החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק IV
פיודור דוסטויבסקי | |
החטא ועונשו | |
---|---|
חלק ששי, פרק IV | |
→פרק III | פרק V← |
– הוא יודע, אולי, (ואני, אמנם, הן ספרתי לו בעצמי) – התחיל סוידריגַלוב – שאני הייתי תפוס פה בעד חוב גדול, שכּל אמצעים וכל תקוות לסלק אותו ולצאת לחפשי לא היו לי. אין מה להאריך על זה, איך שפדתה אותי אז מרתּה פטרובנה; יודע הוא, עד איזו מדרגה של שגעון יכולה אשה להגיע באהבתה לפעמים? זו היתה אשה ישׁרה, כלל לא טִפּשית (אף שבלי כל השכלה). יתאר אפוא לעצמו, שזו האשה המקנאה והישרה החליטה להשפיל את עצמה ולעשות אתי, אחרי שגעונות נוראים ותוכחות הרבה, מעין חוזֶה שֶׁקִּיְּמה במלוּאוֹ בכל זמן נשואינו. הרבה היה בזה, שהיא היתה גדולה ממני בשנם לא-מעט, ומלבד זאת החזיקה בפיה תמיד מין בֹּשֶׂם לרפואה. כי היתה חזיריוּת למדי, יחד עם איזו ישרנות מיֻחדה במינה, בכדי להגיד לה ישר, שלהיות נאמן לה לגמרי איני יכול. ההודאה הזאת כמעט שהביאה אותה לידי טֵרוף-הדעת, אך התגלות-לבי הגסה, כּמדֻמה, שגם ישרה בעיניה באיזו מדה: "הרי שהוא בעצמו, כביכול, אינו רוצה לרמות אותי, אם הוא מודיע כזאת מראש" – נו, ובשביל אשה מְקַנְּאָה סעיף זה הוא ראשית כֹּל. אחרי דמעות רבות נעשה בינינו חוזה בעל-פה מעין זה: א) לעולם אין אני עוזב את מרתּה פטרובנה ולעולם אני נשאר בעלה; ב) בלי רשיונה אין אני יוצא מן המקום; ג) פלגש תמידית אין אני מחזיק לעולם; ד) מרתּה פטרובנה מצדה מרשה לי לשים עין לפעמים על השפחות, אבל דוקא בידיעתה הנעלמה; ה) אסור עלי באִסור חמוּר לאהוב אשה מן המעמד שלנו; ו) אם, ישמור הבורא ויציל, יקרה המקרה ואני אתאהב באמת במי-שהיא, חַיָּב לגלות הכֹּל למרתה פטרובנה. בנוגע לזה הסעיף האחרון, אמנם, היתה מרתּה פטרובנה בכל העת שֶׁלֵוָה למדי: היא היתה אשה פקחית, וכמובן, שלא יכלכה לחשוב אותי אלא למנאף, שאינו מֻכשר לאהוב באמת. אולם אשה פקחית ואשה מקנאה – שני כתובים הם, שאינם באים כאחד, ודא עקא, אגב, בכדי לדון דין אמת ובלי פְנִיות על אנשים ידועים, צריך להסתלק מראש מהרבה השקפות קבועות וקדומות ומאותו היחס הרגיל אצלנו לגבי אנשים ודברים קרובים. למשפטו הוא יכ לי הרשות ליחל, כי לא יהיה כמשפט רבים. יוכל היות, שהוא כבר שמע רבות על מרתּה פטרובנה מן הצד המגֻחך והנבער. ובאמת, היו לה איזה הרגֵּלים נלעגים; אבל אגיד לו ישר, שאני מֵצֵר ודואג בכל לבי על צערה ועל הרפתקאותיה לאין-ספורות, שגרמתי לה. נו, ודי בזה, כמדֻמה, בשביל oraison funébre[1] מנֻמס לאשה הכי- חביבה מצד אישהּ הכי-חביב. במקרי-קטטה שבינינו הייתי אני, לרֹב המחריש והמושל ברוחו, וזו העדינות שלי הצליחה כמעט תמיד; השפעה גדולה עליה היתה לעדינות זו והרבה מצאה חן בעיניה; היו מקרים, שהיא פילו התגאתה בי. אולם את אחותו, אף-על-פי-כן, לא נשאה ולא סבלה, ואיך קרה הדבר ובאיזה אֹפן, שהיא תקח יפהפיה שכזו לביתה בתור אומנת? אני מבאר את זה בזה, שמרתּה פטרובנה היתה אשה נלהבה ומתרשמת, ושהיא בעצמה, פשוט בתכלית