גור אריה על רש"י בראשית יג

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · יג · >>

פסוק ג

[א] למדך דרך ארץ וכו'. כדי שלא להוציא לעז על הבעל בית שראה בו דבר רע שלא ירצה להתארח אצלו, וגם שלא להוציא לעז על עצמו שבעל בית אינו רוצה בו, שראה בו דבר רע:

[ב] פרע הקפותיו. אף על גב שאין סברא כלל לומר שלא היה ביד אברהם ממון לפרוע, אלא שעת רעבון היה, והיה מתיירא מן הליסטים, והיה מראה עצמו כאילו אין לו. וכן עשה יעקב בשעת רעבון שאמר "למה תתראו" (להלן מב, א), להראות עצמם כאילו הם רעבים:

פסוק ה

[ג] מי גרם וכו'. דאם לא כן "ההולך את אברהם" למה לי:

[ד] לשון קצר. דאין לומר כמשמעו, דאם כן 'ולא נשאה' מיבעי ליה, שהארץ לשון נקיבה, ואותם שנמצאו שהם לשון זכר - הם זרים ויוצאים מן הכלל נגד מספר הרב שמצינו שהם לשון נקיבה. ואפשר שאותם גם כן יש לתרץ על דרך לשון קצר:

פסוק ז

[ה] ויהי ריב שהיו מרעים כו'. דאם לא כן "והכנעני והפריזי" סיפא דקרא מה עניינו לכאן, אלא לגלות מה היה הריב (כ"ה ברא"ם):

[ו] ולוט יורשו. אף על גב שמי שגוזל אביו גם כן גזילה איכא, דבר זה שאני, שאין הקב"ה נותן ארץ בכללה לאיש יחיד אלא לו ולזרעו, ולפיכך היה לוט רוצה גם כן להחזיק בארץ מפני שהוא יורשו. ואם תאמר אחר שידעו שהקב"ה נתן הארץ לאברהם אם כן ידעו גם כן מה שכתיב (לעיל יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ", ואין לוט קרוי זרעו, אין זה קשיא, כי סבור היה שההבטחה לא תתקיים באברהם, שאפשר להבטחה שתשתנה על ידי שום חטא (ברכות דף ד.), ואם כן מה שאמר "לזרעך אתן הארץ" - לא נתקיים שיהיה הארץ לזרעו, אבל מכל מקום הארץ יהיה לו בודאי, שהיו אומרים שכבר זכה בארץ כשבא לארץ, ומאחר שזכה בו - שוב ליכא למימר שלא תתקיים ההבטחה. ואם תאמר ולמה צריך הכתוב לומר "והכנעני והפריזי אז בארץ" - 'שלא זכה בו עדיין', תיפוק ליה שלא יהיה לוט יורשו, ואין זה קשיא, דהכתוב בא לומר שהיה ריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט, ובשביל כך אמר אברהם "הפרד נא מעלי" (פסוק ט), ואם זכה בו אברהם לא היה צריך לומר הפרד מעלי, רק יתן אברהם רשות שירעו בכל מקום, דהא כל הארץ לאברהם, ואז לא יהיה ריב, אלא שלא זכה אברהם עדיין בארץ:

פסוק ט

[ז] כמו ואשמאילה וכו'. הקשה הרא"ם דלמה צריך ראיה, שהרי צורתה מוכחת שהוא מבנין הפעיל, כמו הטיב, ואין זה קשיא, כי דעת רש"י כיון שלא מצינו יטב בכל המקרא, איך יאמר להטיב בפתח, כי כאשר הה"א בפתח אז היו"ד נח נראה, ולא מצאנו נח נראה בכל לשון טוב, ולפיכך כתב "הטיב" (ר' דברים ה, כז), אבל 'ימין' היו"ד נראה, ולפיכך הוה ליה למכתב 'להימין' הה"א בפתח, ופשוט הוא מאוד:

פסוק י

[ח] לפני שחת ה' כו'. פירוש "לפני שחת ה'" דבוק למטה אל "כגן ה' בארץ מצרים", אבל אינו דבוק למעלה אל "כי כלה משקה", כי הוא נאמר על ראיית לוט, שאמר "וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה", אם היה "לפני שחת ה'" דבוק אליו - יהיה פירושו שראה הככר כי כלה משקה לפני שחת ה', ולא ידע באותו זמן לוט שיהיה הקב"ה משחית הערים, ולפיכך אי אפשר לדבק למעלה, אלא אם יהיה "לפני שחת ה'" הוא פירוש למעלה כך; "וירא כל כיכר הירדן שהוא כלה משקה", ואימתי היתה "כלה משקה" - "לפני שחת ה' סדום ועמורה", ויהיה הענין חסר לגמרי, ולפיכך צריך לדבקו למטה "לפני שחת ה' סדום ועמורה" היה אותו מישור "כגן ה'":

