דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק כג
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק כג | |
→חלק שני, פרק כב | חלק שני, פרק כד← |
במס׳ נזיר ד׳ ל"ד בא במשנה פ"ו מ״א:
שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן, וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה, ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית, משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין ר׳ עקיבא אומד אפי׳ שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב.
ובגמרא ד׳ ל"ה: נאמר על דברי המשנה:
ואינו דדיב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית ובו׳ תנא קמא לא מךמי להון לבל איסורי נזיר לשתיה ור׳ עקיבא ביון דבתיב וענבים להים ויבשים לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית. ומפני שחשבו עד היום שבהכרח תנא קמא ור׳ עקיבא פליגי בעצם הדין וכי יחלוקו בכל עיקר דברי המשנה באו בזה שני פירושים אבל שניהם מפליאים מאד.
ועם הפירוש הראשון הסכים הרע״ב במשניות ולשונו בא מבורר יותר וכתב:
״ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית והוא הדין לשיעור שתיה בכזית דכיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית, משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין, אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה דגמרינן אכילה משתיה, ושיעור שתיה בנזיר רביעית דגמרינן שכר שכר ממקדש ומה שיעור איסור שתיה ברביעית אף שיעור איסור אכילה ברביעית, ר׳ עקיבא אומר אפי׳ שרה פתו ביין וכו׳ דס"ל לר׳ עקיבא שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית והיתר מצטרף לאיסור להשלים לכשיעור." וכל הפירוש הזה תמוה ומפליא מאד וכמו שכבר כתבו על זה שם התוס׳ בד׳ ל"ה: וזה לשונם:
"וקשה לרבינו תם על פירוש זה דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונה בסדר, ועוד קשה דמתחלה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר׳ עקיבא, ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר׳ עקיבא שהוא כמשנה אחרונה, ועוד קשה דלפי זה הי׳ לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתניתן משמע דבאכילה לא פליגי, ועוד קשה דכי היכי דבעי הש"ס טעמא לדברי ר׳ עקיבא שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתיה לאכילה הי׳ לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמה אכילה לשתיה, לכן נראה לרבינו תם דמתניתן דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא דכולי עלמא דבאכילה כולי עלמא מודו דבכזית, ולא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה וכו׳ ור׳ עקיבא כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית.״
והנה לשני הפירושים יחד, גם לפירוש רבינו תם, וגם לפירוש הראשון, לשניהם יחד יסודם הוא, שיש כאן משנה ראשונה ומשנה אחרונה בשיעורי נזיר עצמם, ולשני הפירושים, הנה למשנה אחרונה בין אכילה ובין שתיה בכזית.
החילוק בין שני הפירושים הוא רק זה דלפירוש הראשון למשנה ראשונה גם אכילה גם שתיה ברביעית ולמשנה אחרונה גם אכילה גם שתיה בכזית, ולפי׳ רבינו תם גם למשנה ראשונה אכילה בכזית, וכל מחלקותם היא רק בשתיה דלמשנה ראשונה רביעית כדרך כל שתיה, ולמשנה אחרונה גם שתיה בכזית.
אבל לשני הפירושים למשנה אחרונה בין אכילה ובין שתיה בכזית.
והדברים מתמיהים ופליאים מאד, בין בנוגע לעצם הדבר, ובין בנוגע לפירוש דברי המשנה והגמ׳ על פי זה. הנה בנוגע לעצם הדבר:
א) מלבד מה שזה עצמו יפלא מאד שיהי׳ שיעור שתיה בכזית ולא ברביעית שהוא שיעור כל דיני התורה בשתיה, שכולם שיעורן ברביעית, ולא נמצא כזית כי אם בדבר אכילה. הנה לבד זה אין זכר בכל הש״ס מחידוש גדול כזה, ולא הוזכר עוד בשום מקום.
ב) אבל הרבה יותר מזה כי כל יסוד הדבר הוא גם נגד דברים מפורשים בגמ׳ במקומות הרבה.
ובמס׳ עירובין ד׳ ד׳ מפורש בגמרא גפן כדי רביעית יין לנזיר, וכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס׳ עצמם שם וכתבו "וקשה דשמעתין אתיא דלא כמשנה אחרונה וכו׳ ונראה לרבינו תם דגרסינן בשמעתין גפן כדי "כזית" יין לנזיר״.
והנה הוצרכו רבותינו להפוך הגירסא בגמרא אבל לא בא בדבריהם שמצאו כן באיזה נוסחאות כמו שדרכם לאמר במקום שנמצא כן.
והדבר מבואר שגם לפניהם הי׳ כן בכל הנוסחאות, רק שרבינו תם רצה להגיה כזית במקום רביעית מפני דוחק הקושיא לבד אבל זה ודאי שבכל הנוסחאות שהיו לפניהם הי׳ שם רביעית. ג) וגם בסוכה ד׳ ו׳ גם שם נאמר כן בנמ׳ "גפן כדי רביעית יין לנזיר" וגם שם כתבו התוס׳ "ובשמעתין גרס רבינו תם כזית יין לנזיר".
וגם במקום הזה לא מצאו כן רבותינו באיזה נוסחאות של הגמרא כי אם רצו להגיה מסברא לבד, אבל זה ודאי שכן הי׳ גם לפניהם בכל נוסחאות הגמרא.
ד) אמנם כי עוד יותר מכל זה שיש לנו הדבר מפורש בגמרא במקום כזה אשר אי אפשר כלל להגיה.
ובמקום ההוא הדבר מפורש לא לבד שהשיעור הוא ברביעית ואי אפשר להגיה כזית, כי אם ששם גם מפורש בגמרא שאין בזה מחלוקת כלל, ולא שום פלוגתא. ובמס׳ נזיר עצמה ד' ל"ח נאמר:
אמר ר׳ אלעזר עשר רביעיות הן וכו׳ נזיר רביעית יין לנזיר וכו׳ ותו ליכא והא איכא מרביעית נוטלין וכו׳ והא איכא הי׳ מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ור׳ יהודה אמר רביעית "בפלוגתא לא קמיירי" וכו׳ והאיכא מקוה בר מההיא דבטלוה רבנן.
והנה מפורש כמקום הזה שני הדבדים יחד שזה ודאי שדברי ר׳ אלעזר הם על רביעית ולא על כזית, ואי אפשר כלל להגיה במקום הזה, שהרי כל דבריו הנם רק בשיעורי רביעית ויאמר עשר רביעיות הן וכו׳ נזיר רביעיות יין.
וזאת שנית מפורש בזה שאין על זה מחלוקת כלל, כמו שבא על זה בגמרא ״בפלוגתא לא קמיירי״.
ולשני הפירושים שבתוס׳ לא לבד שיש בזה מחלוקת כי אם שדברי ר׳ אלעזר הם גם דלא כהלכתא, והנם נגד דברי המשנה אחרונה.
ובגמ׳ הדבר מפורש להיפך דכל אלה דחשיב ר׳ אלעזר אין בהם לא פלוגתא ולא מחלוקת.
וכבר הרגישו גם בסוגי׳ זו התוס׳ במס׳ סוכה ד׳ ו׳ בד"ה גפן, ולא תירצו כלום וכתבו:
״והשתא סוגיא דשמעתין כר׳ אלעזר בן עזריה ואין לחוש בכך דהכי נמי ההיא דעשר רביעיות דפרק שלשה מינין ד׳ ל"ח כוותיה, ואף על גב דאמרינן התם בפלוגתא לא קמיירי לא חייש בהו אף על גב דפליג עלה ר׳ עקיבא" עכ״ל.
ומי יתן והיו רבותינו מבארים לנו מדוע לא חייש בהו, ומה ענין להדברים האלה.
והלא אם נבוא להשתמש בדחיות כאלה נגד דברים מפורשים וברורים כאלה, לא יהי׳ לרגל עמידה, ובאיזה דרך יהי׳ אפשר לנו לברר דבר, ומאין נקח לנו ראי׳ של כלום בכל הלכה אשר נחקור עליה.
ואיזה ראיה תוכל להיות יותר גדולה, יותר ברורה, יותך מכרעת ויותר מפורשת מראיה זו.
שמפורש בדברי ר׳ אלעזר רביעית ולא כזית, ואין מקום ודרך להגיה שמפורש שכל דבריו הולכים רק על רביעית, עשר רביעיות הן, וגם אי אפשר לאמר כי דבריו הנם רק אליבא דחד, שמפורש בגמרא דגם בפלוגתא לא קמיירי.
ובמס׳ נזיר ד׳ ל״ח שם בד״ה נזיר תירצו זה התוספת באופן אחר וכתבו:
נזיר רביעית יין לנזיר. והיינו למשנה ראשונה דלעיל ד׳ ל"ד אף על גב דקאמר לקמן בפלוגתא לא קמיירי היינו גבי חיוורתא.
וכידוע שדברי התוס׳ במס׳ נזיר אינם מעיקר יסוד התוס׳, ודבריהם אלה בודאי שאינם כי אם גליון, ואין להם ביאור כלל, והתוס׳ עצמם שם בסוכה לא השתמשו בזה כלל.
והרי לשון הגמרא הוא:
אמר ר׳ אלעזר עשר רביעיות הן ונקיט רב כהנא בידיה חמש סומקתא וחמש חיוורתא, חמש סומקתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו, נזיר רביעית יין לנזיר עושה פסח דאמר רב יהודה אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית שהורו שתה רביעית וכו׳ וחמש חיוורתא חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת, חלת רביעית שמן לחלה נזיר רביעית שמן לנזיר וכו׳ ותו ליכא והאיכא וכו׳ בפלוגתא לא קמיירי וכו׳.
והלא דבר פשוט הוא שקושית הגמרא היא על ר׳ אלעזר עצמו ולא על רב כהנא, כי ר׳ אלעזר יאמר עשר רביעיות הן ועל זה מקשה, דהא כל אלה שנמנו שהם יחד עשר יש עוד יותר, והי׳ לו לר׳ אלעזר לחשוב אחד עשר או שנים עשר, ואז הי׳ רב כהנא מפרש דבריו שהן המש סומקתא ושש חיוורתא או שבע חיוורתא.
ועל זה משני דר׳ אלעזר בפלוגתא לא קמיירי ועל כן אין שם כי אם עשר, ואחרי דבפלוגתא לא קמיירי הנה ממילא יש כאן רק חמש סומקתא וחמש חיוורתא, והן עשר דחשיב ר׳ אלעזר.
אבל בודאי דקושית הגמ׳ היא על ר׳ אלעזר, דלחשוב יותר מעשר, ולא על רב כהנא דאינו כי אם מפרש דבריו.
ועל כן באמת השיבו על זה התוס׳ בסוכה רק זאת ״ואף על גב דאמרינן התם בפלוגתא לא קמיירי לא חייש בהו".
אבל רבותינו נכנסו בפרצות דחוקות כאלה שאין לנו דוגמתן בכל הש״ס רק מפני זה לבד מפני שחשבו שכשהוזכרו כאן משנה ראשונה ותנא קמא ור׳ עקיבא, בהכרח שמחלקותם בעיקר הדבר.
אשר באמת גם בלא כל זה אי אפשר לאמר כן במקום הזה, וככל אשר יתבאר.
ה) ולא ידעתי מדוע לא עמדו רבותינו גם על דברי הגמ׳ בסוגיא דנזיר שם לפני זה. אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ אלעזר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת מאי איכא בין ר׳ יוחנן לר׳ אלעזר איכא בינייהו דר׳ יוחנן מרבי אפי׳ אוכלין, ור׳ אלעזר משקין אין מידי אחרינא לא.
ואיך אפשר לאמר על כל הדברים ההולכים כן בפשיטות בכל הגמ׳ באין אומר ודברים, ככל דבר פשוט ומוסכם, איך אפשר לאמר שבאמת אין הדבר כן.
וכל זה בנוגע לעצם הדבר שהוא נגד כל המפורש בגמרא.
אבל עוד יותר מכל זה שגם זולת זה, אי אפשר לפרש כן לא דברי המשנה, ולא דברי הגמרא.
א) וראשונה הנה לפי שני הפירושים שבתוס׳ יהי׳ כי משנה הראשונה היא מר׳ אלעזר בן עזריה, כי בתוספתא נזיר פרק ד׳ נאמר: נזיר שאכל כל האסורין לו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת מתרין בו ואוכל מתרין בו ושותה חייב על כל אחת ואחת, וכמה שיעורו בכזית כולן מצטרפין בכזית, יין וחומץ כיוצא בהן, כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין ומביא כזית אינורו ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לא פטור דברי ר׳ עקיבא ר׳ אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין.
מבואר שר׳ אלעזר בן עזריה הוא שנחלק בזה על ר׳ עקיבא, והיינו שחולק עמו בפי׳ דברי המשנה בכל אשר יתבאר לפנינו. אבל לפי שני הפירושים שבתוס׳, גם לפי הפי׳ הראשון גם לפי פירוש רבינו תם יהי׳ ר׳ אלעזר בן עזריה המשנה הראשונה, וכן כתבו באמת התוס׳ בפשיטות.
וכבודם הגדול במקומו מונח, אבל הלא זה דבר שאי אפשר, שהרי ר׳ אלעזר בן עזריה הוא לגמרי בן דורו של ר׳ עקיבא, ואולי הי׳ גם צעיר ממנו, אבל בכל האופנים רק בן דורו.
ואיך אפשר כלל לאמר שעל מחלוקת ר׳ עקיבא ור׳ אלעזר בן עזריה, יהי׳ נאמר סתם "משנה ראשונה" ור׳ עקיבא.
ב) ואמנם כי גם לשון המשנה עצמה אי אפשר לפרש כלל שר׳ עקיבא חולק על עצם דין המשנה. כי הנה לפי פירוש הראשון לדברי המשנה הראשונה בין אכילה בין שתיה ברביעית, ולר׳ עקיבא בין שתיה בין אכילה בכזית.
ולפי׳ רבינו תם למשנה ראשונה אכילה בכזית ושתיה ברביעית, ולר׳ עקיבא בין שתיה בין אכילה בכזית. אבל אם הדבר כן, הי׳ צריך להיות לשון המשנה כן.
ולפי פי׳ הראשון הי׳ צריך להיות לשון המשנה:
"משנה ראשונה עד שיאכל או ישתה רביעית ר׳ עקיבא אומר כזית."
ולפי׳ רבינו תם הי׳ צריך להיות:
"משנה ראשונה עד שיאכל כזית, ועד שישתה רביעית, ר׳ עקיבא אומר עד שיאכל כזית, ועד שישתה כזית״, או "ר׳ עקיבא אומר בין אכילה ובין שתיה בכזית.״
אבל הלא לשון המשנה הוא:
משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר׳ עקיבא אומר אפי׳ שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב.
ואין ספק כלל שפשטן של דברים הם שאין דברי ר׳ עקיבא בנוגע להשיעורים עצמן, אם כזית או רביעית, כי אם שהנהו מוסיף שגם ההיתר מצטרף לאיסור, וכלשונו המפורש רק על זה:
ר׳ עקיבא אומר אפי׳ שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב.
דהיינו שהוא בא לאמר שגם ההיתר מצטרף לאיסור בשיעורי נזיר.
וכבר כללו לנו כלל גדול בירושלמי חגיגה פ״א ה"א "ולית בר נש אמר אף אלא דהוא מודי על קדמייתא".
ובאמת כי רק על זה הובאו דברי ר׳ עקיבא בגמרא, ולא הובאו בשום מקום לענין מחלוקת בעצם דין שיעורי אכילה. ג) ויפלא להפירוש הראשון כי נתחלפו כאן הדברים מהיפוך להיפוך.
הן זה דשתיה ברביעית הלא כן הוא בכל התורה כולה והחידוש של המשנה הראשונה הוא רק זאת שבנזיר גם אכילה ברביעית.
אבל לפירושם הנה לא הוזכר זה כלל במשנה הראשונה, ונאמר רק זאת "משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין" ואם כן העיקר חסר מן הספר והי׳ צריך להיות "משנה ראשונה עד שיאכל רביעית" וזה שגם שתיה ברביעית למשנה ראשונה הלא היינו יודעים מעצמינו, שאם אכילה בנזיר ברביעית, הלא שתיה בודאי ברביעית. והתוס׳ במס' סוכה ד' ו׳ הרגישו בזה וכתבו "ומשנה ראשונה דאומרת עד שישתה רביעית הוא הדין באכילה אלא מר נקיט אכילה משום דיליף מיניה לענין שתיה ומר נקט שתיה משום דיליף מיניה לענין אכילה".
ולא ידעתי ענין לזה, דברי התוס׳ הי׳ להם מקום אם הי׳ צריך לבוא במשנה גם שתיה גם אכילה שם יש מקום לאמר דנקט שתיה והוא הדין לאכילה ונקט שתיה משום דיליף מינה.
אבל הלא הלימודים לא הוזכרו במשנה כלל, וזה עצמו דאכילה יליף משתיה, או אפי׳ שיש לו דין שתיה, אין זכר במשנה, ואיך יהי׳ חסר העיקר.
ויאמר דשתיה ברביעית, ולא יזכיר מאכילה דבר שגם זה ברביעית אף שזה הוא כל עיקור החידוש.
והלא זה ודאי שאין זה יוצא מדברי המשנה, והא קמן דלרבינו תם באכילה באמת לא פליגי, וגם למשנה ראשונה בכזית.
ואיך אפשר שיהי׳ חסר לגמרי לא לבד העיקר כי אם כל דברי המשנה.