הפשטות, נתאהבה – נתאהבה ממש – באחותו. נו, על-כן היא אבדוטיה רומנובנה! אני הבמיד היטב, מראִיה ראשונה, שכאן עסק-ביש, – ומה סבור הוא? גמרתי אֹמר בלבי, לבלי שאת אליה עין. אולם אבדוטיה רומנובנה בעצמה צעדה אלי את הצעד הראשון – היאמין אם לא? והיאמין גם הוא בזה, שמרתּה פטרובנה הגיעה לידי-כך, שעכסה עלי בעת הראשונה בגל שתיקתי אז על אחותו, בגלל שויון-נפשי לכל התפעלותה בלהתי-פוסקת מאבדוטיה רומנובנה? בעצמי איני מבין, מה רצתה היא! נו, מובן מאליו, שמרתּה פטרובנה ספּרה לאבדוטיה רומנובה על-אודותי הכּל, ממש הכּל, כל מסתָּרי. לה היתה המדה המעציבה הזאת לספר ממש לכּל כל סתרי חיי-משפחתנו ולהתאונן עלי בפני כֹל עד בלי-די; משער אני, שענין אחר לשיחה גם לא היה ביניהן, שכל שיחותיהן הסתובבו תמיד עלי, ורק עלי. ובלי-ספק נודע לאבדוטיה רומנובה כל אותן האגדות האפֵלות והודיות, המתהלכות עלי... אתערב, שגם הור כבר שמע דבר-מה מאלו.
– שמעתי, לוושין האשים אותו, שהוא סבב במותה של ילדה קטנה אחת. זה אמת?
– אנא, יניח לכל הַשִּׁפְלוּת הזאת – השתמט סוידריגַילוב בבחילה ובתרעֹמת – אם יחפוץ לדעת את כל מעשה-ההבאי הזה, אספר לו בזמן מן הזמנים בפרטיות, ועתה...
– דבּרו גם אל איזה משאת בכפר, שגם לו היתה מאתו נסִבּה...
– בבקשה ממנו, די! – הפסיקהו שוב סוידריגַילוב בקֹצר-רוח גלוי.
– האם זהו לא אותו המשרת, שאחרי מותו בא לשים טַבַּק במקטרתו... הוא בעצמו ספּר לי? – התרגז רסקולניקוב יותר ויותר.
סוידריגַילוב בחן אותו בעיניו, ולרסקולניקוב נדמה, שבעיני זה הבריק לרגע לגלגוג ארסי; אבל סוידריגַילוב התאפק וענה באדיבות גמורה:
– הוא-הוא. רואה אני, שגם את כבודו מעַנין כל זה מאד-מאד, ואחשוב לי לחובתי, עם שעת-הכֹּשר הראשונה, לרווֹת את צמאון-סקרנותו בכל הסעיפים. שֵׁדין-ורוחין! רואה אני, שבאמת יכול אני להֵרָאות למי-שהוא כפרצוף רומַנטי. ישפוט אפוא, עד כמה חַיָּב אני אני, באֹפן הזה, להודות למַרתּה פטרובנה המנוֹחה על שספרה לאחותו כל-כך הרבה דברים רומַנטיים ומעַנינים על-אודותי. אין לי רשׁות לדון על הרֹשם; אבל בכל אֹפן, זה היה לטובתי, שהרי עם כל גֹעל-הנפש הטבעי, שאבדוטיה רומנובנה חשה אלי, ולמרות קלסתר-פנַי הנזעם והדוחה תמיד, - נכמרו סוף-סוף נחומיה עלי ותחמול על האיש האובד. וזה הכלל: בכל מקום שאתה מוצא חמלה בלבה של עלמה, שם אתה מוצא גם סכנה בשבילה. חמלה מביאה לידי חפץ "להציל", להשכיל, להחיות, להכניס בברית של מטרות נעלות וחיים חדשים ומעשים נשגבים – נו, ידוע הוא, כמה אפשר להתנשא על כנפי הדמיון בכיוצא בזה. אני הב תֵכף, שהצפור בעצמה עפה אל הפח, ועשיתי מצדי את כל ההכנות הדרושות. הדברים האלה הִנם, כמדֻמה, לא לרצון לו, רודיון רומניץ'? אין דבר, כל זה, כמו שידוע לו, נגמר בלא-כלום. (שֵׁדין ורוחין, כמה אני שותה!) יודע הוא, לי תמיג היהצר,מן הימים הראשונים, מה שבאשמת נהגורל לא נולדה אחותו במאה השניה או השלישית למנין שאנו מונים; נו, בתור בת לאיזה נסיך, מושל או סגן-קונסול באסיה הקטנה. היא, בלי-ספק, היתה