אינם צודקים. מבלי ענות דבר, פנה עֹרף לסוידריגַילוב וישָׁב על עקביו למגרש סֶניה. אִלו היה בלכתו פונה לאחוריו אף פעם אחת, היה מספיק לראות, איך שסוידריגַילוב, לאחר שנסע כמאה צעדים, ירד מעל המרכבה, שִׁלם לרכָּב ויעל על המדרכה. אולם הוא לא יכֹל כבר לראות כלום ויסר אל הרחוב השני. בחילה עמֻקה משכה אותו הלאה מסוידריגַילוב. "ואני יכֹלתי לצפות אף רגע אחד לאיזה גלוי מצד זה הזד הגס, מצד זה בעל התאוה המנֻוָּל!" קרא לנפשו. אמנם, את המשפט הזה הוציא רסקולניקוב נמהר וקל בדעתו. היה דבר-מה בחוגו של סוידריגַילוב, שהוסיף לו לִוית מקוריוּת, כמעט סודיות. ומה שנוגע בכל זה לאחותו, החזיק רסקולניקוב, סוף-סוף, בדעתו, שסוידריגַילוב חורש עליה מזִמות. אולם יותר מדי היה קשה וכבד לטפל ולחזור ולטפל במחשבות הללו!
עלי-פי הֶרגלו, שָקַע, כעברו כעשרים צעד, במעמקי-מחשבות. בעלותו על הגשר, התיצב אצל המעקה והתחיל להביט המימה, ובתוך כך עמדה עליו אבדוטיה רומנובנה.
הוא נפגש בה במעלה הגשר, אבל לא נתעכב על-ידה, כי לא הרגיש בה. דונצ'קה עוד מעולם לא ראתה אותו ברחוב במצב כזה והיתה נרעשה ונפחדה מזה. היא עמדה כמפקפקת: הלקרֹא לו אם לא? ופתאום ראתה את סוידריגַילוב ממהר אליה מעֵבר המגרש.
הלה, נדמה, הלך והתקרב בזהירות וכמסתיר סוד. הוא לא עלה על הגשר, כי-אם נצב מן הצד על המּדרכה, בהתאמצו בכל כֹּחותיו, שלא יֵרָאה לרסקולניקוב. את דוניה הכיר זה מכבר והתחיל לרמוז לה ולהראות לה אותות. לה נדמה, שבאותותיו וקריצותיו בִּקש אותה להִמָּנע מקרֹא לאחיה, כי-אם ללכת אליו, אל סוידריגַילוב.
וכך עשתה. היא עברה בלאט מאחרי אחיה וקרבה אל סוידריגַילוב.
– נמהר, – לחש לה סוידריגַילוב – אני איני רוצה, שרודיון רומניץ' יֵדע על-דבר פגישתנו. הנני אומר לה מראש, שזה עתה ישבתי אתו לא הרחק מפה, בבית-מרזח, במקום שמצא אותי, ובעמל רב עלה לי להִפָּטר ממנו. הוא יודע משום-מה על מכתבי אליה וחושד בי באיזה דבר. מובן, שלא היא גלתה לו? ואם לא היא, מי אפוא?
– הנה כבר יצאנו מאותו הרחוב, – הפסיקתנו דוניה – עכשו שוב לא יראנו אחי. הנני מודיעה לו, שהלאה לא אלך עמו. יגיד לי הכֹּל פה: הכֹּל אפשר להגיד גם ברחוב.
– ראשית, דבר כזה אי-אפשר להגיד ברחוב בשום-אֹפן; שנית, היא צריכה לשמוע את זה גם מפי סופיה סמיונובנה; שלישית, עלי להראות לה איזה דוקומנטים... ולאחרונה: אם היא תמָאן להכנס אלי, הנני מסתלק מכל דבר, והנני הולך מזה כרגע. ועם זה אבקשה לבלי לשכוח, שסודו המעַניֵן של אחיה הנחמד כֻּלו בידי הוא.
דוניה לא ידעה להחליט דבר ובמבט חודר כליות ולב הביטה בסוידריגַילוב.
– מפני מה היא ירֵאה, – העיר הלה במנוחה – עיר הן אינה כפר. והרי גם בכפר גרמה היא לי נזקים יותר משאני לה, ופה...
– סופיה סמיונובנה יודעת, שאני צריכה לבוא?
– לא, אני לא הגדתי לה דבר ואיני בטוח אפילו, אם היא בביתה. אמנם, קרוב לודאי, שבביתה. היום היתה קבורתה של קרובתה: ודאי שלא מצאה לנכון לעשות בקורים ביום כזה. עד עת-מועד אין אני רוצה לדבּר עם מי-שהוא על זה, ואני מתחרט במקצת על שהודעתי אפילו לה. כאן משהו אי-זהירות דומה למסירה. אני גָר פה, הנה בבית הזה, הנה אנו מגיעים ובאים. הנה השוער של ביתנו; השוער יודע אותי היטב; הנה הוא משתחוה לי; הוא רואה, שאני הולך עם אשה וכמובן שכבר הספיק לראות את פניה ולזכרם, וזה יביא לה תועלת, אם יש לה חששים באמת ואם היא חושדת בי. תסלח על שאני מדבר בגסות שכזו. אני בעצמי גר בחדר שָׂכור משוֹכר-המעון. סופיה סמיונובנה גרה בחדר שני, מעֵבר לכֹּתל. כל הדיוטה מלאה שכנים. מה אפוא היא מפחדת כילד? או שמא אני נורא לה כל-כך?
פני סוידריגַילוב נתעקמו בבת-צחוק של לפנים-משורת-הדין; אולם בנפשו כבר לא היה צחוק. לבו דפק ונשימתו נתקצרה. הוא הרים במתכַּוֵּן את קולו, בכדי לחַפּות על סערת-רוחו ההולכת וגדֵלה. אולם דוניה לא הספיקה להרגיש בזו הסערה היתֵרה: הערתו על פחדה הילדותי ועל שהוא כל-כך נורא בשבילה הרגיזה אותה יותר מדי.
– אף שאני יודעת, כי הוא איש... בלי רגש כבוד, אין אני ירֵאה מפניו כלל. ילך לפני, – אמרה במנוחה למראית-העין, אבל פניה היו חִורים ביותר.
סוידריגַילוב עמד אצל מעונה של סוניה.
– תרשה לי להִוָּדע, אם בביתה היא... לא! אי-הצלחה! אולם אני יודע, שהיא יכולה לבוא מיד. אם יצאה מן הבית, אז רק לגברת אחת בדבר יתומיה. אמם מתה... אני גם פה נתערבתי וסדרתי. אם סופיה סמיונובנה לא תשוב בעוד עשרה רגעים, אז אשלח אליה אותה בעצמה, אם רצון הגברת בכך, אפילו עוד היום. נו, הנה מעוני. הנה שני חדרי. מעֵבר לדלת משכנה של בעלת-ביתי, הגברת רֶסְלִיך. עכשו תשים עין הֵנה. אני אַראה לה את הדוקומנטים העִקריים שלי: מחדר-משכבי מובילה הדלת הזאת לשני חדרים רֵיקים לגמרי, שעומדים לשכירה. הנה הם... על זה צריכה היא לשים- עין ביותר...
סוידריגַילוב התגורר בשני חדרים מרֻהטים ומרֻוָּחים למדי. דונצ'קה העיפה עין חשדנית מסביב, אבל לא הרגישה בשום דבר היוצא מן הכלל, לא בסדר החדרים ולא בתורת כל הבית, אף שאפשר היה קצת לשים לב לזה, שמעונו של סוידריגַילוב נמצא בין שני מעונות לא-נושבים. הכניסה אליו לא היתה ישר מן הפרוזדור, אלא דרך שני חדרי בעלת-הבית, שהיו כמעט ריקים. מחדר-המשכב פתח סוידריגַילוב את הדלת והראה לה עוד חדר ריק אחד, שעמד לשכירה. דונצ'קה נצבה על המפתן, מבלי הבין למה הוא מראה לה את כל זה, אולם סוידריגַילוב מִהר לבאר לה.
– תביט נא הֵנה. רואה היא את הדלת הזאת? היא סגורה על מסגר, אצל הדלת עומד כסא, כסא אחד בכל שני החדרים הריקים. זה הכנסתי אני את הכסא לכאן ממעוני, בכדי לשבת עליו בשעת שמיעה. הנה שם סמוך לדלת עומד שלחנה של סופיה סמיונובנה; שם ישבה ושוחחה עם רודיון רומניץ'. ואני ישבתי והקשבתי שני נשפים רצופים, כשתי שעות בכל נשף – וכמובן, שיכֹלתי לשמוע ולדעת דבר-מה. כיצד היא סבורה?
– הוא רִגֵּל?
– כן, רִגַּלְתִּי; עתה נלכה למעוני; פה אין גם מקום לשבת.
הוא הביא את אבדוטיה רומנובנה שנית לחדרו הראשון, ששמש לו בתור אולם, והראה לה כסא לשבת עליו. בעצמו ישב בקצה השני של השלחן. מחוץ לארבע אמותיה, אבל בעיניו, כפי הנראה, כבר בערה אותה האש, שהפחידה כל-כך את דונצ'קה לפני זמן: היא נרעדה ושוב העיפה עין-חשד מסביב. תנועתה נתגלתה למרות רצונה; היא, אדרבה, לא אבתה להראות אי-אֹמן, אולם בדידותה היתֵרה של דירת סוידריגַילוב עשתה עליה, סוף-סוף, רֹשם מתמיה. היא השתוקקה לשאול, אם בעלת-הבית, למצער, בבית, אבל לא שאלה... מגאוה. נוסף על זה היה בלבה ענוי אחר, גדול לאין-ערך מהפחד לנפשה. היא התענתה בעִנויים כבדים מנשׂא.
– הנה מכתבו, – התחילה, ותנח את המכתב על השלחן – כלום אפשרי הוא מה שהוא כותב? הוא מרמז על מעשה-פשע מצד אחי, הוא מרמז בלשון ברורה יותר מדי, לו אין רשות עתה להשתמט, יֵדע אפוא שאני שמעתי על האגדה הטפשית הזאת עוד קֹדם ואיני מאמין אף לאות אחת שֶׁבָּה. זהו חשד מגֻנה ומגֻחך כאחד. אני יודעת אל כל הבדות, ואיך ולמה בָדוּהָ. בידו אין שום הוכחות, ואי-אפשר שתהיינה. הוא הבטיח להוכיח: ידבר אפוא! אבל יֵדע מראש, שאין אני מאמינה לו! איני מאמינה!...
דונצ'קה דברה כל זה בחפזון ואדמומית פרחה בלחייה לרגע.
–אלמלא היתה מאמינה, איך אפשר היה לארע, שתבוא יחידה אלי? למה אפוא באה? מסקרנות גרידא?
– אַל יעַנני, ידַבֵּר! ידבר!
–אין מה לדַבּר: היא עלמה אמיצת-לב, חי-נפשי, אני שערתי, שהיא תבקש את האדון רזומיחין ללַווֹתה הֵנה. אולם הוא לא היה לא אִתּהּ ולא מסביב לה, אני שמתי עין. זוהי גבורה מצדה. בשביל רודיון רומניץ' היא נכונה לכֹּל. אמנם בכֹּל היא אלילה... ובנוגע לאחיה, מה יש לי לאמר לה? הרי היא ראתה זה עתה אותו בעצמו. נו?
– הן לא על יסוד זה הוא בונה את כל בנינו?
– לא, לא על זה, אלא על הודאת בעל-דין. הנה לכאן בא הוא בשני נשפים, בזה אחר זה, לסופיה סמיונובנה. אני הראיתי לגברתי, איפֹה ישבו, הוא התוַדה לפניה על הכֹּל. הוא רוצח. הוא הרג את הזקנה המלוה-ברבית, שבעצמו היה ממשכּן אצלה; הרג גם את אחותה, תגרנית, אלישבע שְׁמָהּ, שנכנסה בשגגה בשעת הרצח לאחותה. את שתיהן הרג בקרדֹם, שהביא אִתּו. הוא הרג אותן, בכדי לקחת את רכושן, וגם לקח; לקח כסף ואיזה חפצים... את כל זה מסר מלה במלה לסופיה סמיונובנה, שהיא הנפש היחידה היודעת את הסוד הזה, אבל ברציחה לא השתתפה, לא בדבור ולא במעשה, כי-אם, אדרבה, נדהמה, כמו שהגברת נדהמת עתה. תֵּרָגע, סופיה סמיונובנה לא תמסור אותו לרשות.
– זה אי-אפשר! – דובבו שפתי דוניה החִורות כַּמָּות; לגרונה הושם מחנק – אי-אפשר! אין כל סִבּה. כל טעם לזה... זה שקר! שקר!
– הוא שלח ידו בכסף ובחפצים. הנה כל הסבה. אמנם, על-פי הודאתו, לא השתמש בגזֵלה אשר גזל, כי-אם נתן אותה תחת איזו אבן, ששם הכֹּל מֻנח עד היום הזה. אולם זה רק מפני שלא הרהיב בנפשו עֹז להשתמש.
– אבל האם עולה על הדעת, שהוא יגנוב, יגזול? שזה גם יעלה על דעתו? – קראה דוניה ותקפֹּץ מעל הכסא – הן אדוני הנה יודע אותו, ראה אותו? וכי יכול הוא להיות גנב?
היא כאִלו התחננה לפני סוִידריגַילוב; היא שכחה את כל פחדה.
– כאן, אבדוטיה רומנובנה, אלפים ומיליונים של קומבינציות וסוגים. הגנב גונב, אבל יודע הוא בעצמו, שהוא נבל. והנה שמעתי זה לא כבר על אדם הגון אחד, שהתנפל על הפוסטה לשם גזֵלה; ואת הלז מי יודע, אפשר שבאמת חשב, כי דבר הגון הוא עושה! כמובן, שבעניננו גם אני לא הייתי מאמין, ממש כמוה, אלו היו מוסרים לי מן הצד, ברם, באזני שמעתי – ולאזני האמנתי. לסופיה סמיונובנה הסביר גם את הסבּות; ואולם זו לא האמינה לראשונה גם למשמע אזניה, אבל למראה עיניה, סוף-סוף, האמינה, למראה עיניה היא. הוא הן מסר לה הכֹּל מפה אל פה.
– ומה הן... הסִבּות?
– הדברים ארֻכּים, אבדוטיה רומנובנה. כאן, איך להגיד לה, תֵּיאוריה מיֻחדה במינה, שעל-פיה, למשל, יוצא, שיש רשות לפשוע פעם אחת, אם רק המטרה העקרית רצויה. מעשה רע אחד נגד מאה מעשים טובים! ואף הרי אמנם יש מקום לאדם צעיר ובעל מעלות להתרעם בהכירו הכרה ברורה, שעם איזה שלשת אלפים ביד היה כל עתידו אחר – ואלה שלשת האלפים אינם. תוסיף על זה את ההתרגזות הבאה מרעב, מדירה צרה, מבגדים קרועים, מהכרת מצבו הסוציאלי, ממצב אמו ואחותו. וביחוד האהבה העצמית, הגאוה והאהבה העצמית, ולאידך גיסא, אלהים יודעת אותו. אפשר שנוספו כאן גם איזה נטיות טובות... אני הן איני יודע אותו. אל תחשוב, בבקשה, שאני... וגם זה לא עסקי. כאן היתה עוד תֵּיאוריה קטנה משׁלו, – תֵּיאוריה בעלמא, – שעל-פיה נחלקים בני-האדם, רואה היא, לחֹמר ולאישים מיֻחדים, זאת אומרת, לאישים כאלה, שמפני המדרגה העליונה, שהם עומדים עליה, אין החֹק כתוב בשבילם, כי-אם להפך, הם מחוקקים חֻקים לשאר בני-האדם, כלומר, לאלה שהם בבחינת חֹמר, רפש. כך, תֵּיאוריה קטנה: Une théorie comme une autre.[1] נפוליון לכד אותו בחבלי-קסם, זאת אומרת, העובדה, שהרבה גאונים לא השגיחו בגרם-נזקים פרטיים, אלא פרצו להם גדרים, מבלי כל פקפוקים. הוא, כמדֻמה, נתעה להאמין, שגם הוא גאון, – זאת אומרת, היה בטוח בזה זמן מה. הוא סבל יסורים עצומים וסובל גם עתה מן הרעיון, שלהמציא תֵּיאוריה היה ביכלתו, ולפרוץ גדר בלי פקפוקים לא יכֹל, והרי שאינו גאון. נו, ורעיון כזה אצל אדם צעיר בעל אהבה עצמית מעליב הנהו בשבילו, ביחוד בדורנו...
– ומוסר כליות? הוא מכחיש אפוא בו כל חוש מוסרי? וכלום הוא כזה?
–הוי, אבדוטיה רומנובנה, עכשו נתבלבל הכֹּל, זאת אומרת, באמת לא היה אצלנו מעולם סדר מוצק בזה. נפשו של הָרוּסִי רחבה היא, אבדוטיה רומנובנה, רחבה כארצו ונוטה מאד לכל דבר היוצא מגדר הרגיל והסדר; אולם אסון הוא להיות רחב בלי כל גאוניות. והאם זוכרת היא, כמה פעמים נדברנו ושוחחנו בנִדון זה, בשבתנו שנינו בַּמִּרפסת בגן, בערבים אחרי סעֻדת-הערב? היא עוד הוכיחה אותי על הרַחֲבוּת הזאת. מי יודע, אפשר שהיא הוכיחתני ממש באותו זמן, שהוא שכב פה וחשב את מחשבותיו הוא. אצלנו בחברה הנאורה הלא אין מסירות קדושות מיֻחדות, אבדוטיה רומנובנה; רק לפעמים יש שאחד ימציא לו את זאת באיזה אֹפן שהוא מפי ספרים... או יחפור לו דבר-מה ממטמוני פנקסי-קדמוניות. אולם כל אלה לרֹב אינם אלא מלֻמדים, ויודעת היא, מטֻמטמי-מוח מיֻחדים במינם, באֹפן שתורתם גם לא יאה היא לאדם מן העולם. אגב, את דעותי בכלל יודעת היא: בשבילי אין אשמים כל-עִקר, בעצמי הנני הולך-בטל, ובזה אני מחזיק. אבל אנחנו כבר דברנו על זה לא-פעם. לי היה אפילו האֹשר לעַנין אותה במשפטי... היא חִוֶּרת ביותר, אבדוטיה רומנובנה!
– את התֵּיאוריה הזאת שלו יודעת אני. אני קראתי את מאמרו בז'ורנַל על האנשים, שהכֹּל הֻרשה להם... רזומיחין הביא לי.
– האדון רזומיחין? מאמרו של אחיה? בז'ורנַל? יש מאמר כזה? ואני לא ידעתי. הנה זה, בודאי, מענין! אבל לאָן היא, אבדוטיה רומנובנה?
–אני רוצה לראות את סופיה סמיונובנה, – אמרה דונצ'קה בקול רפה – איך צריך ללכת אליה? היא, אולי, כבר חזרה. אני מֻכרחה לראות אותה תֵּכף-ומיד. תגיד היא...
אבדוטיה רומנובנה לא יכלה לגמור; נשימתה אפסה.
– סופיה סמיונובנה לא תשוב עד הלילה, אני משער ככה. היא צריכה היתה לחזור בקרוב, ומכיון לא חזרה, אז תשהה שם עד שעה מאֻחרה.
– אַה, ובכן אתה משקר! – צעקה דוניה כמטֹרפה גמורה, אובדת-עשתונות.
כמעט מתעלפת נפלה על הכסא, אשר הספיק סוידריגַילוב להגיש לה.
– אבדוטיה רומנובנה, מה היה לה. תשוב אל עצמה! הנה מים, תגמא גמיאה אחת...
הוא הִזָּה עליה מעט מים. דוניה נרעדה – ורוחה שב אליה.
– הרֹשם חזק! – רטן סוידריגַילוב לעצמו ופניו קדרו – אבדוטיה רומנובנה, תֵּרגע-נא! תדע, שלו יש ידידים. אנחנו נצילהו, נפדהו. רצונה, ואני אעבירהו לחוץ-לארץ. לי יש כסף; בשלשה ימים אשיג לי תעודת-חוץ, ובנוגע למה שהרג, עוד עלול הוא לעשות הרבה מעשים, באֹפן שכּל זה יכֻפּר. תֵּרָגע-נא, עוד יכול הוא להיות לאדם גדול. נו, מה אִתָּהּ? כיצד היא מרגישה את עצמה?
– אדם רשע! הוא עוד מלעיג עלי. יתן לי ללכת...
– לאן? אבל לאן?
– אליו. איפה הוא? אדוני יודע? – למה דלת זו נעוּלה? אנחנו נכנסנו בדלת זו, ועתה היא סגורה על מסגר. אימתי הספיק לסגרה על מסגר?
–הלא אי-אפשר היה לצעוק בדלתים פתוחות על זה שדברנו פה. אני איני מלעיג כלל; רק לזרא היה לי הסגנון הזה, נו, לאן תלך במצב כזה? או כלום רוצה היא למסרהו? היא תביאהו לידי חמת-שגעון, והוא ימסור את עצמו. תדע, שהפוליציה כבר מתחקה על עקבותיו, כבר מצאה את עקבותיו. היא רק תמסור אותו. תחכה-נא: אני ראיתיו ודברתי אתו לפני שעה; עוד יש אפשרות להצילו. תחכה-נא, תשב, נחשוב על זה ביחד. אני גם קראתי לה רק בכדי להִמָּלך על זה ביחידות ולהִוָּעץ היטב. אבל תשב-נא!
– באיזה אֹפן יכול הוא להצילהו? כלום עוד אפשר להצילהו?
דוניה ישבה. סוידריגַילוב ישב אצלה.
– כל זה תלוי בה, בה, בה לבד. – התחיל בעיני להב, כמעט בלחש, בגמגום, מחסיר מלים מהתרגשות.
דוניה נרתעה ממנו בפחד. הוא גם כן רעד כֻּלו.
– היא... מלה אחת שֶׁלָּהּ, והוא מֻצל! אני... אני אצילהו. לי יש כסף וידידים. אני אשלחהו מיד לחוץ-לארץ. בעצמי אקח פספורט. שני פספורטים. אחד לו, אחד לי, לי יש ידידים; לי יש אנשי-מעשה מסורים... רוצה היא? אני אקח גם לה פספורט... גם לאמה... למה לה רזומיחין? אני גם-כן אוהב אותה... אני אוהב אותה בלי שִׁעור. תתן לי לנשק את שולי שמלתה. תתן! תתן! אני איני יכול לשאת את רשרושו, תגיד לי: עֲשֵׂה כך – ואעשׂה! הכֹּל אעשה. גם את הנמנע אעשה. אמונתה – אמונתי, אני הכֹּל, הכֹּל אעשה! אַל תביט, אל תביט בי ככה! היודעת היא, שהיא הורגת אותי...
הוא התחיל כמעט להזות ולדבר תֹּהו, כהלום-יין. דוניה קפצה ותתנפל אל הדלת.
– פתחו לי! פתחו! – צעקה אל הדלת, כאלו קראה לעזרת אנשים מן החוץ, וַתַּרְעֵד אותה בידיה – פתחו אפוא! האמנם אין איש?
סוידריגַילוב קם – ויתעורר. בת-צחוק רעה ומלגלגת נדחקה לאט-לאט ועלתה על שפתיו, שרעדו עדַין.
– שם אין איש בבית, – השמיע בחשאי ובהטעמה – בעלת-הבית אינה, ולשוא כל הצעקות האלו: היא רק מרגיזה את עצמה לשוא.
– איה המפתח? פתַח תֵּכף את הדלת, תֵּכף, אדם שפל!
– המפתח אבד ואין אני יכול למצאו.
– אַה! ובכן מעשה-אֹנס! – צוחה דוניה, חִורה כַּמָּות, והתנפלה אל הפנה, במקום שמִהרה וסכה בעדה בשלחן הקטן, שבא לידה. היא לא צעקה; אבל נעצה עיניה במְעַנָהּ ושמרה את כל תנועותיו. סוידריגַילוב אף הוא לא נע ולא זע ממקומו ועמד ממולה בירכתי החדר. הוא אפילו משל בעצמו, למצער, מבחוץ. אולם פניו היו חִורים כמקדם. בת-הצחוק המלגלגת לא סרה מעליו.
– היא אמרה: "אֹנס". אבדוטיה רומנובנה, אם אֹנס, אז עיניה הרואות, שאחזתי בכל האמצעים. סופיה סמיונובנה אינה; עד דירת כפרנאומוב רחוק מאד, חמשה חדרים סגורים. לאחרונה, הרי אני לכל-הפחות פי-שנים חזק ממנה, וחוץ מזה, אין לי מה לירֹא, מפני שהיא הן לא תוכל אחר-כך לקבול עלי: הן היא לא תחפוץ באמת למסור את אחיה. ואף מי זה אשר יאמין לה? נו, וכי מדרכּהּ של נערה לבוא אל גבר יחיד לחדרו? באֹפן, שגם אם תקריב את אחיה, לא תוכיח כלום: אֹנס קשה מאד להוכיח, אבדוטיה רומנובנה.
– נבל! – לחשה דוניה בחמתה.
– כרצונה, אולם תתן לב: אני עדַין לא דברתי על-כל-זה אלא בתור השׁערה. ואולם על-פי הוכחתי הפנימית היא צודקת לחלוטין: – מעשה-אֹנס נבָלה היא, אני לא דברתי כל זה אלא להראות, שהיא תהיה חַפּה מכל כתם, גם אם... גם אלו היתה רוצה להציל את אחיה, כמו שאני מציע לפניה. זה היה פשוט הכרה-המצב, נו, נֹאמר, הכנעה מפני האֹנס, אם אי-אפשר שלא להשתמש במלה זו. תחשוב על זה: גורלם של אחיה ושל אמה בידיה. ואני אהיה עבדה... כל ימי חיי... ופה אצפה לְמַעֲנֶה.
סוידריגַילוב ישב על הספה, כשמונה צעדים מדוניה. לה לא היה כבר כל ספק בתקיפות החלטתו, מלבד זאת ידעה אותו למדי.
פתאום הוציאה מן הכיס אקדח, מתחה את המקור והניחה את כפה עם האקדח על השלחן. סוידריגַילוב קפץ ממקומו.
– אַהַא! ככה?! – קרא בתמהון ובלגלוג – נו, זה כבר משַׁנֶּה לגמרי את כל מהלך הענין! היא בעצמה, אבדוטיה רומנובנה, מקִלה לי את כל הדבר לחלוטין. אבל אקדח מִנַּין לה? אולי האדון רזומיחין נְתָנוֹ לה? בַּא! האקדח משֶׁלי הוא? מודע ישן! ואני כל-כך הרביתי לחַפּש אותו אז... שעורי-היריה שלנו, שהיה לי הכבוד לתת לה בכפר, לא עלו אפוא בתֹהו.
–לא שלך הוא האקדח, כי-אם של מרתה פטרובנה, אשר רצחת, רוצח! לך לא היה דבר משלך בביתה. אני לקחתי אותו, כשהתחלתי לחשוד, לאיזה מעשים אתה מסֻגל. הָעֵז לעשות צעד אחד – ואני נשבעה, שאהרוג אותך!
דוניה היתה כמטֹרפה. את האקדח החזיקה הָכֵן.
– נו, והאח? מתוך סקרנות אני שואל – שאל סוידריגַילוב, כשהוא עומד עדַין על מקומו.
– מסרהו, אם רצונך בכך! אך ממקומך אל תמוש! ירה תִיָּרֶה! אתה הרעלת את אשתך, אני יודעת, אתה בעצמך רוצח!...
– וזה בָּרִי לה, שאני הרעלתי את מרתה פטרובנה?
– אתה! אתה רמזת לי על זה; אתה דברת לי על רעל... אני יודעת, שנסעת העירה להביא אותו... לך היה מן המוכן... זה אתה... ודאי אתה... נבל!
– אפילו אם כך היה באמת, הרי לא עשיתי זאת אלא בשבילך... על-כל-פנים, אַתּ היית הסִבּה.
– שקר! אני תעבתיך תמיד, תמיד...
–אֶהֶה, אבדוטיה רומנובנה! היא שָכחה, כפי-הנראה, איך שבשעות של פרוֹפגנדה נטה לבה ונמס... אני הכרתי על-פי העינים; הזוכרת היא אותו הערב, לאור הלבנה, לקול צפצוף הזמיר?
– משקר אתה! (חֵמה נוראה הבריקה בעיני דוניה) – משקר אתה, מוציא דִבּה!
–משקר אני? יהא, שאני משקר. שקרתי. לנשים לא צריך להזכיר על דברים כמו אלה (הוא הצטחק). יודע אני, שֶׁתִּירִי, חיה קטנה ונאה, נו, יְרִי!
דוניה הרימה את האקדח, שפתה התחתונה הרועדת הלבינה, עיניה השחורות הגדולות בערו באש; היא הביטה אליו בהחלטה, מדדה אותו וחכתה לתנועה הראשונה מצדו. מעולם לא ראה אותה יפה כל-כך. האש, אשר התמלטה מעיניה ברגע שהרימה את האקדח, כאלו קָלה אותו ולבו התכַּוֵּץ מכאב. הוא עשה צעד – וקול יריה נשמע. החץ חלף את שערותיו ופגע בכֹּתל שמאחוריו. הוא עמד ויצחק חרש.
– צִרְעָה נְשָׁכַתני! ישר אל ראשי היא קולעת... מה זאת? דם! – הוא הוציא את מטפחתו, בכדי לקנח את הדם, שנזל בפלג דק על רקתו הימנית; כפי-הנראה, נגע החץ נגיעת משהו בעור הַגֻּלגֹלת. דוניה השמיטה את האקדח והביטה אל סוידריגַילוב כמעט לא בפחד, אלא באיזה תמהון-פרא. היא כאלו לא הבינה כבר בעצמה את אשר עשתה ואת העומד להַעָשות.
– נו, מה-בכך, החטיאה את המטרה! תִּירֶה עוד, אני מחכה, – אמר סוידריגַילוב בחשאי, כשהוא עודנו מצטחק, אבל באיזו הצטחקות קודרת – הרי כך אספיק להחזיק בה בטרם תפתח את המקור!
דונצ'קה נרעדה, פתחה את המקור בחפזון והרימה שוב את האקדח.
– ירף ממני! – קראה ביאוש – נשבעת אני, שאירה עוד פעם... אני... אהרוג...
– נו, מה הפלא... בשטח של שלשה צעדים אי-אפשר שלא להרוג. נו, אבל אם לא... אז... – עיניו הבריקו, והוא עשה עוד שני צעדים.
דונצ'קה ירתה – והחץ לא יצא!
– לא מִלאה כהלכה. אין דבר. לה יש שם עוד אחד. תתקן. אני אחכה.
הוא עמד לפניה בשני צעדים, חכה והביט אליה בהחלטה פראית, במבט-חשק לוהט וכבד. דוניה הבינה, שהוא יבחר במות מאשר להרפות ממנה. "ו... וכמובן, שעתה, בשני צעדים, תהרגהו!"...
פתאום השליכה את האקדח.
– השליכה! – קרא סוידריגַילוב בתמהון ושאף רוח בכל עֹמק חזהו. דבר-מה מעיק כמו לפתע-פתאם סר ממנו. ואולי לא רק פחד המות, שספק הוא, אם גם היה בנפשו באותו רגע. זו היתה איזו גאֻלה מרגש אחר, יותר מר ואפל, שבעצמו לא היה יכול להגדיר אותו בשום-אֹפן.
הוא נגש אל דוניה ויחבקנה חרש. היא לא התנגדה, אבל רעדה כֻּלה כעָלֶה והביטה אליו בעינים מתחננות. הוא רצה לאמר דבר-מה, אבל שפתיו רק נתעקלו, והדבור לא היה אתו.
– אנא, הניחני! – התחננה דוניה.
סוידריגַילוב נרעד. "הניחני" זה נאמר כבר בקול אחר מ"הרף ממני".
– ובכן אינך אוהבת אותי? – שאל בלחש.
דוניה הניעה בראשה לאות לא.
– ו... ולא תוכלי?... לעולם? – לחש ביאוש.
– לעולם! – לחשה דוניה.
עבר רגע של מלחמה נוראה, אלמת, בנפשו של סוידריגַילוב. במבט אשר לא יתֹאר הביט אליה, פתאם הסיר ממנה את ידיו, פנה וסר במהירות אל החלון ועמד לפניו.
עבר עוד רגע.
– הנה המפתח! (הוא הוציא אותו מהכיס השמאלי שבבגדו העליון והניחו מאחוריו על השלחן, מבלי הביט ומבלי פְּנות אל דוניה). תקח ותמהר ללכת!
הוא הביט בעקשות אל החלון.
דוניה נגשה אל השלחן לקחת את המפתח.
– תמהר! תמהר! – חזר סוידריגַילוב, כשעודנו בלתי-נע ובלתי-פונה. אולם ב"תמהר" זה רטט איזה צליל נורא.
דוניה הבינה, חטפה את המפתח, התנפלה אל הדלת, פתחה בחפזון ותתפרץ מן החדר. ובעוד רגע יצאה במרוצה, כאחוזת-שגעון, אל החפירה ותחש צעדיה אל הגשר.
סוידריגַילוב עמד עוד אצל החלון כשלשה רגעים; אז פנה לאט, העיף עין מסביב והעביר בלאט את כף-ידו על מצחו. בת-צחוק משֻׁנה עִוְּתה את פניו, בת-צחוק עלובה, נוגה, רפה, בת-צחוק של יאוש. הדם, שנקרש כבר, טנף את כף-ידו. הוא הביט אל הדם בקצף; אחר-כך שרה לו אלונטית במים ורחץ לעצמו את הרַקָּה. האקדח, שהשליכה דוניה ושנזרק עד הדלת, נתקל לעיניו. הוא הרימו ובדק אותו. זה היה אקדח קטן, אקדח-של-כיס, בעל שלשה חצים, מִשִּׁיטה ישנה. בו נשאר עוד חץ אחד ליריה. הוא הרהר רגע, שם את האקדח בכיסו, לקח את מגבעתו ויצא.
- ^ סתם תיאוריה, בדומה לכל תיאוריה אחרת (צרפתית, הערת ויקיטקסט).