דורות הראשונים/כרך ב/פרק כז
כשנתבונן בפרשת המעשים בראשית ימי אלכסנדר ינאי ,נראה כי לא יבדלו ממעשיו באמצע ימי מלכותו רק בנונע לרדיפת הפרושים ביד רמה וחרב נוקמת.
אבל בנונע לברית בית החשמונאים עם הצדוקים בזה לא נטה ימין ושמאל מהדרך אשר סלל לו אריסטובלוס אחיו בסוף ימי אביו ,ובימי ממשלתו הוא. רוחם הי׳ כבר רוח הצדוקים, ודרכיהם דרכם ,וכל מעשיהם אל המקום אשר הי׳ רוח הצדוקים ללכת. עד שנם הגזירה הכוללת של יוחנן הורקנוס ,אשר גזר לבטל לגמרי את כל התקנות מדרבנן, ולהטיל עונשים על כל איש אשר יקיים אותם לא נתבטלה בכל הימים הרבים ההם.
והדבר מפורש בדברי יאזעפוס אלטטי׳ XIII, 16, 2כי נתבטל זה רק אחרי מות אלכסנדר ינאי כאשר מלכה שלמינון תחתיו ,ויאמר שם: "כי היא השיבה למקומם את כל התקנות מדרבנן (תקנות אבות) אשר נתבטלו מימי יוחנן הורקנוס.״
ואף שנראין הדברים שגזירת העונשים לא נשמרו ,והעם עשה מעשיו מבלי פנות להגזירות האלה שלא הי׳ להם מקום בתוך העם. אבל מפני שהמעשה הזאת נעשתה לשמור כבוד בית החשמונאים ולהסיר מהם חרפת איסור שבויה ופסול חללות. כי על כן אף אם לא דקדקו אחרי מעשי העם ,אבל הפרינציפ נשאר קיים ועומד ,כל ימי יוחנן וכל ימי אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי ,כי כל התקנות אין להם מקום ונתבטלו בגזירת הממשלה.
ומבואר הדבר שאך כאשר מלכה שלמינון נשתנה הדבר להדיא ונתבטל כל זה ,אבל לא בימי אלכסנדר ינאי. כל הדבר אשר יכלה שלמינון להפיק מינאי הי׳ רק זאת ,כי גם בהיותו באמנה עם הצדוקים ,ואף כי הם ישארו נם עתה שריו ועבדיו ,ומנהיגי המדינה. אבל כי מעתה לא יורדפו עוד חכמי התורה ,וראשיהם הגדולים יוכלו לשוב לארצם ,ולהתהלך בארץ ,באין מפריע. וכי אחיה הנדול ,שמעון בן שטה ,הוא לבדו נם יהי׳ בבית המלכות. ותחת אשר עד עתה מסוף ימי יוחנן ואילך לא יכלה להגן גם על אחיה, וגם הוא הוכרח להסתר ,וכלשון הגמ׳ בבבלי סוטה ד׳ מ"ז: "שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה".
הפיקה שלמינון חפצה כי לכל חכמי הדור ישימו להם שלום בארצם ,בארץ יהודה ,ושמעון בן שטח הוא אחי המלכה יקח עמדתו בבית המלכות. וזה הי׳ אז דבר גדול מאד לפי מעמד הדברים אצל ינאי והצדוקים, ויותר מזה לא יכלה לפעול גם אז. ועל כן נבין כי יהושע בן פרחיה אשר בסוף ימי יוחנן ברח לאלכסנדריא של מצרים ,לא הרגיש שם כל מאומה מהחדשות אשר היו בארץ יהודה עד אשר הודיעו שמעון בן שטח ,ומדבריו למד "אמר שמע מינה הוה ליה שלמא״.
לפי ששינוי גדול ובולט בסדרי הממשלה לא בא אז ,ועל כן לא הי׳ שם דבר ממה לדעת ההשתנות אשר באה בארץ ,אשר הי׳ הכל רק תחת סתר פנים. ועל כן תחת מה שבמעשה זאת עצמה לאחר זמן בימי יהודה בן טבאי, הדור שאחרי יהושע בן פרחיה, שזה הי׳ במות אלכסנדר ינאי באשר מלכה שלמינון אשר אז באמת הוקם מיד ממשלת הפרושים ,וחכמי ישראל התחברו יחד ,נאמר בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב: "והיו בני ירושלים כותבין מירושלים הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלכם וכו׳."
והנה כתבו זה אז ״בני ירושלים בכלל ,לפי שהלך אז הדבר על ידי פומבי של סוד ישרים ועדה.
נאמר בבבלי סוטה מ״ז(לו): ״שלח ליה שמעון בן שטח ,מני ירושלים עיר הקדש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך וכו׳.״
כי לא הי׳ הדבר מתוך מושב זקנים אשר לא הי׳ אז עוד כלל ,כי אם שמעון בן שטח אשר ידע בעצמו כי כחו חדש עמדו הוא בעצמו שלח לו כן, ועל זה הוא שאמר יהושע בן פרהיה ״שמע מינה הוה ליה שלמא". ועל כן גם נראה כי לא נעשו אז חדשות גדולות ובראשית ימי אלכסנדר ינאי ישבו עוד הצדוקים כסאות למשפט.
ורק שמעון בן שטח בחכמתו הנדולה ,אחרי אשר הוא כבר הי׳ שם עמהם, הצליח חפצו בידו להרחיקם משם אחד אחד ,לא מתוך תוקף היכולת ,אשר בזה הי׳ גם אז הכל בידי הצדוקים ,כי אם בדרכי המעשים ,אשר הם עצמם נשמטו אחד אחד. וזה הוא ענין הדברים במגלת תענית פרק עשירי אשר בא שם: "בעשרים ותמניא בטבת יתיבא כנישתא על דינא, מפני שכשהיו צדוקין יושבים בסנהדרין שלהם וינאי המלך ושלמינון המלכה יושבת אצלו ,ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח ,והיו שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אמר להם שמעון בן שטה כל מי שיודע להביא ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין וכל מי שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין ,פעם אחת נפל דבר של מעשה ביניהן ולא היו יודעין להביא ראי׳ מן התורה חוץ מזקן אחד שהי׳ מפטפט ,כנגדו אמר לו תן לי זמן ולמחר אני משיבך נתן לו זמן הלך וישב בינו לבין עצמו ,וכיון שראה שלא הי׳ יודע להביא ראי׳ מן התורה למחר ,נתביש מלבוא ומלישב בסנהדרין גדולה והעמיד שמעון בן שטח אהד מהתלמידים והושיבו במקומו ,אמר להם אין פוחתין בסנהדרין של שבעים ואחד וכך הי׳ עושה בכל יום ויום עד שנסתלקו כולם וישבה סנהדרין על דעתה." והדברים באו בסגנון של אגדה אבל יסוד הדבר הוא כי בדרך רשמי (אפפיציעלל) לא נשתנה גם בראשית ימי ינאי דבר.
והצדוקים נשארו גם אז כל הסנהדרין אשר ישבה לה בבית ינאי ,והוא ואשתו עמהם "וינאי המלך ושלמינון המלכה יושבת אצלו" והסדר גם הוא הנהו סדר של הצדוקים בדרכי העמים.
רק שנתחדש עתה שגם אחי המלכה שמעון בן שטח מצא גם הוא מקומו ביניהן, "ולא הי׳ אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח".
ואם כי בדרך רשמי לא הי׳ אפשר לדחותם אבל מפני כי באמת רק על אפם ועל חמתם נטפלו הצדוקים בעניני הדת ,בהיותם כולם רחוקים מן התורה ועמי הארץ.
ואחרי אשר עתה כבר נתחזקו מאד בהיות ידם בכל מימי יוחנן בשלות השקט באין מוחה ,וכל הנהגת המדינה תחת ידם לכל פרטיה ,ובהיותם בטוחים בינאי אשר מסור להם בבל לבבו ,לא שמו לב לדברים באלה.
ואין ספק שאילו הי׳ שמעון בן שטח מעמיד את השאלה באופן של התנגדות להצדוקים ,ולאמר שיחפוץ שתהי׳ סנהדרין של פרושים ,ולבטל סנהדרין של צדוקים ,ולהקים תחתיהם סנהדרין מחכמי התורה.
בודאי שהצדוקים היו עומדים כננדו ביד רמה ולא הי׳ מועיל כל מאומה גם את אשר אחותו שלמינון עמדה לימינו ,בהיות ינאי מסור להצדוקים וכל הנהגת הארין תחת ידם.
אבל הוא בחכמתו הגדולה העמיד את השאלה באופן כזה אשר יסוד דבריו היו רק פרינציפ כולל ,ויסוד צדדי מדבר יסודי המשפט בכלל ,אשר כל אחד ואחד הוכרח להסכים, שכדבריו כן הוא.
שהרי אין איש אשר יוכל להכחיש פרינציפ כולל כזה ,שהסנהדרין הגדולה, היושבת עם המלך בבית מלכותו ,ומצודתה פרושה על כל המדינה ,הכרח גמור הוא שיהיו בקיאים בדת ודין.
ועל כן עשה פרינציפ קבוע אשר הורכחו להסכים עליו גם הם.
"אמר להם שמעון בן שטח כל מי שיודע להביא ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין וכל מי שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין.־
כי באמת בימי יוחנן כאשר לקחו תחת ידם את הכל ,ויהיו גם לסנהדרין, ובהיותם בורים גמורים ולא למדו ולא שמשו ,עשו להם ספר אשר נכתבו בו הפסקים מכל דבר הנהוג ובא ומזה פסקו וגזרו.
ובמגילת תענית פרק ד' נאמר: "בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא דלא למספד ,מפני שהי׳ כתוב ומונח להם לצדוקים ספר גזירות אלו שנסקלים ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין ,וכשהי׳ אדם שואל הולך ורואה בספר(לז) ומי שאומר להם מניין אתם יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה ,אין יודעין להביא ראיה מן התורה.״ ובזה הוא שלכד אותם שמעון בן שטח להעמיד פרינציפ "כל שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין״. וזה יכלה שלמינון לעזור על ידו, לפי שהצדוקים עצמם לא הי׳ אפשר להם להתנגד לדבר כזה שהוא מהמושכלות היותר ראשונות ,ומהדברים המוסכמים לכל איש.
וזה הי׳ די ,כי יהיו נשמטים אחד אחד ויניחו מידם את הדבר הזה אשר לפי מעמדם עתה במדינה לא הי׳ להם צורך בו כלל, הממשלה היתה גם בלא זה תחת ידם ,וכל הנהגת הארין תחת ישותם.
ודבר הסנהדרין הורד תחת ידם ולא הי׳ נוגע אז כל מאומה בהנהגת המדינה על פי התורה.
וראוי להעיר גם על זח כי בדברי שמעון כן שטח אין זכר כלל אם יביאו ראי׳ מן התורה בדרכי הפרושים או הצדוקים ,כי כמו שכבר נתבאר לא הי׳ להצדוקים כל דרך לעצמם בתורה עצמה.
כל דברי שמעון בן שטח היו רק זאת שיהיו אלה בני תורה יודעים אותה, ומורגלים בדרכיה.
ואחרי אשר זה הי' חסר להם לגמרי ,וביותר אצל אלה הקרובים למלכות, והיושבים שם כסאות למשפט ,ואחרי אשר הי׳ זה גם דבר הבולט לפני המלך ושלמינון ,עזבו זה ולא התערבו בדבר. וכמימלא ומעצמו קם ויהי תהתיהם סנהדרין של חכמי התורה.
וכמו שמפורש אחר זה "נתביש מלבוא ומלישב בסנהדרין גדולה ,והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים והושיבו במקומו. אמר להם אין פוחתין בסנהדרין של שבעים ואחד וכך הי׳ עושה בכל יום ויום (כלומר בכל עת שקרה כך) עד שנסתלקו וכו׳".
וכל זה מפורש ומבאר את עצמו כי גם אז לא נשתנה דבר בההנהגה הכוללת ,וכל הנוגע לההנהנה האפפיציעללית נשאר גם עתה כמו שהי׳ בסוף ימי יוחנן ובימי אריסטובלוס ,בהיות גם עתה יד הצדוקים רוממה ובכל משלה.
וכל מעשי שמעון בן שטח הי׳ רק זאת כי בתחבולות עשה אתם מלחמה, בדברים אשר הי׳ אפשר לפי מעמד השעה ,ובזה עזרה לו שלמינון כי יצליח חפצו בידו.
ועל כן נבין גם זאת כי אף שעלה בידו עתה כי תחת סנהדרין של צדוקים הי׳ עתה סנהדרין של חכמי התורה. בכל זה לא הי׳ יכול אז יחד עם זה לבער מן העולם את "ספר גזרתא״ עצמו. וזה בא לדבר בפני עצמו ,ואף "שבעשרים ותמניא בטבת יתיבא כנישתא על דינא וכו׳ וישבה סנהדרין על דעתה" בכל זה דבר לעצמו "בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא". כי אז בזמן אשר יתיבת נדעותא על דינא ,אף שפסקו מלפסוק מתוך ספר גזרתא בכל זה לא הי׳ יכול להיות זה ,לפי שכל זה הי׳ רק בדרכי תחבולות, אבל לא בדרך רשמי ,ולבער את הספר עצמו לא יכלו.
ורק לאחר זמן מרובה אחרי מות אלכסנדר ינאי ושלמינון אשתו מלכה תחתיו ,וכל הממשלה באה אז תחת יד חכמי התורה ,אשר אז היו כל מעשיהם בפומבי ובדרך רשמי ככל אשר יבואר לפנינו.
הנה אז גם ביערו מן העולם את ספר גזרתא וזה הוא הנאמר לעצמו "בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזרתא״.
ועל כן הנה תחת אשר שם אצל "יתיבת כנישתא על דינא" נאמר באמת הכל רק על שם שמעון בן שטח ,הנה אצל "עדא ספר גזירתא״ לא הוזכר שמעון בן שטח כלל בי אם נאמר שם ״אמרו להם חכמים״.
והוא ממש במו שכבר נתבאר על ענין אחר ,גם כן ממעשי שני הזמנים האלה. כי כאשר קראו ליהושע בן פרחיה מאלכסנדריא לשוב לירושלים שהי׳ בראשית ימי ינאי נאמר באמת הכל על שם שמעון בן שטח, מה שאין כן בקריאת יהודה בן טבאי משם שזה הי׳ כבר אחרי מות אלכסנדר ינאי בראשית ימי שלמינון לעצמה ,שאז הלכו כל הדברים קוממיות ובפומבי והדברים נעשו בראש הומיות מטובי העם בכללם ,שם נאמרו הדברים בכולל על בני ירושלים עצמם. וכל המקורים קוראים זה לזה והולכים יחד ומעידים על עצמם ,ולא לבד שהנם מובנים לגמרי יחד ,כי אם שהנם כל כך מדוקדקים בעיקר דבריהם עד שיפרשו את עצמן.
אמנם כי גם עוד דבר גדול עשה שמעון בן שטח במשך הימים של ראשית ימי אלכסנדר ינאי אשר בהם שקט מריב ולא רדף באף.
וגם זה הי׳ ירא לעשות בהדיא ובפומבי על ידי עצמו ,ועל כן התחכם ויעשה הדבר על ידי אחר ,איש אשר ינאי הי׳ הפץ ביקרו ,ואשר גם הי׳ מראשי עשירי הדור ,אשר להם נשאו הצדוקים פנים. ובמשנה יבמות ד׳ ס״א נאמר ״מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס, ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה".
ובגמרא שם נאמר על זה "אמר רב יוסף קטיר קחזינא הכא דאמר ר׳ אסי תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי".
ועל ידי האיש הזה המקורב לאלכסנדר ינאי ואשר כפי הנראה מזה עצמו כי לא הביטו עליו הצדוקים בעין רעה עד שנתנו את ינאי גם להקימו לכהן גדול משמש במקדש ,על ידי האיש הזה פעל שמעון בן שטה לעשות דבר גדול מאד בישראל.
והוא הנאמר במס׳ בבא בתרא ד׳ כ״א ע״א:
"סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה וכו׳ התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים (בימי עזרא שאז היתה ירושלים לבדה עירם ויבואר במקומו) וכו׳ התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהי׳ וכו׳ עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע."
וכבר כתבו שם התוס׳ "הוא אותו (יהושע בן גמלא) דאמר רב יוסף (ביבמות ד׳ ס"א) תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהני רברבי וצדיק גמור הי׳ כדאשכחן הכא וכו'".
ודבריהם צדקו מאד ,ובאמת כי הדבר הזה עצמו אשר נאמר כאן על יהושע בן גמלא נאמר בירושלמי כתובות ספ"ה על שמעון בן שטח ,ששניהם זמנם אחד בימי אלכסנדר ינאי ,ולשון הירושלמי שם:
"התקין שמעון בן שטח שלשה דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו "ושיהיו התינוקות הולכים לבית הספר" והוא התקין וכו׳“.
וכבר כתב שם גם הקרבן עדה ״ושיהו תינוקות הולכין לבית הספר והא דאיתא בבבלי בבא בתרא שיהושע בן גמלא תיקן שיהו התינוקות הולכין לבית הספר יש לומר ששניהם תיקנו שבזמן אחד היו בימי ינאי המלך."
וכן הדבר ששניהם תיקנו ,רק ששמעון בן שטח עצמו בזמנו השתדל שיהי׳ הדבר נקרא על שם יהושע בן גמלא ויוצא על ידו ,בידעו כי עליו ועל מעשיו יביטו הצדוקים בעין של חשד ,לא כן על יהושע בן גמלא אשר לא הי׳ מראשי חכמי התורה ,ולא חשדוהו במעשים נגדם. וכן בא הדבר בספרי זכרונותיהם מהימים ההם על שם יהושע בן גמלא והן דברי רב בבבלי.
אבל בירושלמי שלא דברו מעצם הדבר הזה ,כי אם שחשבו שם את תקנותיו של שמעון בן שטח זו אחר זו ,מנו גם את זה ,בהיות באמת יסוד התקנה ממנו ,והוא הי׳ גם בזה רוח החיח באופנים(לח). ואחרי אשר נתנו להדבר תואר כזה שאינו בא מתוך מתנגדי הצדוקים, ומוציאי הדבר לאור לא היו הכמי התורה ביחוד ,לא מצאו הצדוקים בזה מקום להקפיד ,אהרי אשר כל הדבר נונע רק לתלמוד תורה של תינוקות "ושיהיו התינוקות הולכים לבית הספר דהיינו להטיל חובה על האבות לשלוח את בניהם לבתי הספר ,ועוד בראשית ימי ילדותם "ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע". והדבר הזה אשר נעשה אז רק תקנה לתינוקות הקטנים ואשר הצדוקים לא הבינו בראשונה את האור והחיים לתורת ד׳ אשר יבוא עם זה. הדבר הזה העלה לבני ישראל אז את האור בכל מושבותיהם ,ראו שמעון בן שטח וכל חביריו הגדולים והכירו ,כי המתיונים־הצדוקים מלפני ימי החשמונאים, מראשית ימי יוסף בן טוביה עד ימיהם הם, מצאו בקעה לחדור אל תוכה רק במקום אשר רבו עמי הארץ.
ראו והכירו כי הסדר הישן ,אשר הי׳ נשען בעיקרו על האבות עצמם עד אשר נתגדלו הבנים ויהיו בני ט"ו ט"ז שנה ,אי אפשר עוד להביא טובה בעת רעה כזאת אשר הצדוקים שמו משטרם בארץ. ראו והכירו כי אם הי׳ זה מועיל וטוב בשעה שבני יהודה היו ישרים בלבותם ,לא יכיר מקומו בשעה כזו שהצדוקים יפרשו אולת ,ונערים בני ט"ז י"ז שנה כבר יצאו אל שוק החיים אשר לא ישובו משם עוד ,ואם הביאום אז לבית הספר היו נם בועטים ברבותיהם ויוצאים.
והוא לשון הברייתא שבפי רב שם: ״שבתחלה מי שיש לו אב וכו׳ התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים וכו׳ ועדין מי שיש לו אב הי׳ מעלו וכו׳ התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהי׳ רבו כועס עליו מבעיט בו ויוצא(לט)."
ועל זה באה אז התקנה האהרונה מהם: ״שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע.״ והנה יסדו בתי ספר בכל עיר ועיר ,ועל ידי זה גם יכלו לעשות חובה לשלחם לבית הספר באביב ימיהם בהיותם בני שש ושבע ולהתחנך שם על ברכי התורה בבתי הרבים ,ולבטל את חסרון ידיעת התורה בין בני עמי הארץ ,ולבלי לתת את המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. וכל המעשים הגדולים ההם כולם אשר פעל ועשה שמעון בן שטח לשובב נתיבות בארץ יהודה ,בחכמתו הגדולה ובמתינות דרכו ללכת בין צורי מכשול של ממשלת הצדוקים בארץ. כל זה הותחל זמן קצר אחרי מות יוחנן כהן גדול ,היינו מיד אחרי אשר הוציאה שלמינון אחותו את אלכסנדר ינאי מבית האסורים ותשם עליו כתר מלכות, אשר הי׳ זה שנה אחת אחרי מות יוחנן. ומאז הותחלו ימי פעולותיו הגדולות של שמעון בן שטח אשר עשו דרכם עד אמצע ימי אלכסנדר ינאי ככל אשר יתבאר לפנינו. וזה היא הנאמר בהברייתא הקדומה והמדויקת במס׳ קדושין ד׳ ס"ו ,אשר יסופר שם דבר המאורע בימי יוחנן ,וכי נהרגו חכמי ישראל: "והי׳ העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.״ וכל הדברים מבררים את עצמם ,וסדרי המעשים מתאימים יחד ,ודברי המקורים כולם על מקומם.
הערות
הערה (לו): כל דברי הבבלי והירושלמי האלה יבוארו בפרק מיוחד לפנינו בפרק כ"ט.
הערה (לז): ועל ידי זה גם נבין דבר גדול מאד ,את אשר גם בדברים הנוגעים לדין אין שם התנגדות מהצדוקים רק דברים מעטים מאד.
לפי שאף שכן הדבר שאילו הי׳ הצדוקים פוסקים בעצמם רק מתוך דברי התורה בודאי שהיו נכשלים בחסרון ידיעה ובתהפוכות על כל צעד וצעד.
אבל הם ידעו זה מראשית דרכם בימי יוחנן, וימצאו להם איש מלומד מהפרושים אשר כתב להם על ספר את ראשי הדינים ״וכשאדם שואל הולך ורואה בספר" אבל לא ידעו מניין הוא זה, והיכן הוא בדברי התורה עצמה, אשר לא ידעו ממנה דבר, כמו שכבר נתבאר כל זה.
הערה (לח): ותמהון הוא לראות עד כמה לא חקרו החוקרים האחרונים על דרכי המעשים, עד כי מפני שראו ומצאו עוד כהן גדול בשם זה סמוך לימי החורבן באו ויתלו את כל כבוד המעשים האלה על יהושע בן גמלא האחרון אשר ימי כהונתו נופלים כבר בעצם ימי המהומות וימי המלחמה ימי החורבן. ולא ראו דברי יאזעפוס עליו כי הי' בין עוזרי רהב אוכלי עמם ,אשר הפשיטו עורם מעליחם ,ואשר הביאו את חורבן הארץ ,ויהי גם נגד רבן שמעון בן גמליאל ,וככל אשר יבואר במקומו לפנינו.
ואמנם כי לא שמו לב גם להדבר עצמו ,שהרי גם אלו הי׳ צדיק וישר ,לא הי' זה אפשר כלל ,כי ימי כהונתו נופלים שלש וארבע שנים לפני החורבן, כמעט בעצם ימי המלחמה.
ואלו גם נתקן אז כזאת ,לא הי׳ להדבר שורש כמעט בימי הטירוף ההם ,ואיך יאמר רב שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל ,והרי גם אם נתקן אז דבר כזה בערי ישראל ,לא יצא הדבר לאור, ולא נתפשט הדבר, ולא בא לידי מעשים קיימים ועומדים ,ולא היו יכולים להועיל כל מאומה שלא תשתכח תורה מישראל. אבל כל הדברים פשוטים ועל מקומם ,והוא יהושע בן גמלא הראשון שהי׳ בימי ינאי והוא הנזכר לחז״ל
ובא הדבר מפורש ביבמות שם ״תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייחום לינאי מלכא עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי" והוא זה עצמו אשר בא גם מפורש בירושלמי שהי׳ התקנה בימי שמעון בן שטח שזמנם אחוד. ורבותינו בעלי התוס׳ כתבו ביבמות שם ״לאו היינו ינאי כ״ג דבפרק האומר בקדושין ד׳ ס״ו דאם כן לא היה מושיב אחר במקומו". אבל רבותינו לא הי׳ מלאכתם חקירת דברי הימים ,כי באמת לבד יוחנן כהן גדול (אבי ינאי) היו החשמונאים בשם כחן גדול רק בדרך רשמי ,בנוגע נגד העמים אשר ראו בשם זה את מושל הארץ ,ובנוגע
להממשלה בהארץ עצמה וכבודה אשר היתה קשורה בזה ,אבל לא בנוגע להשימוש במקדש, בתור כחן גדול המשמש והנמצא שם יום יום בכלל וביום הכיפורים בפרט.
וינאי ביחוד הי׳ רוב ימיו חוץ לירושלים על שדה מלחמה ,עד שלפי דברי יאזעפוס אלטטי׳ XIII, 15, 3 הי׳ שם גם שלש שנים רצופות שלא הי' בירושלים, ושם 16, 5מבואר כי בסוף ימיו גם חלה שלש שנים רצופים.
ולא נמצא ששימש אחד מהחשמונאים ביום הכפורים ,בתור כהן גדול, זולתי יוחנן. וכל דבר כהונתם קיימו בפני העם רק במועד חג הסוכות בהיות אז שמחה כוללת לכל העם, ואך אז נמצא אותם במקדש ובעבודה ,והדברים ארוכים ויבוארו לנו במקומם, ועי׳ גם לפנינו בפרק ל"א.
הערה (לט): הכונה שזה בא אז ממילא שהכניסום בני ט״ז י״ז מפני שלא הי׳ הדבר במקומן ותינוקות קטנים לא הי׳ אפשר לשלוח בריתוק מקום ,ומזה בא בזמן יהושע בן גמלא ושטעון בן שטה שהי׳ מבעיט ברבו ויוצא.