נעשית לאחת מאלו, שמסרו נפשן על קִידוש-השם. וכמובן שהיתה עולה על המוקד בצחוק על שפתיה. היא לא היתה מחכה שידינוה למיתה, היא היתה הולכת לקראת המות בעצמה, ובמאה החמשית או השׁשׁית היתה בורחת למדבר-מצרים וחיה שם שלשים שנה, נִזוֹנה בשרשים, במראות ובחזיונות. היא בעצמה נכספה וגם כלתה נפשה לאחת; אחת היא דורשת: לקבל על עצמה עִנוי בעד אחר, וכשלא תתן לה אותו ענוי, תשליך, אולי, את עצמה מן החלון. אני שמעתי דבר-מה על איזה אדון רזומיחין. אומרים, שהוא בחור בר-דעת (דבר שגם שם משפחתו מעיד על זה: רזומיחין – תלמידי-הסימנריון שמותיהם כך), נו, ישמור רזומיחין את אחותו. בקִצור, אני, כמדֻמה, ירדתי לסוף דעתה, מה שאני חושב לי לכבוד. ואולם אז, זאת אומרת, בראשית התוַדעותנו, הייתי, כידוע לו, יותר אוילי וקל בדעתי; היתה טעות, ראִיה פגומה, שֵׁדין ורוחין, למה היא כל-כך יפה? לא בי האשם! בקִצור, ההתחלה היתה – אש אוכלה. אבדוטיה רומנובנה תמה וכשרה עד לאימה, לא נשמעה ולא נראתה כמותה (ישים נא לב, אני מודיע לו זאת על אחותו כעובדה. היא תמה וצנועה וכשרה עד למדרגה של מלחה, למרות כל תבונתה הרחבה, וזה יזיק לה). כאן קרה אצלנו מקרה בנערה אחת, בְּפַרַשָּׁה שחורת-העין, שזה עתה הביאוה מכפר אחר, אָמה בחצר, שלא ראיתיה מתמול-שלשום – יפה מאד, אבל כסילה עד כי לא יאֻמן: דמעות, צעקות על-פני כל החצר, שׁערורה. פעם אחת, אחר סעֻדת-הצהרים, בקשה ומצאה אותי אבדוטיה רומנובנה במתכַּוֵּן יחידי בשדרת-הגן ובעינים נוצצות דרשה ממני, שאתן מנוחה לפַרַשָּׁה המסכֵּנה. זו היתה כמעט השיחה הראשונה שלנו ביחידות. אני, כמובן, חשבתי לי לכבוד למלא את משאַלתה, השתדלתי להתחפש למֻכּב-תמהון, למבֻיש, נו, בקִצור, מלאתי את תפקידי לא רע. התחילו יחסים, שיחות-סתר, תוכחות-מוסר, לקוטי-תורה, בקשות, תחנונים, אפילו דמעות – היאמין, אפילו דמעות! הנה עד היכן מגיעה לפעמים אצל עלמות ממין ידוע התאוה להדריך בבות-ישׁר! אני, כמובן, האשמתי בכֹּל את גורלי, התחפשתי לשואף וצמא לאור! ולבסוף השתמשתי באמצעי הכי-גדול והכי-בטוח לקנות לב-אשה, אמצעי, שלעולם לא יכזיב את תוחלתלך וכֹחו גדול על הכֹּל, בלי כל יוצא מן הכלל. זהור אמצעי ידוע: חנוּפה. אין דבר קשה מהתהלך בתָם-לב ואין קל מחנוּפה. חוט אחד של שקר ביריעה של אמת, מיד הוא נִכּר ומתריעים עליו; לא כן יריעת החנוּפה, אפילו אם כל חוטיה שקר, נעימה היא וגורמת עֹנג, יהא עֹנג גס, אבל עֹנג – ותהא החנוּפה גסה שבגסה, הנה חֶציהּ, למִצער, יתקבל כאמת, וכלל זה – כל מדרגות ההתפתחות וכל מפלגות החברה שווֹת לפניו. אפילו את לב הכֹּהֶנת אפשר לגנוב בחנוּפה, שאר בני-אדם – לא כל-שכן. בלי צחוק לא אוכל לזכור, כיצד לכדתי פעם ברשתי גברת אחת, שהיתה מסורה באמת לבעלה, לילדיה ולמעשיה הטובים. כמה מבדח היה כל זה ומה קלה המלאכה! והגברת היתה באמת מוסרית, למצער, על-פי דרכה. כל התכסיס שלי היה בזה שבכל רגע ורגע נדכּיתי, כביכול, מפני צניעותה ונפלתי לפניה אפים אָרצה. אני החנפתי לה בלי רַחם ואך היה עולה לי לקבל לחיצת-כף