[ט] כארץ מצרים לזרעים. כי ודאי אחר שהמשיל אותו לגן ה' שהוא יותר משובח - לא הוי ליה להמשיל לומר "כארץ מצרים", אלא "כגן ה'" לאילנות, והשתא אתי שפיר שמשבחו באלנות ובזרעים, ואין בגן ה' זרעים:

[י] בואכה צוער עד צוער. שאין המקום של "בואכה צוער" לבד היה כגן ה', שבזה אין שיעור כלל, כי אם הביאה של צוער לבד:

[יא] דרשו לגנאי וכו'. דרשו (הוריות דף י:) "וישא לוט" כמו "ותשא אשה אדוניו עיניה" (ר' להלן לט, ז), שהוא לזנות, וכן כולם נדרשו לזנות:

פסוק יב

[יב] נסע מאצל אברהם וכו'. דאם לא כן הרי לא היה לוט במזרח שיאמר הכתוב שנסע "מקדם", ועל כרחך צריך אתה לומר מקדם דבר פלוני, ולפיכך צריך לפרש מפאת קדם של אברהם שנזכר בכתוב. אף על גב דודאי שיוכל האדם לומר שנסע ממזרח למערב, היינו כשבא להגיד לאיזה צד נסע אמר שהלך למערב או לדרום או לרוח זה, אבל כאן שלא אמר רק "ויסע לוט מקדם", והוי ליה לומר לאיזה רוח נסע, ולא הוי ליה למכתב שנסע מקדם, אלא שבא לומר שנסע מאצל אברהם והלך למערבו:

[יג] נטע אוהלים וכו'. דאין לומר לעצמו ולבני ביתו, דהא בככר הירדן ישב (פסוק יא), ולא עד סדום, אלא לרועים ולמקניהו:

פסוק יג

[יד] רעים בגופם וכו'. והתרגום תרגם איפכא. ובפרק חלק (סנהדרין דף קט.) איכא ברייתא כדברי המתרגם, ורב יודא כדברי רש"י. ויראה לי דטעם הברייתא דיותר יש לקרות 'רע' מי שהוא חוטא בממון, כדכתיב (דברים ט"ו, ט') "ורעה עיניך וגו'", ודבר זה מורה שיש בו רע עין, מאחר שאינו עושה טוב לאחר. ולדעת רב יודא 'רעים בגופם' לפי ש'רע' הוא יותר מן 'חטא', לפי שהוא רע לגמרי, ולפיכך יש לומר 'רעים בגופם', והוא יותר רע ממי שחוטא בממון, שזה נקרא 'חוטא'. ותפס רש"י דברי רב יודא, כי יותר לפי פשוטו שנקרא 'רע' מי שגופו רע:

פסוק טו

[טו] כל זמן שהיה הרשע אצלו וכו'. אף על גב דלעיל כתב (יב, ז) "וירא ה' אל אברם וגו'", שמא אברהם לבדו הוא שעבר בארץ עד מקום שכם והתפלל על בני יעקב (שם ו), ושם נראה לו השם, כך פירש הרא"ם. ולא נראה, דסוף סוף היה ההליכה עם אברהם, ולי נראה שקודם שהיה לו הרבה צאן היה בטל גבי אברהם, ולא נחשב לכלום, אף על גב שהיה רשע, וכי בשביל עשו שהיה אצל יצחק לא נגלה הקב"ה על יצחק (ר' להלן כו, ב), אלא שהיה בטל לגבי יצחק מחמת שלא היה חשוב, ועכשיו שהיה לו בקר צאן ואהלים (פסוק ה) לא היה עוד טפל לאברהם, ולפיכך היה הדבור פורש מאברהם. ועוד יש לומר דלא נקרא מה שנתן לו הארץ ואמר לו "לזרעך אתן הארץ" (לעיל יב, ז) דבור, שהרי בא לתת לו הארץ, ובשביל שהיה הרשע עמו בשביל זה לא ימנע מלתת לו הארץ, שלא נקרא זה דבור, שהעיקר היה הנתינה לתת אליו הארץ, אבל דבר זה נקרא דבור, שאמר לו בפעם שנית "שא עיניך וגומר", וכבר נתן לו הארץ, רק שבא לפרש לו עתה המתנה שנתן לו שאמר לו "שא עיניך וגו'", ודבר זה נקרא דבור:

פסוק טז

[טז] כשם שאי אפשר. פירוש שאין "אם" זה תלוי, דמשמע ספיקא, שהרי בודאי אי אפשר למנות עפר הארץ, אלא פירושו 'כשם שאי אפשר וכו:

פסוק יח

[יז] ממרא שם אדם. דאין לומר שם המקום, דשם המקום כבר כתיב "אשר בחברון". ואין לומר שם המישור דשמו אלוני הוא, כדלקמן, ועל כרחך שם אדם הוא. והרא"ם פירש שמצינו אדם שנקרא ממרא כדכתיב (להלן יד, כד) "ענר אשכול וממרא":