דורות הראשונים/כרך ג/פרק לז
המעשים אחר החרבן.
בהזמן הראשון אחר החרבן בתוך זמן קצר של יותר משתי שנים היו שם שלשה מצבים שונים, כולם נוראים מאד, אבל אין פרצופיהם דומים זה לזה.
ובבבל אשר כתבו בהסידרא ואחר זה בהמתיבתא ושמרו שם זכרונות דברי ימי ישראל תארו שם גם את זה בדברים קצרים ואיומים מאד היורדים ונוקבים, וכפי אשר שננו זה בקצרה מסר לנו רב אסי:
"אמר רב אסי שלש גזרות גזרו קמייתא כל דלא קטיל לקטלוהו מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי בתרייתא כל דקט־ל לקטלוהו.״ וכל שלשה הזמנים האלה היו כולם אחר המלחמה.
ודברי רב אסי הנם לפרש דין סיקריקון שבמשנתנו ולאמר שהותחל בהזמן השלישי אשר יקרא אותה "בתרייתא".
הראשונה כללו בלשון קצר "כל דלא קטיל לקטלוהו",
וכוונו בזה לזמן הפקודה הראשונה אחרי אשר נלכדה ירושלים להמית את כל איש אשר יתראה שם לפני הרומיים אנשי המלחמה כל אשר יוצא ממחבואו, וכל הזמן אשר הוליכו רבבות שבוים להאבק עם חיות טורפות בשחוק שעשועים, אשר כל זה נמשך כן משך זמן, כתשעה חדשים אחר החרבן כי ירושלים עיר הקדש נלכדה ונחרבה בחדש אב והרדיפות הנוראות ההם נמשכו עד אשר עברו כל ימי החרף עד אשר שב טיטוס לרומא והוחג חג הנצחון.
ויאזעפוס במלחמת היהודים VI 9, 2בדברו מהמעשים אחרי המלחמה יאמר:
"אחרי אשר צבא הלוחמים כבר נלאו להרוג ולהמית, ואחרי אשר (כבר חשבו כי לא נשאר איש מאנשי ירושלים) נראו בכל זה אנשים יוצאים מחוריהם אז פקד טיטוס להרוג רק (!) את החמושים בנשק והמראים התנגדות (!) ולקהת שבי את יתר העם אבל אנשי הצבא לא שמעיו לקולו וימיתו גם זקנים וחלשים, ולהיפך הנערים גבורי כח הניסו אותם אל הר הבית ויסגרו, אותם בעזרת הנשים, ויפקיד טיטוס עליהם וכו׳ את פראנטא אוהבו והוא המית הרבה מהם וישאיר רק את היותר יפים למען שים אותם במסע פאר בעיר רומא וכו׳ והרוב מהנשארים שלח להערים ושם במחנה שעשועים או נפלו בחרב, (איש בחרב רעהו) או הומתו בהלחמם עם חיות-טורפות, ואלה אשר לא הגיעו עוד לשבע עשרה שנה נמכרו ממכרת עבד. במשך הזמן אשר ארכו ימי הבקור אצל הפקיד פראנטא מתו ברעב אחד עשר אלף איש."
ואין ספק אשר כל ההמון הגדול הזה לא היו אנשים אשר רק נראו בירושלים כאשר יתחיל יאזעפוס דבריו לסמא עיני הקוראים,
כי אם המון גדול אשר נסחבו מכל עבר ופנה בכל המקומות הקרובים והרחוקים אשר היתה שם אז רגל חיל הרומיים, וכל אשר נפל בידם הי׳ לאכול.
ושם VII, 2, 1 יאמר:
"בתוך זה נסע טיטוס מקיסרין ויסע לצעזארעא פהיליפעי אשר ישב שם ימים רבים ויערוך שם שחוק שעשועים ושם (ביחוד) הומתו רבים מאד מהשבוים בהלחמם עם חיות טורפות או בהלחמם יחד.״
ושם VII, 3, 1 יאמר:
"בהיות טיטוס שם (עוד הפעם בקיסרין) חגג את יום הולדת דאמיטיאן אחיו ויצו עוד הפעם להמית הרבה מהשבוים, יותר משני אלפים וחמש מאות הומתו, מהם בהלחמם איש עם רעהו ומהם בהלחמם עם חיות טורפות ומהם גם אשר נשרפו חיים בראש הומיות, ובכל זה הי׳ הדבר בעיני הרומיים כאלו לא נתמלאה עוד מדת הדין ויהי בעיניהם כאלו לא נענשו היהודים עוד די חטאתם. ויסע טיטוס משם לביירוט ויתעכב גם שם ימים רבים ויחוג שם את יום הולדת אביו וכו׳ וגם שם הומתו בשחוק שעשועים רבים משבויי יהודה."
