דרשות הר"ן ו

(מיכה ו ו): "במה אקדם ה'... הירצה ה' באלפי אלים... הגיד לך..."

דעת הרמב"ם ז"ל שבעשיית מצוה אחת לבדה, איזה שתהיה מן המצות, יזכה האדם לחיי העולם הבא. זה דעת הרא"ש גם כן. וכן כתב בפירוש המשנה בסוף מכות על המשנה שאמר רבי חנינא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזות את ישראל וכו'. וזה לשון הרב ז"ל, מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כסדר וכהוגן ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר כי המצות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, בעשות אותה מצוה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה רבי חנינא בן תרדיון ששאל מה אני לחיי העולם הבא, והשיב לו המשיב כלום בא מעשה לידך, כלום נזדמן לך מצוה לעשותה כהוגן, והשיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות, ככל מה שאפשר יזכה בה לחיי העולם הבא עכ"ל.

ועם היות שזה השורש יקר מאוד וראוי להחזיק בו ושלא לדחותו, אין הראיה שהביא הרב מורה עליו כלל, כי אין ספק שלא נסתפק רבי יוסי בן קיסמא על רבי חנינא בן תרדיון אם קיים מצוה אחת מן המצות, אבל שאל ממנו שיגיד לו אחד מפרטי מעשיו, כדי שיגיד לו חשקו במצות ושלמותו בעבודת האלקים. כי הפרט האחד יורה על האחרים, כל שכן כשיהיה הפרט ההוא מורה הוראה גדולה על טוב המדות ועל התכונות המשובחות, כמעשה הזה של רבי חנינא בן תרדיון.

אבל דעתי בזה השורש שהעיר הרב עליו הוא כך, השם ית' צוה לישראל על ידי משה נביאו תרי"ג מצות, ויעד על כל אחד מהן הגמול, ואין ספק שאין הגמול בכל אחת מהן שוה, והוא אמרם ז"ל הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות). ויש בהן אחת או שתים או שלש או יותר שמתן שכרן שקול כנגד כמה מצות אחרות, ולא רצתה התורה לבאר זה כדי שלא ירוצו הכל אחר אותן מצות שמתן שכרן גדול, ויניחו אותן ששכרן בלתי גדול כל כך כמו שנזכר במדרשים. ומזאת ההעלמה וחתימת הביאור בזה היה ראוי להמשיך תועלת, כי בהיות האדם בלתי יודע איזו מהמצות היא יותר רבת השכר, ירוץ כל אחד ואחד לכל אחת ואחת ויאמר אולי זאת המצוה היא יותר רבת השכר ויקרת הערך, וימשך מזה להיות האדם קונה ומשיג השלמות כלה שאפשר לו בקיומו כל המצות, ולזה כוון נותן הדתות בזאת ההעלמה, ולפי זאת ההנחה אשר היא אמתית, אפשר וכן הוא האמת, שבעשות מצוה אחת לבדה על השלמיות כל ימיו יזכה בה לחיי העולם הבא, אבל לא יהיה כן בכל המצות, אבל יש מצוה שאפשר שישולם שכרה בעולם הזה לבד, ויהיה בכלל מה שאמר בפרק קמא דקדושין (לט), מי שזכיותיו מרובין על עונותיו דומה כמי שקיים כל התורה ולא חסר ממנה אפילו אות אחת, אבל אין ספק שיש קצת מצות שהן גדולות הערך ורבות הגמול עד שבמעטות מהם יזכה האדם לחיי העולם הבא, והוא אמרם (סוף מכות), דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני, בא דוד והעמידן על אחת עשרה שיש במזמור (תהלים טו), ה' מי יגור באהלך וכו'. בא ישעיהו והעמידן על שש וכו' כדאיתא התם.

הפירוש אצלי בזאת המימרא, אין ספק שדוד המלך ע"ה והבאים אחריו לא קצרו דבר ממצות התורה, ובזה לא יסתפק כל משכיל כלל שאין הנביא רשאי לחדש כלל, אבל הכונה הוא על הדרך שאמרתי, והוא שכל אחד מאלו עליהם השלום, רצוני לומר משה ודוד וישעיה ומיכה וחבקוק, אמנם כוונו לתועלת ישראל, אכן כל אחד נהג בענין הזה רב התועלת כפי דורו, כי משה רבינו ע"ה מאשר היה מקוה מאנשי דורו והבאים אחריו שיקיימו שש מאות ושלש עשרה מצות, לא רצה לבאר רוב השכר שיש לקצתם על קצתם, לבלתי יניחו אותם שאינם רבות השכר כפי האחרות, כי בהיות הענין סתום, ירוצו אחר כל אחת ואחת מהמצות, לספקם אולי זו היא אשר בה השכר רב יותר, ובזה ישלימו נפשם לגמרי, וזו היתה כונת משה רבינו ע"ה.

