דרך חיים (מהר"ל)/פרק ה משנה ט

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ה משנה ט · >>

פרק ה משנה ט

ואמר חיה רעה באה לעולם וכו'. יש לשאול מאוד על זה דמה ענין עונש זה לשבועת שוא וחלול השם. ואפשר כי הרמז במה שאמר חיה רעה המלכיות נקראו חיות בכתוב, ואמר כי כאשר שבועת שוא וחלול השם בעולם ואין יראים משמו הגדול באה לעולם חיה רעה והם יראים ממנה, תחת אשר אינם יראים משמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יהיו יראים ממורא מלך בשר ודם. ויש לך לדעת, כי רמזו חכמים בזה שיש לירא מפני שמו הגדול ולפיכך אם אין יראים מפני שמו הגדול בא חיה רעה לעולם, ואין יראה רק גבי חיה רעה שהאדם ירא מפני החיה שהיא בריה אחת משונה ושייך בזה יראה יותר ממה ששייך מן החרב, ולפיכך אמר חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם, כי אלו חטאים מפני שהם מקילים בכבוד שמו, שאם לא היה מקיל בכבוד שמו לא היה עובר שבועת שוא ולא היה מחלל שמו הגדול, ולפיכך על אלו שתי חטאים בפרט עונש זה של חיה רעה. והנה התבאר לך אמתת פירוש זה מה שאמר כי חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם, ופירוש זה ברור מה שאין לספק בו והוא יתברך יצילנו מעון זה ויכפר בעדינו:

גלות בא לעולם וכו'. מה מאוד יש לתמוה מה שהגלות בא בשביל ד' דברים כי מה ענין אלו ד' דברים אל גלות הארץ. יש לך לדעת ולהבין אלו דברים מאוד ושים עיניך ולבך על הדברים אשר נבאר לך, כי כאשר תעיין תמצא כי ג' תוארים הם לארץ ישראל, הראשון כי נקרא שמו יתברך על הארץ שהוא אלקי הארץ ומקרא מלא הוא (דברים, לא) וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר הארץ, ופירש הרמב"ן ז"ל אלקים שהוא נכר בארץ כי השם הנכבד הוא אלקי הארץ שנאמר כי לא ידעו משפטי אלקי הארץ וכן וידברו על אלקי הארץ ועל אלקי עם הארץ וכתיב לא ישבו בארץ ה' עכ"ל הרמב"ן, ובדברי רבותינו ז"ל מבואר הרבה עד שאמרו ז"ל (כתובות דף קי:) ומביאו רש"י בפרשת לך לך לתת לך את הארץ להיות לך לאלקים הדר בארץ ישראל אני לו לאלוה ומי שאינו דר בארץ ישראל אין אני לו לאלוה עיין שם, וכן אמר דוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים ומי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים אלא כיון שגרשו אותו מארץ ישראל כאלו אמרו לך עבוד אלקים אחרים, ודבר זה מבואר כי כל הארצות הם תחת רשות השרים העליונים ואין בלבד שם ה' נקרא עליה רק ארץ ישראל. והתואר השני שיש אל הארץ שנקראת ארץ קדושה ודבר זה מבואר. הג' שנקראת ארץ החיים כדכתיב ונתתי צבי בארץ החיים, ובסוף כתובות (דף קיא.) ארץ החיים שמתיה חיים לעתיד לבא. והטעם שנקראת ארץ החיים כמו שארץ ישראל באמצע העולם כמו שבארנו בכמה מקומות, וכל דבר שיש לו מדריגת האמצעי ואינו נוטה אל הקצה מתייחס אל החיים, כי הקצה יש לו סוף ותכלית וזהו ענין מיתה שהמיתה היא הסוף ותכלית. ומפני זה אמר כי מפני שלשה עבירות וחטאים גולים ישראל מן הארץ, שאם הם עובדים עבודה זרה הנה אין ראוים להיות בארץ כי הוא יתברך אלקי הארץ ואיך יהיו בארצו עובדים אלקים אחרים, והשני שפיכות דמים כי מפני שהארץ נקראת ארץ החיים אם שופכים דמים בקרבה הרי אין ראוי שיהיו בארץ כלל אחר שהם שופכים דם בקרבה ואין נקראת ארץ החיים, השלישי גלוי עריות מצד כי ארץ ישראל נקראת קדושה והפך הקדושה הוא גלוי עריות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי המתנגד לקדושה הוא הערוה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כמו שהביא רש"י בפרשת קדושים שלכך סמך פרשת קדושים לפרשת עריות לומר שיהיו קדושים ופרושין מן הערוה שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אשה זונה וחללה לא יקחו כי אני ה' מקדישכם ולא יחלל זרעו כי אני ה' מקדשו קדושים יהיו זונה וחללה לא יקחו ע"כ. והטעם ביארנו במקומות הרבה מאד, כי הערוה והזנות היא תאוה גופנית ביותר, וכל קדושה שהיא נבדלת מן החמרי שלכך מקדישין הש"י שהוא נבדל מן הגופנית, ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי. ורמזו זה חכמים במה שאמרו ז"ל (סוטה דף ז:) למה קרבנה של סוטה שעורים אמרו היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה, הרי לך כי הזנות מעשה חמרית ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני. ולפיכך אם חס וחלילה נוטים אל הזנות גולים מן הארץ. אמנם השמיטה שהיא לארץ מה שלא נמצא לשום ארץ, ודבר זה מצד הארץ עצמה כי ראוי לארץ השמיטה. וזה כי ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה והיא הארץ השלימה בכל כמו שאמר הכתוב עליה (דברים, ח) ארץ אשר לא תחסר כל בה ודבר זה כנגד שאר ארצות שהם חסרים אך ארץ ישראל בלבד שאינה חסירה והיא שלימה, והדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל כי מצד שלימותם יש להם השבת והמנוחה, ודבר זה נתבאר למעלה ענין השביתה שהיא לישראל, כי כל מי שאין לו מנוחה לא הגיע אל השלימות ולכך הוא מתנועע, שכבר התבאר אצל אם למדת תורה הרבה שהמתנועע הוא בכח, והדבר שהוא בפועל לגמרי אין לו התנועה שהיא שייכת אל הדבר שהוא בכח וכאשר הושלם הוא בפועל ולפיכך כל זמן שלא הושלם העולם ולא היה בפועל לא קנה המנוחה עד שהושלם ולא היה אז בכח אז קנה המנוחה. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל ואז הוא בעל מנוחה, אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל אז שייך אליו התנועה ודבר זה אין ראוי לבן נח מפני שאין להם השלימות בפועל, והם בכח ולא בפועל, לכך ראוי להם התנועה התמידות וזה אמרם ז"ל במס' סנהדרין (נ"ט) בן נח ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו. ויש לשאול למה יהיה חייב מיתה על זה, אבל זה בשביל שאין ראוי לבן נח השביתה, כי השביתה מורה על שלימות בפועל, ודבר זה אין ראוי לבן נח מפני שאין להם השלימות בפועל, אבל הם בכח ולא בפועל לכך אין ראוי להם רק התנועה וכמו ההפרש בין ישראל לבן נח מצד השביתה, כי ישראל מוכרח שיבא לכלל שביתה. שאם לא יבא לכלל שביתה רק יהא לו תמיד המלאכה שהיא התנועה נחשב כאילו לא היה לו שלימות, שאם היה לו השלימות היה הוא בא אל המנוחה. וכך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה היה מורה שהיא חסירה שלימות ולכך היא במלאכה התמידית ולא תבא לכלל המנוחה, ולכך כתיב שבת שבתון יהיה לארץ שיהיה לארץ עצמה שביתה ודבר זה מודיע מעלת הארץ:

ועוד ביארנו כי כל דבר שיש לו קדושה כמו ישראל והארץ ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה, כי התנועה היא לגשם כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמית ראוי שיהיה להם השביתה מן התנועה דהיינו המלאכה, כי שאר תנועה לא נקראת תנועה כי התנועה בלבד אינה טורח על האדם כלל, אבל המלאכה נקראת תנועה וטורח. ולפיכך נתן לישראל שהם קדושים יום קדוש ושביתה. וכן הארץ אם היה האדם עובדה תמיד לא היה קדושה לארץ, ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה. ולכן אם אין עושים זה הם גולים מן הארץ בעון השמיטה. והנה התבאר לך בבירור למה בשביל אלו ד' דברים הם גולים מן הארץ:

ויש לך לומר גם כן כי אלו ג' כולם הם בשביל שהארץ היא קדושה, וכל קדושה היא הפך הטומאה וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה, וכל דבר שהוא קדוש בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה. ולא מצאנו טומאה רק באלו ג' דברים שהם בפרט נקראים טומאה וכדאיתא בפרק קמא דשבועות (דף ז:) וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך אלו ג' דברים הפך הארץ שהיא קדושה. ויש לך להבין מאוד למה אלו ג' דברים נקראו טומאה בפרט כי הם דברי חכמה עמוקה מאד, וכן עצמו הענין הרביעי שהיא השמיטה הוא מצד קדושת הארץ, שהרי כתיב (ויקרא, כה) כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה וגו' וכן השמיטה היא קדושה בודאי לארץ, שהרי פירות שביעית שם קדושה עליהם, ועוד השביעית שבת היא ובשבת כתיב (שמות, לא) קודש היא לכם, וצוה הכתוב לנהוג קדושה בארץ שלא לעבוד אותה עד שהיא קדושה כמו בשבת, וכבר התבאר הטעם. ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה, והרביעית השמיטה היא עצם הקדושה אל הארץ, וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ אין הארץ סובלת את הדברים האלו והם גולים ממנה ופירוש זה ברור:

וכדי שתעמוד עוד על אלו דברים, תדע כי הש"י נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות, שהרי לאברהם הבטיח את ישראל שיתן לבניהם את הארץ וכן הבטיח ליצחק וכן ליעקב, ואם לא היה שבועת האבות לא היה הארץ לישראל והארץ בפרט שייכת אל האבות. ולכך נתנה הארץ לאבות בפרט, וכן מוכח הכתוב שאמר (ויקרא, כו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור אמר כי יזכור הארץ בשביל האבות וזה כי מפני שהארץ שייכת לאבות. והיה ראוי שיאמר הכתוב ואזכור הארץ כלומר בשביל זכות האבות אזכור הארץ, אבל אמר והארץ אזכור כלומר שיש זכירה לארץ כמו שיש זכירה לאבות. ובמדרש (ויק"ר פל"ו) למה הוא מזכיר את הארץ עמהם אמר ר"ש בן לקיש משל למלך שהיה לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן ע"כ. וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה ולכן הארץ מגדלתן, ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר, ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות מזכיר גם כן עמהם הארץ שהם ענין אחד. וכאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות שלהם נתנה הארץ ואליהם שייך הארץ אז יש להם הארץ, וכאשר הם יוצאים ממדת האבות עד שאינם דומים להם אז אין לישראל הארץ וגולים ממנה. וכן אם אין שומרים מה שראוי לארץ מצד עצמה גולים ממנה, ועל ידי אלו ג' עבירות הם יוצאים לגמרי ממדת אבותיהם. כי זהירות מן ג"ע תמצא באברהם שהיה נבדל בתכלית הקדושה שלא היה כמוה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק קמא (ט"ז, א') ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה עפרא בפומיה דאיוב באחריני לא מסתכל בדידיה מסתכל ואלו אברהם אף בדידיה לא מסתכל שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את שעד עתה לא הכיר ביופיה, ועל ידי מעשה הכיר בה עתה כמו שפירש רש"י ז"ל (בראשית, יב), ולפיכך כאשר ישראל אין נזהרין בג"ע הם יוצאים ממדת אברהם והפך הם לאברהם שאליו נתן הארץ. ואם ח"ו הם עובדים ע"ז אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק שאליו שייך הארץ דוקא שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים וכ"כ היה דבק בעבודת הקב"ה וזה מקריב לאל אחר ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק. וכן על ידי שפיכות דמים הם הפך ליעקב כי לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב, וזה ענין נפלא דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד (י"ג, א') המוציא ש"ז לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן סוחטי הילדים אל תקרי סוחטי אלא שוחטי הילדים, ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים לא ראה יעקב קרי מימיו כמו שדרשו ז"ל (יבמות דף עו.) על הכתוב שאמר ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, אף שלא הי' זה בכונה רק באונס כל כך היה רחוק משפיכות דמים שלא יצא ממנו קרי אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים כי יעקב ועשו הם הפכים עשו נקרא אדמוני והוא איש דמים ויעקב אתו החיים, ולכך ג"כ יעקב לא מת כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים אשר כל אלו דברים ראוים לאבות מצד מדריגתם ומעלתם העליונה, ולפיכך אם היו ח"ו נוטים אחר שפיכות דם הם יוצאים ממדת יעקב אשר אליו ראוי הארץ וגולים ממנה. כלל הדבר כי הארץ נתן הש"י לבני אדם ולא לתוהו בראה רק נתן אותה לבני אדם, ואשר הם יותר ראשונים לארץ הם האבות שאליהם נתנה הארץ בפרט, ואם ישראל מתדמים לאבותם אשר להם שייך הארץ ראוי להם הארץ כמו שהיתה ראויה לאבות ואם לאו גולים הימנה. והרביעית מצד שאינם שומרים מה שראוי אל הארץ מצד עצמה היא השמיטה כי אין ספק כי השמיטה היא לארץ כדכתיב בקרא (ויקרא, כה) ושבתה הארץ שבת לה'. הרי לך ג' דברים שהם ע"ז ג"ע שפיכות דמים שאם ח"ו חוטאים בהם כאלו לא היו בני אברהם יצחק ויעקב אשר להם נתנה הארץ, וחטא הרביעי שחוטא בארץ עצמה היא השמיטה שהיא לארץ כמו שפירשנו למעלה כי השמיטה ראויה לארץ ובעון זה גולים הימנה וכדכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ודברים אלו מבוארים. והנה הארכנו לך פירוש המשנה הזאת והכל עולה על דרך אחד נכון מאוד ומעתה לא יקשה לך מה שקרא כל אלו ד' עבירות עבירה אחת, שודאי נחשבים עבירה אחת ר"ל בטול קדושת הארץ, וכאלו אמר שעל עבירות בטול קדושת הארץ גולים ובטול קדושת הארץ הוא על ידי ע"ז ג"ע ושפיכות דמים ובטול שמיטה. או פירושו על עבירות קלקול הארץ ואלו ד' עבירות קלקול הארץ הם כולם נחשבים עבירה אחת ולא קשיא מידי. ואם יש לך לב להבין תמצא אלו שבע פורעניות על שבעה גופי עבירות ששלשה מהם הרעב ואחר כך חיה רעה דבר וחרב וגלות, כי אלו ד' פורעניות הם כוללים שבהם העולם יוצא מן הסדר הראוי אל העולם והחכם יבין מדעתו:

בארבעה פרקים וכו'. המשנה הזאת נשנית כאן אחר שאמר למעלה דבר בא לעולם וכו', אמר כי הדבר גם כן מתרבה בארבעה פרקים בשביל אלו ד' דברים. ואין להקשות אחר שאמר למעלה כי הדבר בא בשביל ד' מיתות שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית, וכאן אמר בארבעה פרקים הדבר מתרבה מפני דברים אחרים, ועוד קשה למה לא חשב גם כן גזל תרומה ומעשר שני. ויש לתרץ, דכאן אמר בד' פרקים הדבר מתרבה ופירוש שמתרבה הדבר יותר ממה שרגיל להיות, אבל שיהיה דבר גדול מאוד דבר זה אינו, ולעיל אמר דבר בא לעולם דהיינו דבר גדול בא לעולם. והטעם נראה כי הדבר מתרבה על אלו דברים מפני מעשר עני וגזל מתנות עניים ופירות שביעית, מפני כי כל אלו שייכים לעני והעני חיותו תלוי באלו הדברים שבהם מחיה את נפשו, ואינו דומה הגוזל את העני למי שגוזל את העשיר כי מי שגוזל את העני אף אם אין גוזל רק שוה פרוטה כאלו גוזל את נפשו שנאמר (משלי, כב) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, ולמה נוטל נפשו, אבל דבר זה בשביל שגזל דבר שהוא פרנסת נפשו, כי כל אשר לעני בו הוא מתפרנס שאין לו ממון רק להחיות את נפשו ונחשב כאלו נוטל את נפשו, ולכך הקב"ה נוטל גם כן ממנו נפשו ולפיכך העונש מדה כנגד מדה שבא הדבר עליהם ונוטל את נפשם. ואע"ג דגם חרב ממית, אין זה מדה כנגד מדה שהם לא עשו רק שמנעו החיים הוא הפרנסה שהוא חיות הנפש ולכך הדבר בא ונוטל החיים והגוף נשאר, ולא כן החרב שהורג את הגוף ולא את הנפש, רק הדבר נוטל את הנפש. וכל אלו שייכים לעניים דוקא שהרי מתנות עניים הם, ופירות שביעית נמי לעניים היא דכתיב (שמות, כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך הרי אלו דברים כולם הם לעניים, והנוטל דבר זה הוא נוטל חיותו ונפשו אבל תרומה ומעשר שני אינם רק לכהן ולכך לא שייך לומר על זה כך. ומפני כי העני צועק, על זה הדבר מתרבה מיד באותו פרק עצמו ואין הקב"ה ממתין לו כלל שהרי העני צועק והדבר מתרבה מיד. ולפיכך קאמר הדבר מתרבה כלומר שהוא מוסיף ממה שראוי להיות מפני דברים אלו באותו פרק עצמו הוא, אבל בשביל מיתות שלא נמסרו לבית דין ופירות שביעית שאין כאן צעקה עניים רק שלא עשה המצוה שהיה לו להפקיר לעניים על זה הדבר בא לעולם, כי אין הדבר בא מיד כמו שהוא כאשר העני צועק אבל הש"י מאריך להם וגובה חובו בפעם אחד ושייך בזה הדבר בא לעולם. ועוד תבין כי למעלה אמר דבר בא לעולם, שכבר אמרנו כי החטא היה בדבר שדומה לדבר עצמו דהיינו מיתות ב"ד שהיה להם להמית בכח דין, וגם פירות שביעית שהיה להם לאבד אותם והם לא עשו לכך בא הדבר בכח הדין, אבל אלו שאין נותנין מתנות עניים ולוקחין חיותם ואין כאן ענין דבר בעצמו רק שמפסידים חיותם וזהו מיתה בלבד ובזה הדבר מתרבה כלומר שמביא מיתה לעולם ודבר זה מבואר: