האמונות והדעות/מאמר ד/פרק ד
פרק ד
עריכהואומר אחרי הדברים האלה כי הבורא אין לו שום הנהגה במעשי בני אדם ואיננו מכריחם לעבודה ולא למרי, ויש לי על זה ראיות מדרך המוחש ומדרך השכל, וממה שבכתוב ושבקבלה. מדרך המוחש שמצאתי האדם שוער בנפשו שיוכל לדבר ויוכל לשתוק ויוכל לתפוש ויוכל להניח ואיננו שוער בכח אחר שימנעהו חפצו כלל, ואין הדבר כי אם שהוא מנהיג טבעו בשכלו, ואם יעשה כן יהיה משכיל ואם לא יהיה סכל. ומן המושכל כי הראיות כבר תתקיימנה במה שקדם על הפסד היות פעל אחד משני פועלים. ומי שחשב שהבורא מכריח את עבדו על דבר, כבר שם הפעל האחד לשניהם יחד. ועוד שאם היה מכריחו לא היה ענין לצוויו והזהרתו אותו. ועוד אם יהיה מכריחו על פעל לא היה נכון לענשו עליו, ועוד שאם היו בני אדם מוכרחים היה הגמול ראוי למאמין ולכופר יחד, מפני שכל אחד מהם עשה מה שצוה לו לעשותו, כמו שאם היה חכם משים אחד משני אומנין לבנות והשני להרוס, חייב לתת שכר שניהם. ועוד שאם היה האדם מוכרח היתה לו טענה כי ידע כי האדם לא יוכל לנצח יכלת בוראו, וכאשר יתנצל לפניו הכופר שאיננו יכול להאמין בו, מן הדין שיהיה צדיק במאמרו והתנצלותו מקובלת. ומן הכתוב כמו שהקדמנו תחלה, ובחרת בחיים (דברים ל). ומה שבא בחוטאים מידכם היתה זאת הישא מכם פנים וגו' (מלאכי א). ומה שבאר שהוא נקי מחטאיהם, באמרו הוי בנים סוררים נאם יי' לעשות עצה ולא מני (ישעיה ל). ומה שבאר מהנקותו ממעשה הכוזבים באמרו, לא שלחתי את הנביאים והם רצו וגומר (ירמיה כג). וממה שיש בקבלה בדברי רבותינו (ברכות לג), הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (דברים י). ואף על פי שלא נשאר אחר אלה הבאורים דבר שיבוקש, הכחיש הבורא ההכרח בשלשה שרשים. הראשון בתמה ששם בני אדם לתמוה על הענין הזה, באמרו החפץ אחפות במות הרשע נאם יי' אלהים הלא וגומר (יחזקאל יח). והשני בקיימו שזה הדבר לא יהיה באמרו כי לא אחפוץ במות המת נאם יי' אלהים וגומר. והשלישי שנשבע על זה באמרו אמור אליהם חי אני נאם יי' אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו' (יחזקאל לג). וסבב בענין מכל צד וזרז עליו.
ואחר הביאור הזה אביא אחריו שלש שאלות, ואומר אולי יאמר אומר כשהבורא נקי מרצותו בחטא החוטא, איך יתכן להיות בעולמו מה שאינו רוצה בו, והתשובה בזה קרובה, והוא שהמורחק אצלנו שיניח החכם ברשותו דבר שלא ירצהו הוא באדם. כי האדם הוא מואס הדבר אשר יזיקהו, ואלהינו יתברך לא מאס הדברים האלה בעבור עצמו, כי לא יתכן שישיגהו מקרה מהמקרים, אבל מאסם בעבורנו מפני שהם מזיקים אותנו. כ"א נחטא בו ולא נודה במה שאנו חייבים לו נסכל, ואם נחטא קצתנו על קצתנו נאביד נפשותינו וחוננו. וכיון שהדבר גלוי כן, איננו רחוק שיהיה בעולמו מה שנמאסהו אנחנו, ומה שבאר לנו שהוא נמאס אצלו לנו על דרך החמלה, וכבר באר זה בכתוב באמרו האותי הם מכעיסים נאם ה' הלא אותם וגומר (ירמיה ז). ואולי יאמר עוד כשהוא יודע מה שיהיה קודם היותו, כבר ידע שהאדם עתיד למרותו ואי אפשר שלא ימרהו האדם כדי שתשלם ידיעתו. וגלות הספק הזה יותר מבואר מן הראשון, והוא שאומרו אין לו ראיה שידיעת הבורא את הדברים הם סבת היותם, אבל זה מאמר שסבר אותו או הזיד בו, ובאור הפסד זה, שאם היתה ידיעת הבורא את הדבר סבה להיותו, היו הדברים קדמינים מפני שידיעתו אותם קדמונית, לא סרו מפני שלא סר יודע אותם. אבל נחשוב שהוא יודע הדברים על אמתת הויתם, ומה שיש מהם ממה שיחדשהו הוא כבר ידע שיחדשהו, ומה שיש מהם מה שיבחרהו האדם כבר ידע שהאדם יבחרהו. ואם יאמר וכאשר ידע הבורא שהאדם עתיד לדבר, היתכן שיחריש או שישתוק. נאמר בלשון צח כי האדם אלו היה שישתוק תמורה שידבר, היינו משימים בעקר המאמר כי הבורא ידע שהאדם עתיד לשתוק, ולא היה נכון שנשים שהוא ידע שהאדם עתיד לדבר, כי הוא ידע העולה מפעל האדם הנופל אחר כל מחשבה וקדמה ואיחור. והוא בעצמו אשר ידעו, וכמו שאמר ה' יודע מחשבות אדם (תהלים צד). כי ידעתי את יצרו (דברים לא).