ודוד המלך ע"ה בראותו אנשי דורו כי רובם רחקו מהשיג השלמות, ראה כי זאת הכונה אשר כיון בה משה רבינו ע"ה לתועלת - תשוב נזק, כי הם היו בלתי מזורזים לקיים התורה כלה, ואילו יפורשו להם קצת מצות שתועלתם עצום יזדרזו ויזכו בהם, ולכן בא דוד והעמידן על אחת עשרה, כי היה מקובל באלו האחת עשרה שהשכר בהן רב מאד, כיתר הדברים המקובלים ביד הנביאים, וגלה זה לאנשי דורו למען יזדרזו ויזכו בהן לחיי העולם הבא, ועם היות שבאלו האחת עשרה יש מצות ששכרן גדול מאד מן האחרות ואינם שוות בקבול השכר, העלים זאת דוד לאותה סבה בעצמה שהעלים משה רבינו במצות כלן, שדוד היה מקוה באנשי דורו שישלימום, כתקנת משה באנשי דורו שישלימו התרי"ג.

וכאשר חסרו הדורות עוד בימי ישעיה, ראה שזה ההעלם אשר כוון בו דוד - ישוב לנזק. כי לא היו משלימים האחת עשרה, ואילו יפורשו להם מצות מועטות מאלו רבות התועלת יקיימו ויזכו בהם, ולכן העמידן על שש, ובימי מיכה שחסרו עוד מהשלמות לפיכך העמידן על שלש, והשלש שאמר מיכה הן עשות משפט אלו הדינין, אהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה, והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין מדרכם לעשות בהצנע אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכם לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. ירצו בזה כי גם הדברים שדרכן שלא לעשות אלא בפרסום, כגון הדברים שנהגו לעשות בשמחת חתנים, אין ראוי להרבות פרסומם אבל ראוי למעט הפרסום כפי היכולת, והיה ראוי לפי זה אחר שפשט המנהג לדרוש בעת החתונה, שתעשה הדרוש בבית החתונה, כי אפילו בדברים שאין דרכן לעשות בצנעה אמרה תורה והצנע לכת.

"במה אקדם ה' וגו'". אין ספק שהמציאות כלו חסד פשוט, כמו שאמר הכתוב (תהלים פט): "עולם חסד יבנה". כי לא קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול. אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד, ומרוב התמדתם והרגלם אצלנו סכלנו בהם. כמו שאמר הכתוב (הושע יא): "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ולא ידעו כי רפאתים". פירוש כי מרוב הטובה שהטיב השם יתברך לאפרים, סכלו בה ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש.

ומן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים הוא ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבואו לטורח. כי רצה השם יתברך לזכותנו, ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (דף ד) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההקש יורה ויחייב שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש כל הון ביתו בכופר עונו, בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו גם בניו ובנותיו בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך הקל על זה ובחר בתשובה וצוה עליה ובאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד. והבטיחנו בזה הבטחה שלימה שאם יעשה כן יכופרו העוונות הקודמים לגמרי. וזה פלא עצום וחסד נשגב למאוד.

כל זה ביאר הנביא בכאן, אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה שיהיה החוטא בזאת המחשבה ושיאמר כן, במה אקדם ה' וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר. האקדמנו בעולות וגו' הירצה ה' באלפי אלים ויכפר על חטאי. ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכופר פשעי ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי. ובכאן דקדק הר"ר יונה זצ"ל, כי על הפשעים שהם המרדים, כמו שמוזכר ביומא פרק הממונה (דף לו), אמר בכורי שהוא היותר יקר, ועל החטאים שהם השגגות אמר פרי בטני. כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר, שלא יוקר בעיניו דבר ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העונות.

והייתה התשובה, "הגיד לך אדם מה טוב וגו'". כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אלים וכו' ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה והוא עשות משפט וגו'. והם דברים קלים מאד יושגו מהרה. ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה. והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה, כמו אלפי אלים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאע"פ שמן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא עם לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שהשם יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר. והוא אומרם ז"ל בסוכה (דף נב) בכיוצא בזה, רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה. והוא שאמר הכתוב (הושע יג) "שחתך ישראל כי בי בעזרך". ירצה בזה כי העזר הגדול וההזמנה הרבה שנתן לנו בעבודתו וכוון בזה לתת לטובה, זאת הכונה שבה למשחית לרעים, שאין להם טענה על עוזבם תורתי. הוא שאמר הנביא (הושע יד), "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". וביאורו שאינך צריך לאלפי אילים, אבל החרטה על מה שעבר וכשרון המעשה להבא, ובקשת הרחמים מהשם יתברך שתקובל תשובתו, ויעתר אל אלוה וירצהו. והוא אומרו (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". והבטיחנו שאם נעשה זה ישוב חרון אף ה' ממנו. ובאומרו "אוהבם נדבה" רמז כי לא היה מן הראוי שיקובל השב בדברים לבד, כהצעת הנביא באומרו (מיכה ו) "במה אקדם ה' האכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים בריבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי". אבל הוא מצד הנדבה והוא הפלגת החסד.

אחר זה אמר (הושע יד י): "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". וצריך לבאר, מה עניין פסוק זה לכאן אחר זכרו עניני התשובה? אבל הפירוש הוא על פי מה שאמרנו, שמה שהזמין לנו ה' יתברך דרכי התשובה הוא טוב לטובים ומכשול לרעים. והוא אומרו "כי ישרים דרכי ה'", רצונו לומר שאין בהם רכסים ועקלקלות, שאין טורח בהליכתם כלל; וצדיקים ילכו בם, ורשעים יכשלו ביושר הדרכים ההם, כי יותר טוב היה להם שלא יהיו הדרכים ההם ישרים כאשר הם, כי אז יהיה להם קצת התנצלות, מה שאין להם בהיות הדרכים ישרים ורחבים ומוכנים בתכלית ואינם מתעוררים לשוב בתשובה.

ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות, והוא מאמר הנביא (צפניה ג) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע וילך הלוך וקרב, ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות הש"י, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקבל עליו התראה שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך, לכן אין ספק כי בזמנים האלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש ולהקדימה על רפואת הגוף, הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מא), אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. פירוש אני בחליי הייתי מתפלל על רפואת נפשי, ועליה היא השתדלותי, לא על רפואת הגוף, כי גם בחולי הגוף נשאלה שאלה בחכמת הרפואה כשיזדמנו שני חלאים בשני איברים, איזה מהם ראוי להקדימו ברפואתו, והשיב על זה בשלשה דרכים, האחד שראוי לרפאות אותו שהוא יותר חזק בסכנה, והשני שראוי לרפאות אותו שהוא סבה לחבירו, השלישי שראוי לרפאות אותו שלא יתרפא חבירו כי אם בהרפאו. וכל אלה השלשה מסכימים ברפואת הנפש והגוף, כי אין ספק שהנפש היא גדולת הסכנה מהגוף, שהגוף אובד והנפש נשארת, וכן אין ספק אצלי שחליי הנפש סבה לחליי הגוף, וכי הנפש הבריאה תדחה הסבות הממיתות כלם, ואם ישתבש אדם לומר שאין זה רק לרבי חנינא או שקול כמותו, אבל שאר האנשים אין להם מבוא בזה כלל, זה שבוש וטעות גמור, שבריאות הנפש ורעיעותה הולכים על דרך בריאות הגוף ורעיעותו, וכמו שתראה אנשים רעועי הגוף חלושי האיברים - כל סבה מזקת להם, גם אם תהיה חלושה מאד יזיקם, כי אין בריאותם דוחה שום סבה מזקת לחולשתם, כן האנשים רעועי הנפש, לא תדחה נפשם סבה מזקת כלל, וכמו שהאנשים הבריאים ידחה בריאותם קצת הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם, כן הנפשות הבריאות ידחו הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם. וכמו היחיד אשר הוא בתכלית הבריאות ושתה התריאק"ה והמרקחות המצילים ידחו סמי המות כלם ולא יזיקוהו, כן הנפש הבריאה בתכלית הבריאות הנכפפת למצות ועושה אותם צרי ותריאק"ה התשובה, תדחה הסבות המזיקות כלם, וזהו מעלת רבי חנינא בן דוסא ודומיהם.

וזהו שהבטיח הנביא הנאמן (שמות טז) אם שמוע תשמע לקול ה' וגו' כי אני ה' רופאך. ורבים יתמהו מזה הפסוק, איך יאמר אם תעשה כל מה שצויתיך על השלמות לא אמיתך בחלאים רעים כאשר הכרתי המורדים והפושעים בי, והביאם לזה שני דברים, האחד שחשבו שלא הבטיח הש"י אלא שלא ישים על עבדיו כל המחלה וגו'. והוא מן התימה איך יבטיח עובדיו שלא ישים עליהם כל מדוי מצרים, והשני שחשבו שלא היו כל החלאים כלם במצרים, ולכן לא יבטיח זה הפסוק בהסרת כל החלאים לפי סברתם, ונשאר אצלם פירוש הפסוק בספק. וזהו דעתי בפירושו, בתחלה אמר ויורהו ה' עץ וישלך וגו' ושם נסהו וגו'. וזה הנסיון צריך להתבאר, וזה כי אין ספק שהנסיון לא יהיה אלא לאחד משני דרכים, או לתועלת המנוסה או לתועלת הכלל, לתועלת המנוסה כי בהיות מחשבת הצדיק טובה וענינו חזק ביראת הש"י, מביאו ידי נסיון למען תצטרף מחשבתו הטובה לידי מעשה, ולכן לא ינוסה רק הצדיק העומד בנסיונו, והוא אומרו (תהלים יא) ה' צדיק יבחן. ואמרו במדרש היוצר הזה אינו בודק בקנקנים רעועים שאין מספיק להקיש עליהם עד שהוא משברן. והשני לתועלת הכלל, שיראו כלל האנשים אהבת הש"י בלב אוהביו עד היכן היא מגעת ויקחו מזה משל ודוגמא, זהו ענין הנסיון לא זולתו, כי אין ספק שלא ינסה הש"י לידע אם יעמוד בנסיונו, כי הש"י צופה ומביט כל הענינים העתידים ואין אצלו ספק כלל. אבל בנסיון זה אין אני מוצא בו א' משני תועליות, אבל הפכם, כי זה לא היה תועלות למנוסים אבל נזק שלא עמדו בנסיונם אבל התלוננו על משה רבינו ע"ה, וגם כן לא היתה תועלת לאחרים אחר שהם לא עמדו בנסיונם: טזאבל נראה לי כי ושם נסהו שב אל החק והמשפט שהזכיר כבר, ורצה לומר כי שם במרה שם לו חק ומשפט ושם נסה החק אשר שם לו, והוכיח בנסיון כי טבע חקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה, כי כבר אמרו רז"ל בילמדנו שזה העץ אשר השליך משה למים הרדופני היה, אשר היה בטבעו לתת מרירות ולהחליא המים המתוקים לא לרפאות המים המרים, ואעפ"כ רפאו הפך טבעי יען הושלך שם במצות הש"י. וזהו שסמך ויאמר אם שמוע תשמע וגו', ואמר כל המחלה ר"ל מכל המחלה, כי כל סובל פירוש כל ומכל, וכן מפורש בריש בכורות (דף ג) ובסנהדרין, נמצא שהבטיח בשמירת כל המצות הסרת כל המחלה:
ואמרו כי אני ה' רופאך נסתפקו בו המפרשים, איך תתכן רפואה אם לא יוקדם חולי, ודעתי בפירושו הוא כך, ידוע הוא כי הרופאים אינם מרפאים החולי בעצם אבל במקרה, ואינם נקראים רופאים אלא על צד ההעברה, כי הם אינם מבינים הסמים לטבע האנושי, ולכן תהיה פעולתם כפי הכלים אשר יפעלו בהם, כי אם היו נאותים לטבע ירפאו החולי, ואם היו מנגדים הטבע יוסיפו בחולי, ואם יהיו בלתי נאותים ולא מנגדים לא ימשך מהם לא פעל ולא הפעלות כלל, אך הש"י הוא הרופא האמתי המרפא בעצם ואין פעולותיו משועבדות לכלי אשר בהם יפעל, אבל הכלים משועבדים אליו, והוא יכול להסיר כל מחלה בכל מה שירצה, ולכן אמר אל תתמה איך יעדתיך להסיק המחלה בשמירת החקים והמשפטים, אשר נראה לך שאין ביניהם ובין הסרת החולי יחס כלל, כי אני ה' רופאך, ואני יכול להסיר ממך כל חולי באיזו סבה שארצה, כי כמו שרפאתי החולי שבמים במה שהיה ראוי להוסיף בו, כן תוכל האמין שאסיר מחלה מקרבך בדברים שאין להם יחס כלל לפי דעתך, וכן היה ענין אמרו למשה (במדבר כא) עשה לך שרף ושים אותו על נס, כי הש"י שלח בהם נחשים שרפים ונתיחד בהם זה הפורענות בנחשים שרפים מיתר הפורענות, לפי שהם דברו באלהים ובמשה ללא דבר, כי ביתר התלונות חטאו לסבת דבר צריך להם כתלונת על הבשר ועל המים, אבל כאן לא חסרו דבר רק הראו רוע בנפשם, עד שתראה שגנו המשובח שבמינים והוא המן, וחטאו בלשון הרע שענינו שוה לנחש. שכמו שהנחש מזיק ללא תועלת רק לתכלית רוע ענינו כן בעל לשון הרע ישלח פיו ברע ללא תועלת עצמו רק לגודל רשעו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין ט) לעתיד