או אפילו רק מבט, מיד הייתי מתחיל לדבר משפטים את עצמי על שהשתמשתי בכל כֹּחי ורכשתי לי את זה בעמל ובאֹנס, למרות כל התנגדותה; שהיא הן התנגדה כל-כך עד שאני ודאי לא הייתי מקבל לעולם דבר, אלמלא הייתי מקֻלקל כל-כך ומָשחת כל-כך במדותי; והיא, בתמימותה, לא ראתה את ערמתי ונכנעה מבלי-משׂים, מבלי דעת בעצמה דבר, מבלי הכרה, וכו', וכו'. אני השגתי הכֹּל, והגברת שלי נשארה באמונתה הגדולה והחזקה, שהיא תמה וכשרה וממלאה את כל חובותיה, ונפלה לא באשמתה. וכמה התקצפה עלי, כשהודעתי לה בסוף-הסופות, שלפי אמו הפנימית, בקשה גם היא הנאה ממש כמוני. מרתּה פטרובנה המִּסְכֵּנה אף היא נכשלה הרבה בחנוּפתי, ואִלו רק חפצתי, הייתי יכל, כמובן, להעביר את כל נכסיה על שמי עוד בחייה (אגב, אני שותה יותר מדי ומפטפט יותר מדי). אקוה, כי הוא לא יכעס, אם אזכיר עתה, שאותו הרֹשם התחיל להתקבל גם לגבי אבדוטיה רומנובנה. אלא שאני בעצמי הייתי אוילי ואי-סבלני ובהחפזי קפחתי את כל הדבר. בעיני אבדוטיה רומנובנה לא יָשרה עוד קֹדם (ופעם אחת ביחוד) הבעת עיני, היאמין בזה? בקִצור, בעיני התלקחה יותר ויותר אש זרה ואי-זהירה, שהפחידה אותה ונעשתה לה סוף-סוף לתועבה. אין מה להאריך בפרטיות, אבל אנחנו נפרדנו. וכאן עשיתי שוב מִשְׁגֶּה, התחלתי מלעיג באֹפן היותר גס על כל אלה דברי החכמה והמוסר; פַּרַשָּׁה עלתה שוב על הבמה, ולא היא בלבד – בקִצור, סדום ועמורה! הוי, אלו היה הוא, רודיון רומניץ', רואה לו פעם אחת את עיני אחותו, איך שהן יודעות להבריק לפעמים! אַל ישים לב לזה, שאני סבוא, והנה זה שתיתי עוד כוס-יין מלאה: דבַר-אמת בפי; ויאמין לי, שאותו המבט נראה לי בחלום חזיון-לילה; רשרוש שמלתה, לאחרונה, כבר לא יכֹלתי נשׂא. באמת, יש שחשבתי, כי אחלה במחלת-הנופל, מעולם לא האמ, שאני מֻכשר לבוא לידי טֵרוף-הדעת שכזה. במלה אוחת, ההכרח היה להשלים עמה, אבל זה כבר היה מן הנמנע. וישַׁוה בנפשו מה שעשיתי אז, עד איזו מדרגה של קֵהות יכול להגיע אדם בחמתו! לעולם אל יעשה דבר מתוך חֵמה, רודיון רומַניץ'. בהעלותי על לבי, שאבדוטיה רומנובנה הן בעצם דלפונית (אח, יסלח, לא זה חפצתי... אבל כלום לא הכֹּל אחת, אם זהו המֻשׂג?), בקִצור, עלמה המתפרנסת מיגיע-כפיה, – שעליה לפרנס גם גם את אִמה, גם אותו (אַה, שד, שוב הוא מרעי פניו...), בחלטתי להציע לפניה את כל כספי (עד שלשים אלף יכֹלתי גם אז להמציא), בכדי שתברח אתי, לכל-הפחות, הֵנה, לפטרבורג. מובן, שכאן הייתי נשבע לה באהבה נצחית, באֹשר וכו' וכו'. היאמין לי, שאלו היתה אומרת לי אז: "שְׁחַט או הַרעֵל את מרתּה פטרובנה ושא אותי", כי אז הייתי מוכן מזֻמן לקַיֵּם הכֹּל ברגע! אבל הכֹּל נגמר בקַטַּסטרופה הידועה לו, ומעצמו יוכל לדון, עד איזו מדרגה של טֵרוף-הדעת הגעתי, כשנודע לי, שמרתּה פטרובנה השיגה בשבילה המשֻׁלח המנֻוָּל הלז, את לוושין, וכמעט שעשתה לה אפריון – מה שהיה באמת לא טוב ממה שהצעתי אני. וכי לא כך? לא כך? הן כך? אני רואה, שהוא התחיל להאזין לי בתשומת-לב יתֵרה... איש צעיר ומעַנין...
סוידריגַילוב הִכּה מתוך אי-סבלנות באגרופו על השלחן. הוא נעשה אדֹם כֻּלו. רסקולניקוב ראה ונוכח, שהכוס, או הכוס וחצי, יין-שׁמפניה, אשר שתה בגמיעות קטנות, בלתי-נִכָּרות, לא עברה עליו בלי רשׁם משַׁכֵּר-חולַני, – והחליט להשתמש במקרה, סוידריגַילוב עורר בו חשד מרֻבּה.
– נו. אחרי כל האמו, הרי אני בטוח בהחלט, שגם עתה לא בא הֵנה אלא ביחס לאחותי, – אמר לסוידריגַילוב ישר, בלי כל הַסתֵּר, בכדי לגָרות עוד יותר את דברנותו של זה.
– אי, מה הוא מדבר, – קרא סוידריגַילוב, כאלו ראה ונזכר פתאם – הן אמרתי לו... וחוץ מזה הן אחותו לא תוכל סבול אותי.
– זה יודע אני, שלא תוכל, אבל לא בזה עתה העִקר.
– והוא בטוח, שלא תוכל? (סוידריגַילוב קרץ בעין אחת ויּחַיֵּך). –
הוא צודק, היא אינה אוהבת אותי; אולם לעולם אל יביע בטיחות בנוגע לדברים שבינו ובינה. בדברים האלה יש תמיד פִּנה אחת קטנה, חבויה בשביל כל העולם וידועה רק להם לשניהם. הוא בטוח, שאבדוטיה רומנובנה בחלה בי תמיד?
– על פי איזה מלים וחצאי-מלים במשך ספורו אני למד, שגם עכשו יש לו בנוגע לדוניה כַוָּנות ותכניות, שפלות, כמובן.
– היאך! מפי התמלטו מלים וחצאי-מלים כאלה? – נפחד סוידריגַילוב פתאם ובתמימות מצֻיָּנה, ולא שׂם כלל לב לתֹאר שנתן רסקולניקוב לכַוָּנותיו.
– כן, התמלטו ומתמלטות. נו, למה, למשל, הוא כל-כך מתירא? למה פתאם כל-כך נפחד?
– אני מתירא ונפחד? מפניו? הלא יותר נכון, שהוא יפחד מפּני, cher ami.[2] על-כל-פנים. איזה הבלים... אבל, אמנם, אני נעשיתי מבֻכם, אני רואה זאת; כמעט שהתמלטו שוב איזה דברים מפי. לעזאזל, היין! אי, מים!
הוא חטף את הבקבוק ובלי כל צרמניות השליכו דרך החלון. פיליפּ הביא מים.
– כל זה הבל, – אמר סוידריגַילוב, בשימו אל מצחו אלונטית שרויה במים – ואני יכול במלה אחת לפוצץ את כל חשדיו לרסיסים ולהדִקּם לאבק. האם יודע הוא, למשל, שאני נושא אשה?
– הוא כבר אמר לי זאת פעם.
– אמרתי? ואני שכחתי. אולם אז לא יכֹלתי לדבּר אל-נכון, יען שעוד לא ראיתי את הכלה; אני רק התכוננתי. נו, ועתה כבר יש לי כלה, והדבר עשוי, ואלמלא העסקים שלי, שאינם סובלים דחוי, הייתי בודאי נוטל אותו תֵכף-ומיד ונוסע אתו לשם, – מפני שאני רוצה לשאול בעצתו. הוי, שד! נשארו רק עשרה רגעים. רואה הוא, יביט על השעון; אבל בכל זאת, הבה ואספר לו, מפני שזה ענין מעַנין, הנשואין הללו שלי, ענין מיֻחד במינו. – לאן הוא הולך? שוב הוא רוצה לעזבני?
– לא, עתה לא אלך ממנו.
– כלל לא ילך? נראה! אני אסע אתו לשם, זה נכון, אַראה לו את כלתי, אבל לא עתה, ועתה עלינו יהיה להִפָּרד במהרה. הוא ימינה ואני שמאלה. את רֶסלִיךְ זו יודע הוא? אותה רֶסלִיךְ, שאני גם עתה אצלה – אַה? שומע הוא? לא, הוא אינו שומע... מה הוא חושב? אותה, שמספרים על-אודותיה, שהנערה היתומה שלה טבלה בנהר בחֹרף – נו, שומע הוא? שומע? נו, ובכן, היא אשר טִגנה לי את מעשה-המרקחת הזה: אתה משתעמם, אמרה לי, התבדר קצת. ואני הלא באמת בעל מרה שחורה ובעל שעמום. הוא חושב, שאני עליז? לא, בעל מרה שחורה; רעה איני עושה, אבל יושב בפנה; לפעמים יעברו שלשה ימים – והגה לא יעבור על דל שפתי. ורֶסלִיְך זו ערומה כנחש, אגיד לו. שהרי לְמה היא מתכַּוֶּנת? היא לזה מתכַּוֶּנת: השעמום יתקפני, וסופי לעזוב את אשתי ולנסוע מפה, והאשה תשאר אז בידיה למטרותיה: בשביל החברה העליונה... יש, היא אומרת, אב אחד, מי שהיה פקיד, אחוז-פודגרה, זה השנה השלישית לשבתו בכסא רך בלי-תנועה; יש, אומרת היא, גם אֵם, אשה מבינה ודורשת טוב. הבן משמש באיזו כהֻנה בפלך, להוריו אינו עוזר. הבת נִשׂאה לאיש ואינה מבקרת אפילו את הוריה, ובבית שני קרובים קטנים (רק אלה חסרו להם), ועוד בת אחת, יחידה, שהוציאוה מן הגמנסיה, בטרם גמרה את הקוּרס, שבעוד חֹדש תמלאנה לה שש-עשרה, והרי שאז אפשר יהיה כבר לתתה לאיש – לי. נסענו; וכמה מגֻחך; הנני מציג את עצמי: בעל-נחלה, אלמן, ממשפחה מיֻחסת, עם יחסים ידועים, עשיר – נו, ומה בכך שאני בן חמשים ולה לא מלאו גם שש-עשרה? למי זה אִכפת? נו, והרי זה מושך, אַה? הרי זה מושך את הלב, חַא-חַא! צריך היה לראות, איך שׂוחחתי עם אבא ואמא! כדאי לשלם בעד כרטיס ולראות אותי באותה שעה! יוצאת היא, מַחוָה קִדה, נו, יוכל לתאר לעצמו, עוד בשמלה קצרה, שושנה שעוד לא נפתחו עליה, מתאדמת, מתלקחת כשחר (אמרו לה, כמובן). איני יודע את טעמו הוא בנשים, אבל לדידי אלה העלומים של שש-עשרה שנה, אלה העינים הַיַּלדותיות, זה הרטט ודמעות-הבושה – כל זה, לטעמי, טוב מיֹפי, וזו, נוסף על זה, ילדה יפת-תֹּאַר. שערות בהירות, מסֻלסלות, רְחֵליות, שפתים מלאות, אדֻמות, רגלים – הנוי והנעימוּת!... נו, התוַדַּענו, אני הודעתי, כי אין לי שהות הרבה, כי ממהר אני לרגל עסקי בביתי ובנחלתי, וביום השני, זאת אומרת, שלשום, נתנו לנו ההורים את הסכמתם וברכתם. ומאז, מדי בואי אליהם, מיד אני מעלה אותה על ברכי ואיני מרפה ממנה... נו, מתבַּיֶּשת, כשחר, ואני מעתיר עליה נשיקות; האֵם, כמובן, מלמדתה בִּינה, שזה, כלומר, בעלך, וכך צריך להיות, בקִצור – נֹפת צופים! וזה המצב הנוכחי של חתן, חי-נפשי, אשר שטוב הוא ממצב של בעל. כאן בחינת la nature et la vérité [3]– חַא-חַא! אני נסיתי לבוא אִתּה פעם-פעמַים בדברים – נערה כלל לא פתַיה; ויש שתשלח אלי מבט בגנֵבה – חודר כליות ולב. ויודע הוא, צורתה – מעין צורת הַמַּדּוֹנה של רפאל. הן אצל הַמַּדונה הסיקסטינית פנים דמיוניים, פנים של הדיוטית עצובה, הוא לא הכיר בזה? ובכן, גם פניה מעין זה. ממחרת להסכמה ולברכה הבאתי לה מתנות על אלף וחמש מאות: אבנים טובות ומרגליות, שאר ירקות, ותֵבת-טוּאֲליטה של כסף עם עוד איזה חפצים – עד שעל צורתה הפעוטה של אותה מַדונה נגה אור. הושבתיה אתמול על ברכי, אבל, כפי הנראה, בקצת גסות – התלקחה כֻּלה ודמעות נוצצו, אבל התאפקה, וכֻלה בוערת. יצאו הכל לרגע, אני נשארתי אִתּה ביחידות גמורה, ופתאם היא מתנפלת על צוארי (בפעם הראשונה), מחבקת אותי בשתי ידיה הקטנות, מנשקת ונשבעת, שתהיה לי אשה מקשיבה, טובה ונאמנה, שתעשה אותי למאֻשר, שתקריב לי את כל חייה, את כל רגע ורגע מחייה. הכֹּל, הכֹּל תביא לי לקרבן, ובעד כל זה היא מבקשת ממני רק את רגש כבודי אליה, "ויותר, – אומרת היא, – אין לי צֹרך בשום, בשום דבר ובשום מתנות!" יסכים בעצמו, שלשמוע וִדוי כזה ביחידות מפי בת-מלאך קטנה כזו, ששנותיה שש-עשרה, והיא בשמלה קצרה ובשערות מסֻלסלות, ואֹדם-בושה על לחייה ודמעות-התלהבות בעיניה – יסכים בעצמו, שזה יכול לקחת לב! וכי לא כך? הן יש לזה איזה ערך, הן יש,,, נו, ישמע-נא,,, נו, לכה ונלכה אל כלתי... אבל לא עתה.
– בקִצור, ההבדל הנורא בשנים ובהתפתחות מעורר את תאותו! והאמנם הוא ישׂאֶנה באמת?
– מדוע לא? בלי-ספק, מי שמֻכשר להונות את עצמו יותר מאחרים הוא ישמח בחייו יותר מאחרים. חַא-חַא! והוא מה? רוצה הוא להחזיר אותי בתשובה? ירַחם עלי, אבי, אני חוטא ופושע אנכי. חֶה-חה-חה!
– והנה אף-על-פי-כן הטיב לילדיה של קטרינה איבנובנה. אמנם... אמנם, לו היו איזה מטרות בזה... אני מבין עתה הכֹּל.
– ילדים אני אוהב בכלל, מאד אני אוהב ילדים, – צחק סוידריגַילוב צחוק מלגלג וקולני. – בנוגע לזה אני יכול אפילו לספר לו אֶפּיזוֹד אחד מעַנין ביותר, שעדַין הוא הולך ונמשך. ביום הראשון לבואי הֵנה קמתי ועליתי אל בתי-סתר שונים: אחרי תענית של שבע שנים רצופות; מים קרים לנפש עיפה וצמאה! הוא, בודאי, רואה, שעם בני-חבורתי הקודמים אין אני ממהר לחַדש ידידותנו. ואף אמנם אשתדל כפי האפשר להתקַיֵּם בלעדי אותם רֵעים וידידים. יודע הוא: אצל מרתה פטרובנה בכפר עִנוני עד מות הזכרונות על כל אלה בתי-הסתר, שבהם יש יכֹלת ליודע למצֹא כל-כך הרבה. שד מִשַּׁחת! העם שותה לשָׁכרה, בני-הנעורים מאפס-מעשה שוגים בדמיונות-הבל ומתקלקלים על-ידי תיאוריות; מאיזה מקומות עלו יהודים ומאספים ממון; והשאר שטוף בזִמה. כך נדף עלי מן העיר הזאת אותו הריח הידוע לי, נזדמנתי לאיזה נשף-מחולות, כביכול, והבית בית נורא (אני אוהב לבחור דוקא בזוהמה רבתי), בימי לא היו עוד כאלה. בזה אני מוצא פרוֹגרֶס. פתאם נשאתי את עיני וארא ילדה בת שלש-עשרה, לבושה נאה, מחוללת עם עִלוי-תכשיט אחד; השני ממולה. אצל הכֹּתל, על כסא, יושבת אמה, נו, יתאר לעצמו: הילדה מתבַּיֶּשת, מתאדמת, לאחרונה מתחילה היא לבכות. העִלוי-התכשיט תופס בה, מתחיל לסובב אותה ולעשות לפניה את העוָיותיו, הכֹּל מסביב צוחק... אני אוהב ברגעים כאלה את הקהל שלנו, ואפילו מאותם הבתים, צוחקים וצועקים: "כך טוב ויפה! אל יוסיפו להביא ילדים הֵנה!" נו, לי הכֹּל אחת: אם בהגיון הם מתנחמים או שלא בהגיון! אני מיד התקרבתי אל האם והתחלתי בזה, שגם אני חדש מקרוב באתי, שכּל הנאספים כאן הם בוערים בעם, שאינם יודעים להבדיל בין תכלת לכרתי, שאינם יודעים להגות רחשי כבוד לְמה שראוי להִכָּבד; רמזתי, שבכסף אין לי מחסור; הצעתי להובילן הביתה במרכבתי; לִוִּיתין הביתה, התודעתי (גרות בחדר אמה על אמה, וזה עתה בואן), לי הודיעו, שהתודעותי אינה מתקבלת אצלה ואצל בתה אלא ככבוד גדול; נודע לי, שהריש והעֹני שלהן מגיעים עד הקצה האחרון ושבאו הֵנה להגיש איזו בקשה באיזה מוסד. אני מציע סיוע, כסף; מספרות לי, שהלכו אל הנשף בטעות, בחשבן שבאמת מלמדים שם תורת המחולות; אז מציע אני מצדי לעזור לחִנּוּכה של הגברת הצעירה בשפת צרפת ובמחולות; מקבלות את ההצעה בהתפעלות, חושבות לכבוד... וזה נמשך עד היום... רצונו – אוליכהו גם לשם... אך לא עתה.
– יחדל, יחדל מבדיחותיו השפלות, המנֻוָּלות, בן-אדם שפל, זונֶה, בעל-תאוה!
– שילר! שילר שלנו! שילר! Où va-t-elle la vertu nicher?[4] ויודע הוא, אני אוסיף ואספר לו בכַוָּנה מעשיות כאלו, בכדי לשמוע את קולות-קריאתו. תענוג!
– כמובן, אני ברגע זה נלעג בעיני עצמי, – רטן רסקולניקוב בקצף.
סוידריגַילוב צחק בכל מלֹא-גרונו; לבסוף קרא לפיליפּ, שִׁלם את המגיע והתחיל לקום:
– נו, על-כל-פנים, שכּוֹר אני, assez causé![5] – אמר – תענוג!
– שאלה היא, אם הוא מקבל תענוג! – קרא רסקולניקוב בקומו גם הוא – כלום אין זה תענוג למנאף מזדקן לספר על מעשים כאלה – לפני הליכתו לעשות איזה כִעור ממין זה – ועוד במסִבּות כאלה ולאדם כמוני... יש בזה משום גרוי!
– נו, אם כך, – ענה סוידריגַילוב בהביטו ברסקולניקוב בקצת תמהון – אם כך, אזי הוא בעצמו ציניקן לא-גרוע. חֹמר לזה יש בו, בכל-אֹפן, לא-מעט. בכֹח הוא מכיר ומשיג הרבה, הרבה... נו, וגם בפֹועל הוא מֻכשר להרבה. נו, איך שהיה. די. צר לי מאד על שלא הרביתי עמו בשיחה, אלא שהוא לא יפָּטר ממני... יחכה עוד מעט...
סוידריגַילוב יצא מבית-המרזח. רסקולניקוב אחריו. סוידריגַילוב לא היה שכור ביותר; מוחו הצטלל מרגע לרגע. הוא היה בתוך עצמו עסוק מאד באיזה דבר, באיזה דבר חשוב מאד, והרעים את פניו. איזו צִפִּיה, כפי-הנראה, גרמה לו התרגשות ודאגה. יחסו לרסקולניקוב נשתנה לגמרי ברגעים האחרונים: מרגע לרגע גברו גסותו ולעגו. רסקולניקוב ראה כל זה והיה גם-כן מלא-דאגה. החשד שהיה בלבו בנוגע לסוידריגַילוב נתחזק. הוא החליט ללכת אחריו.
הם יצאו אל המדרכה.
– לו ימינה ולי שמאלה, או יהיה גם להפך, ורק – adieu, mon plaisir,[6] להתראות בנעימים!
והוא הֵימין אל מגרש סֶנַיה.