וזה הי׳ כבר החדש החמישי אחר החרבן.
ואחר זה שם VII, 5, 1 יאמר:
"זמן רב ישב טיטוס בביירוט ומשם בא לערי סיריען זו אחר זו ובכל אחת מהערים האלה עשה שחוק שעשועים והומתו רבים מהיהודים בגי חזיון וכו' מאנטוכיא נסע טיטוס למצרים ויעבור דרך ירושליס, וכו' וכאשר בא לאלכסנדריא צוה לבחור ובו׳ ללכת ברומא אחרי מרכבת פאר" וכו'.
ורק אחרי אשר נגמר ברומא כל זה, רק אז נתבטל דבר ההפקר הגמור אשר הופקרו לפני זה חיי כל בני ישראל.
ולא יוכל להיות ספק כמו שכבר הערנו כי כל אלה לא הי' משבי ירושלים, כי איך אפשר להאמין כי אל כל המקום אשר הלך טיטוס סחבו לשם את כל השבוים הרבים לאלפים ולרבבות ,ובכל עיר לקחו מקצתם וישאירו רובם וילוו אל טיטוס בכל הדרך אשר הלך.
אבל כי בני ישראל היו אז הפקר לכל, ואל כל המקום אשר הלך טיטוס נסחבו שבוי בני ישראל מכל עבר ופנה, וכדברי יאזעפוס חשבו כי חסד הם עושים עם אלה אשר ישאירו בחיים, ועל כן הנה בצדק רשמו בבבל את כל העת הזאת, תחת השם הקצר "כל דלא קטיל לקטלוהו"(סו).
ובימים ההם היו בני ישראל בטוחים מפחד אויב מהגוים אשר סביבותיהם, רק בהערים והכפרים אשר היו כולם מישראל.
אבל במקומות אשר ישבו בין בני הנכר היו צפוים לכל יד עמל.
ובזמן הזה היינו מיד אחר החרבן הותחל דבר הסיקריקון, אשר גזלו שדותיהם, ובני ישראל גם יראו לדבר מזה.
ועל כן יאמר רב אסי כי בזמן ההוא עדיין לא דנו דין סיקריקון שיהי' המקח בטל לפי "שאגב אונסייהו גמרי ומקני".
אחרי חג הנצחון ברומא נתבטל המעמד הנורא של והי' לאכול, ולא נסחבו מכל עבר להיות לשבויי מלחמה וטרף לשיני חיות טורפות בשחוק שעשועים.
והותחל מעמד שני אשר כללו בדברים קצרים שנונים ונמלצים המגידים יותר מעמודים שלמים, הזמן אשר הי׳ המעמד "כל דקטיל לייתי ארבע זוזי".
לאמר שלא היו לגמרי הפקר, אבל לא שבו לחסות בצל חוקי המדינה, וכל דקטיל נענש באיזה עונש של ולא כלום.
והדבר הזה נמשך מאחרי חג הנצחון כל הזמן אשר נכלל בספור יאזעפוס VII, 6, 1 אשר יאמר:
"בתוך זה (אחר גמר חג הנצחון ברומא) נשלח לארץ יהודה לוציליוס באססוס בראש החיל אשר לקח מן צערעאליס וויטעלליאנוס ויכריח את היהודים במבצר העראדיום להתמסר ויאסוף את כל הצבא אשר היו מפוזרין במקומות שונים ויביאם יחד עם הלגיון העשירי (הוא הלגיון אשר נשאר בארץ יהודה בתור צבא תמידי שם VII, 1, 2) ויצר על המבצר מאכערוס כי הי׳ נחוץ להרוס גם את המבצר הזה לבלי יעלה על לב היהודים להשגב שם" וכו׳.
ויארכו שם הדברים אצל יאזעפוס מהמון דברים רבים, ומעשים מלכידת המבצר והריגת היהודים, ואחר זה לחם גם עם המסתתרים ביערות ויהרוג גם אותם.
ועל זה יאמר רב אסי שגם אז עדיין לא דנו דין סיקריקון "הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני".
ואחרי כל הדברים האלה אשר ארכו ימים רבים ונתבטל גם כל צל של מרד, אז הושיבו הרומיים את חוקי הארץ למקומם גם בנוגע לבני ישראל, ואז הותחל הזמן אשר כדברי רב אסי רשמו ונקראו בשם "בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו".
ואחרי אשר שבו הסדרים למקומם, ולא יראו עוד מסיקריקון כי יהרגם ולא נתרצו להחליט בידו אז תקנו לדון דין סיקריקון "בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה לדינא".
ובתוך הזמן הזה באה גם פקודת הקיסר כמו שהם דברי יאזעפוס VII, 6, 6:
"בימים ההם (אחרי כבישת המבצרים) שלח אספסינוס את פקודתו לבאססוס ולליבעריוס מאקסימוס אשר הי׳ אז הנציב פקודה בכתב מיוחד למכור את כל ארץ יהודה וכו' וכי כל שדות העבודה יקח הקיסר לעצמו" וכו'.
ועל כן באמת הנה בשעה זו עצמה שהתחילו לדון דין סיקריקון, והקונה מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, הוציאו מתוך התקנה הזאת נכסי הרוגי מלחמה, אשר כבר באה לפני זה פקודת הקיסר על זה, ואשר נמכרו על יד על יד על ידי שרי המדינה, "משום ישוב המדינה".
ונפלא הדבר עד כמה יתאימו הדברים ועד כמה הם מבררים את עצמם.
כי כפי מה שהבינו הדברים עד היום הרי לשונו של רב אסי בלתי מובן כלל.
כי אם "הרוגי מלחמה" הם שני הזמנים הראשונים של רב אסי, אם כן איך בא "אמר רב אסי שלשה גזרות גזרו קמייתא וכו׳ מציעתא וכו׳ בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו".
וזה פלא איך יש כאן שלשה גזרות והלא בתרייתא היא להיפך תשועה גדולה מאד כל דקטיל איש יהודי יהרג" דמה ענין גזרה לכאן.
ומאז ואילך באמת גם לא יראו מאומה "אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה בדינא",
ואיך יאמר "שלש גזרות גזרו".
והוא דבר פלא איך לא הרגישו בזה.
אבל לפי המבואר הדברים פשוטים ומובנים.
כי בעת ההיא עצמה ששקטה הארץ ושבו הסדרים למקומם ואמרו כבר כל דקטיל ליקטלוהו בעת ההיא עצמה באו רדיפות משונות בפקודת הקיסר לקחת את כל נכסי הרוגי מלחמה מידי הקרובים ועל ידי זה באו אז כל נכסי המדינה תחת ידי שרי רומא לבררם וכל הארץ נבוכה, ותהי לחרדה.
ועל כן בצדק בא בספרי זכרונותיהם "שלש גזרות גזרו"(סז).
וכשהתחילו לדון דיני סיקריקון כאשר שקטה הארץ, הוציאו מתוך זה נכסי הרוגי מלחמה אשר נמכרו אז על יד על יד על ידי ממוני הקיסר.
והן דברי המשנה כפי דברי הגמ׳ וככל דברי התוספתא והירושלמי:
"לא דנו דין סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה (בנכסי הרוגי מלחמה) מהרוגי מלחמה ואילך (מזמן דין נכסי הרוגי מלחמה בפקודת המלכות ואילך) יש בה סיקריקון".
ומבואר לנו גם מדברי המשנה הזאת כל ענין הדבר כמו שהוא,
כי גזרת אספסינוס לא היתה לקחת את כל נכסי המדינה, כי אם רק את נכסי הרוגי מלחמה.
הערות
הערה (סו): דרכם בספרי זכרונותיהם הי׳ כי כתבו דבר קצר כולל, ועל זה מסרו הביאור והסיפורים השייכים לזה בעל פה.
ונשאר בידינו כן במגילת תענית אשר רק היא לבדה נשארה לנו מכל ספרי זכרונות דברי הימים בהיות זה נוגע לדין הספד ותענית.
הערה (סז): ועל פי כל זה יש לקיים גם כל הגירסא כמו שהיא ״דאמר רב אסי" לפי שדברי רב אסי "שלש גזרות גזרו" כוללים גם דבר נכסי הרוגי מלחמה, אף שדבריו בפירושו לא ילכו על הרוגי מלחמה.