לבא מתקבצין כל החיות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להם ואין יתרון לבעל הלשון, ולפי שהם הראו רוע לבם, שלח בהם הרעים שבנחשים שהם השרפים שהם בתכלית הרוע, וכשהתודו על עונם ושבו בתשובה כאמרו ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, אמר השם יתברך למשה עשה לך שרף, ויפה אמר הרמב"ן כי זה היה ראוי להוסיף בחליים כי נשוכי הבעלי ארס אין ראוי מדרכי הרפואה שיביטו אל המזיק ההוא כי יזיק להם מאד, וכאן צוה להם להביט אל צורת הנחש, להראות להם כי כל ענינם בידי שמים ואינם נמסרים לדרכי הטבע ולא למקרה כלל, אבל בקיום כל התורה לא נירא מהסבות הממיתות גם כי יהיו חזקות, כענין רבי חנינא בערוד:
ונוכל מכאן להכיר איך הצדיק שקול כנגד כל העולם, כי זה המעשה שאירע לרבי חנינא עם הערוד שעשה מעצמו, שוה עם מה שעשה משה רבינו על פי הש"י לישראל, וגדול ממנו. כי כמו שהבטחת נחש הנחשה היה ראוי להוסיף ארס, ודחהו, כן רבי חנינא בן דוסא היה ראוי לפי הטבע האנושי להיות ניזק מן הארס, ולא די שניצול ממנו אבל דחהו לגמרי והמית לארס, ולפיכך אמרו רז"ל מאי כי זה כל האדם שקול זה כנגד כל העולם, ואמרו כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, והדמיון ירחיק זה אבל השכל יאמתנו, כי ההרחקה שירחיק הדמיון שיהיה כל העולם נברא בשביל צדיק א', אותה הרחקה בעצמו יפול באלף וברבבה כפי השכל, ואחר זה היש סכלות ועורון כזה שהשכל יודע בעצמו שיוכל לעלות נפשו במעלה עליונה, או שיהיה שקול כנגד כל העולם, וימשך אחר חפצו כתבנית שור אוכל עשב. וכי יתפתה ויאמר לא יוכל להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות, נשיבהו אין ספק שת"ת שכרו גדול מאד עד שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על תלמוד תורה, ר"ל כי אלו השלשה היו בבית המקדש הראשון ולא תלה החרבן רק בביטול תורה כאמרו על עזבם את תורתי, ואעפ"כ רואה אני בדברי רז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להש"י וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרי' בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא אי משום תנויי וכו' והשיבו רחמנא לבא בעי. הנה בארו כי אין עקר המדרגה החכמה, אבל הכונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשום הדברים אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בש"י גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בש"י גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני וגו' ונאמר (ירמיה יב) קרוב אתה בפיהם וגו', כי אין העקר מעשה המצות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעקר המצות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות מורה שאינו עשה אותם כמצות אנשים מלומדה אבל בכונה גמורה, וזה עקר המצות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה:
וזהו הדבר המטעה ההמון וזה הטעות נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל ויותר יעקב לבדו שנשתייר על פכים קטנים, ואומר ההמוני בלבו אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי אינן רואים רק חצוניות הדברים לא פנימיותם, שהצדיקים עושים כל דבריה' לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר:
ומה מאד דומה לזה מה ששאל אבוקר"ט בספר הנהגת החדוש, למה לא יכירו ההמון בין הרופא הטוב והרע, והשיב כי באותן הדברים בעצמם שמתעסק בהן הרופא הטוב במשקים ומרקחות ומשיחות ואבקים, הרופא הסכל משתמש בהם ומתעסק ג"כ בהן, אלא שהרופא החכם עושה בכוונה ודבר בעתו, והסכל בלי כוונה ובלא עתו, כן עניני המצות והעינים ההמוניים בשוה החסיד וההמוני מתעסקים בהם. אך הטובים כל ענינם עבודה שלימה מפני הכונה השלמה בהם, והאחרים ג"כ כשעובדים את השם אין עבודתם שלמה, כי הכוונה היא העקר במצות:
וכן הענין בעצמו בעבירות כי מחשבות האדם בהם קשים מגופה של עבירה, ונ"ל שזהו מה שאמרו רז"ל ביומא (דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה. ואע"פ שהר"ם פירש יפה במורה, שכשהאדם ממרה השם במחשבתו ממרה בחלק הנכבד שלו שהוא השכל, אך כשיעשה אותן בגופו עושה אותן בחלק היותר פחות שלו שהוא החומר, אלו דבריו ז"ל, עדיין יש לי לחדש בה דבר, כי מי שעושה עבירות בתמידות ואינו עושה תשובה מהן, איזו מחשבת שורש רע פורה בלבו. שאם לא כן היאך ימשך תמיד לאבד דבר יקר ונכבד בעבור דבר קל עובר בשעתו, ולא היה תמיד עומד בעונש גדול אם לא שאיזה שורש רע פורה בלבו.
ובזה נחלקים הרשעים לכתותיהם, יש מהם שמביאים אותם מעשיהם להכחיש במציאות הש"י, וזהו שאמר הכתוב (תהלים יד) אמר נבל בלבו אין אלהים וגו'. ויש מביאין אותן לבטל ההשגחה בלבד, כאמרו על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. ויש מביאין אותן לפקפק בשכר ועונש ושהם סוברים שהש"י יגמול טוב גם לרעים כמו לטובים, הוא שאמר שלמה (משלי כו) חוח עלה ביד שכור וגו' רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים. פירוש כאשר השכור העומד בין השושנים לפעמים חושב ללקט שושן ועולה בידו חוח כן הכסיל חושב להמשיל משלים מועילים כאשר כוון במשלים להישיר הנפש, ותחת משל מועיל מעלה בידו חוח ומשל מכאיב, והוא שהוא אומר תמיד כי הש"י שהוא מחולל כל מעשהו, אינו מקפיד בין עוברי רצונו לעובדיו. הכל אצלו שוה, שוכר כלם, כלומר נותן שכר לכל לכסיל ולעוברי מצותיו, נמצא כי ההרהורים הנמשכים מהעבירות קשים מהעבירות עצמם, כי האוכל חלב אינה כי אם עבירה אחת, והמחשבה סותרת פנות התורה. וכיוצא בה אמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה שלא יעבור העבירה מזולת שיהיה לו רוח שטות שהיא הכוונה לסתור פנות התורה:
הנה מבואר כי המצות והעבירות העקר בהן הכוונה, וימשך ששנים יעשו. מעשה אחד בשוה ויגדל שכר אחד מהם על האחר לאין חקר, כי האחד יעשהו בלי כונה וכמסתפק ואומר אם לא יועיל לא יזיק, והאחר עושהו בכונה שלמה, וזהו שרמז הכתוב באמרו והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל גוו' עד קדוש ישראל באמת, ואמנם יתאמת שמי שישען עליו באמת להיות נשען בעובי הקורה בעבודתו ית', ששיעשה מעשה יותר רחוק מן הטבע, ויותר רחוק הוא מעשה אברהם אבינו ע"ה בעקידת יצחק, כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא עקדו כי לא צוהו השם ית' בזה, והוא הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע, וזהו לשון הכתוב קח נא את בנך וגו' וכבר נודע שזה המאמר אינו לשון צווי אלא לשון בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו הן לי לא נתתה זרע כי אם זה והבטחתני בו ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא תשיגהו עונש מזה, ואעפ"כ לגודל אהבתו את השם מצא את לבבו לעקדו כדי שיעשה חפץ הש"י לבד, ואע"פ שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו:
ולזה הוכיח בירושלמי אמר רבי אבא בר אבין בשם רבי יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני על גבי המזבח היה לי להשיב ולומר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע עכשיו אתה אומר לי העלהו לי לעולה, חס ושלום לא עשיתי כן אבל כבשתי את יצרי לעשות רצונך. רבש"ע יהי רצון מלפניך שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין לידי צרה ואין להם מי שילמד סנגוריא אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא, ה' יראה ויזכור להם עקדתו של יצחק אביה' ויתמלא עליהם רחמים:
וכמה פנות נתקיימו במעשה הנכבד הזה. האחד ענין אהבת השם יתעלה בלב אוהביו עד היכן היא מגעת. והשני שאין בנבואת הנביאים שום ספק אם בא הענין מאתו ית', שאם היה נכנס בלבם שום ספק איך יעשה אברהם המעשה הנפלא הזה. והשלישי אמונת ההשארות, שאם לא יהיה הגמול כי אם בעוה"ז, היעלה על הדעת שאברהם אבינו ע"ה יעקוד בנו יחידו למען אשר יאכל אח"כ למעדנים. הנה אין ספק שאחר המעשה הזה שעשה עמודו של עולם, לא יספיק שום משכיל כי יש לנפש גמול נכבד בעבודתו ית' אשר לא ישוער ולא ידומה, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, הנה מי שיעשה המעשה הזה נשען על ה' קדוש ישראל באמת. והבטיחנו כי לעתיד בהשקיפנו והגלות לנו האמת כאברהם אבינו ע"ה נשען עליו ית' באמת כאשר נשען הוא:
ובאמרו לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להשען על מכהו ונשען על ה' קדוש ישראל (ישעיה י). ביאר לנו ענין נפלא מאד, והוא כי אין ספק כי הסבות הפועלות באיש, כל אשר יוסיפו קורבה יחלש כחם בהצלת האיש והקל רעתו, וההפך כפי רחקם ממנו. המשיל הפסוק באיש יצא משפטו להיות מוכה ברצועה, הסבה המזקת אליו היותר קרובה היא הרצועה, ואין לה כח כלל להקל נזקו, והרחוקה ממנה על מדרגת האיש המכה אשר הוא שליח הפקיד או השופט, והוא יותר חזק מן הסבה היותר קרובה שהיא הרצועה, אבל כחו חלוש בהצלת המוכה, כי איננו רשאי להקל רק קצת, לא להעביר המכות כי הוא ברשות הפקיד או השופט, כן הפקיד או השופט אשר הוא סבה היותר רחוקה, אין לו יכולת שלם כי אם ברשות המלך, והפתי המוכה מתחנן למכה או לשופט, לא למלך אשר היכולת בידו, בהפך החכם אשר הוא פונה לסבה הרחוקה והוא המלך. כן אנחנו בזמן הזה נשענים על מכנו, וכל תחבולותינו לסבות הקרובות אשר כחם מעט בהצלתנו, ולזה היה הכתוב מאשים את ישראל שהיו שולחים למלכי מצרים, והאשים אסא באמרו (דה"ב י"ו) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים. וכן המתירא מן האויר הרע וישים כל מגמתו לתקנו, או המתירא מן המזונות הרעים וישתדל לתקנם פונים לתקן הסבות הקרובות אשר כחם חלוש, והם נשענים על מכיהם, אבל אשר פקח ה' עיניו נשען עליו ומכשיר מעשיו ומתחרט על הרעות שעשה ובזה תושג רפואת הנפש והגוף, כמו שאומר רז"ל במסכת יומא (דף פו) אמר רבי חמא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנא' (הושע יד) ארפא משובתם וגו', ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו חיה יחיה וגו'. וגם כי תהיה התשובה מתוך צרות ותלאות היא מקובלת ומרוצה לפני הש"י, וזה מחסדיו הנאמנים. וביאר זה הפסוק באמרו (דברים ד) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו' בצר לך ומצאוך וגו' כי אל רחום ה' אלהיך וגו', כי אמנם יש בכאן ענין צריך ביאור שהרי אמרו בסוף יומא היכי דמי בטל תשובה אמר רבי יהודה כגון שבאתה דבר עבירה בידו פעם ראשונה ושנית ושלישית וניצל ממנה, מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום ולפ"ז יקשה מי שאינו בימי עלומיו איך יעשה תשובה שלמה, שמא תאמר כן הוא שאין תשובתו שלמה, זה אינו שהרי אמר בסוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ואפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, והרי אינו באחרונה באותו פרק, ואמרו ז"ל תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש. אלא פירוש הענין כך הוא:
התשובה יש לה שני תועלות עצומים, אחד כפרת החטאים הקודמים, והשני תוספת הזכות יותר, שאם לא עשה העבירות ושב מהן, כי מלבד שהתשובה מכפרת העונות הקודמים, היא מצות עשה מן התורה, והוא מן המצות שהודיעונו רז"ל שהם בתכלית השכר, ובזה החלק השני דברו שם ביומא גדולה תשובה שזדונותיו נעשו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה, ועוד אמר שם גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם, הנה שזאת התשובה שדברו עליה ביומא אינה מועלת בכפרת עונות לבד אבל היא תוספת זכות גדול. ועל זה אמר שם היכי דמי בעל תשובה וכו'. שכחה גדול כל כך שלא די שהיא מכפרת העונות הקודמים אבל נותנת זכות כל כך כגון שבאתה דבר עבירה לידו וכו':
והתשובה שאיננה מעולה כ"כ, אמנם תספיק לכפר העונות הראשונים אבל לא תוסיף זכות, ואמנם צריך בתשובה הזאת ג"כ שתהא גמורה, לא שיאמר האדם אבל חטאנו אשמנו בפיו ובשפתיו ולא יפשפש במעשיו תמיד, אלא צריך לכל אדם לפשפש במעשיו תמיד, הן בעבירות שבין אדם מקום הן בעבירות שבין אדם לחבירו ושיהיו עונותיו לנגד עיניו כמו שאמר משיח צדקנו (תהלים נא) כי פשעי אני אדע וגו', עם היות אמרו רז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אעפ"כ מפני שהיתה לו קצת שגגה היה שם חטאו נגדו תמיד והיה דואג ומצטער עליהם כמו שאמר כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, עם היות שלא חטא החטא הנראה וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה:
ואמנם צריך ביאור שנכתב בפשט הכתוב עון בת שבע כאלו דוד חטא, שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלימם, כאמרם ז"ל התורה כסתו ואתה מגלה אותו, וכ"ש שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא שני פרנסים טובים היו לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע וגו', וא"כ היאך הציע הכתוב ענין, בת שבע ואטוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום:
אבל התשובה בזה, כי הגלוי והסתום בעיניו הם עקרים גדולים לבעלי תשובה, וכמו שאמרו ז"ל, אם חטא יחיד אומר לו כלך אצל יחיד. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, שאותו המעט לדוד שמורים בו רז"ל שחטא היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב כי גם כשיחטא אדם חטא עצום שיתכפר לו כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים, ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, ושהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה יען לא האמנתם בי, ובאו רז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים. ומזה נלמד דברים רבי התועלת ג"כ, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת אעפ"כ היה אומר וחטאתי נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בענינו בשעות ידועות וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה, ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו מאד ויפחד לצרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בשי"ת, כי גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק האדם את לבו בבטחון הש"י, כמו שאמר הכתוב (תהלים סב) בעתו בו בכל עת וגו', ופירש הר"ר יונה ז"ל בטחו בו בכל עת כי גם בעת המפוחד מאד וששערי ההצלה נעולות, הש"י מציל החוסים בו, גם כי תהיה הפורענות כללי, הש"י מגן לחוסים בו, כמאמר הנביא (נחום א׳:ז׳-ח׳) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו ובשטף עובר כלה יעשה מקומה, פירוש כי השם יתברך טוב לחוסים בו ביום צרה, לומר שאין השם יתברך מנהיג עמהם במדת הדין אבל בדרכי טובה והוא יודע ומשגיח לחוסים אשר גם כשיהיה השטף עובר ומתעבר לא יעשה כלה רק המקום המיוחד לה, ואנו מוצאים בכמה מקומות שנגזרה גזרה על אומה או על אדם וכשהיו מטיבין מעשיהם היו מבטלין הפורענות, כאנשי נינוה, וחזקיה שנגזרה עליו גזרה מפי נביא וניצל בתשובה שלמה, שאמר לו הש"י שמעתי את תפלתך וגו' גם נבוכדנצר הרשע השיאו דניאל עצה (דניאל ד) להן מלכא מלכי ישפר עלך וכו', וכן היה לו. וראינו בסוף שבת כמה מעשים בבני אדם שהיו בני מות כפי הטבע וכפי גזרת הכוכבים ואעפ"כ כשרון המעשים היה מבטל הכל, כי אין ענינו תלוי במנהגו של עולם כלל אלא בהשגחת אדון העולם בנו, שהוא כפי האמונות הטובות אשר נקבע בנפשותינו וכפי המצות שנקיים, ובזה יעדנו הש"י לנחול את הארץ ולהשיג אריכות ימים, אמר (דברים ד) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על אדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים: