ברק השחר/יחזקאל

ברק השחר:

(צילום הספר באתר היברובוקס)

באור על פרשה א' מס' יחזקאל ע"ד הפשט מהגר"א ז"ל, שמצאתי בין כתבי הגרד"ל ז"ל. והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמי שמים. ועי' הקדמת ביאור הגר"א על ס' משלי שכל הסודות הלביש בפשט. וכתב רבינו בפר' בלק כ"ג ג' על מ"ש רז"ל שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין. פי' אווזא הוא רמז אל החכמה וכמ"ש הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה וכו' וז"ש שפיל ואזיל בר אווזא אף שנראה שהוא מדבר דברים פשוטים ונגלים (שע"כ כתב לשון שפיל) ועינוהי מטייפין פי' שהוא [מביט] (כצ"ל) בדבריו סודות עמוקים עכ"ל:

בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. ליובל כמ"ש רש"י:

מַרְאוֹת אֱלֹהִים. פי' מראות גדולות, שהן חוץ לטבע. כמו הררי אל ורוח אלקים:

בַּחֲמִשָּׁה וכו'. הָיֹה וכו'. אלו ב' המקראות הן דברי המקרא, והן כמו הקדמה לספר כמו דברי קהלת, משלי שלמה:

הָיֹה הָיָה. הראשון מקור והשני עבר, כמו פקוד פקדתי:

עָנָן גָּדוֹל. שרוח צפון מביא עננים כמ"ש רוח צפון תחולל גשם:

מִתְלַקַּחַת. הולך בחוזק גדול:

וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ וכו'. שבאש יש ג' מיני אש: א' שסביב הפתילה, והוא נקרא חשמל. והשני הוא סביביו, והוא נקרא אש, שהוא אש ששורף. והג' הוא אש סביביו, והוא נקרא נוגה אש, וז"ש ונוגה לו סביב ומתוכה וכו':

אַרְבַּע חַיּוֹת. לפי ששני פנים יש להם ארי ושור שהן חיות, שגם שור נקרא חיה כמ"ש (ויקרא יא, ב) זאת החיה וכו'. שור וכו' [1]:

דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. שכל גופן צורת אדם. כמ"ש הרמב"ם. וכ"ה בזוהר. לכך קראן בפרשה יו"ד (יחזקאל י, ט) כרוכים כי כרוב הוא צורה אדם רק שהוא עם כנפים. וכ"ה בכ"מ שנאמר כרוב. רק שנשתנה כאן בד' פנים:

וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. פי' לחיה א'. וכ"ה בזוהר דלד' חיות י"ו אנפים י"ו כנפים:

וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה. שכל רגל הוא מפרק א' ואין להם ברכים כפופים מעט, רק ישרה בלי כפיפה, שהן עומדים תמיד. כמ"ש בין העומדים האלה:

וְכַף רַגְלֵיהֶם וכו'. וז"ש דמות אדם על כל הגוף:

כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל. דאית להו טלפים. כמו עגל כמ"ש בזוהר:

וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם. פי' דד' פנים וד' כנפים שאמרו למעלה הוא כן לכל הארבעה ולמעלה אמר לא'. והזכיר כאן לפי שאמר מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם, פי' שלכל ד' חיות (הן) ד' כנפים וד' פנים:

חֹבְרֹת. קאי אכנפיהם:

לֹא יִסַּבּוּ. קאי אפניהם, ובמאי דסיים פתח:

וּדְמוּת פְּנֵיהֶם. פנים שלפניו, שהן עיקר הפנים:

וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה. קאי בין אכנפיהם בין אפנים שלמטה הן מחוברין ולמעלה פרודות:

לְאִישׁ. לכ"א שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת שבהן יעופפו וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת וכו':

וְאִישׁ אֶל עֵבֶר וכו'. לפי שיש להם פנים מכל הצדדים:

אֲשֶׁר יִהְיֶה [שָׁמָּה] הָרוּחַ. הכתוב לעיל והנה רוח וכו' שאחריו הולכין החיות כנ"ל:

בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת וכו'. פי' שבין החיות הולך אש מן החיות. ואורו של האש ההולך בין החיות הוא כמראה הלפידים:

וְנֹגַהּ לָאֵשׁ. פי' נוגה סביב האש של החיות:

וּמִן הָאֵשׁ. של החיות:

וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב. כדרך האש. כמ"ש בזוה"ק על תנועה דעבדי בני נשא שהיא מאש - הנשמה שאינה יכולה לנוח:

כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. פי' בגמ' (חגיגה יג, ב) ע"ש:

וָאֵרֶא הַחַיּוֹת. לפי שרוצה לומר אצל החיות לארבעה פניו לכל ד' פנים אופן א' שהן לד' חיות ד' אופנים:

כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ. אבן טוב, כמ"ש (דניאל י, א) ומיתי כתרשיש:

הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. כל א' מהאופנים היה אופן בתוך אופן, לפיכך לא יסבו בלכתן שיכול לילך לכל רוח שירצה:

וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם. כל זה קאי אלמעלה על וארא שכ"ז לאה:

מְלֵאֹת עֵינַיִם. לפי שמתגלגלות צריך בכל חלק עינים להיות למעלה:

(אל) [עַל] אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ. רוח סערה הנ"ל:

יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת. פי' שהולכין החיות אחר הרוח. וכפל לפרש היטיב שלא תטעה שהולכין אחר רצון הרוח אבל הם הולכים בלא הרוח, לכך אמר ילכו שמה וכו':

בְּלֶכְתָּם. של החיות ילכו האופנים:

הַקֶּרַח. הוא מים הנקרשים:

הַנּוֹרָא. פי' שהוא ע"ג האש וע"ג ג"כ אש כבוד ה' והוא מאיר בקרח, לפיכך הוא נורא:

וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם. הם ב' הכנפים שהם מעופפים בהם:

לְאִישׁ שְׁתַּיִם וכו'. אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם. קאי בין אלאיש דרישא דקרא בין אלאיש דסיפא דקרא פי' שלכל איש ואיש כלומר לכל חיה וחיה שתים כנפים הן יתירות מכסות גויותיהם. והזכיר פעם אחר לפי שרוצה לפרש כאן קול עפיפת כנפיהם ועמידת כנפיהם והכל ע"פ הקול שעל הרקיע.

ואמר בכל הפרשה איש ואשה שכל מקום שרוצה לומר פרטיהם אם הוא לשון זכר יאמר איש ואם הוא ל' נקבה יאמר אשה כמ"ש ביריעות ובלולאות:

קוֹל כַּנְפֵיהֶם. בעפיפתם כמ"ש בלכתן:

כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי. כמ"ש קול ה' על המים.

רַבִּים. פי' קולו כקול מים רבים:

קוֹל הֲמֻלָּה. קול המיתם[2] כְּקוֹל מַחֲנֶה:

בְּעָמְדָם. פי' בעמידתן אז שורקין כנפיהם:

דְּמוּת כִּסֵּא. והוא כסא הכבוד ששוכן עליו כבוד ה' כמ"ש כְּמַרְאֵה אָדָם וכו'. הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' (פסוק כח):

וָאֵרֶא כְּעֵין וכו'. עכשיו הוא מפרש בפרטות מראה האדם שהוא דמות כבוד ה' ואומר שממראה מתניו ולמעלה הוא מבפנים כעין חשמל וסביביו מבמיץ כעין אש. והן ב' אשים פנימים. וממראה מתניו ולמטה כעין אש וסביב מבחוץ כעין נוגה והן ב' אשים חיצונים האמצעי והחיצון מה שלמעלה חיצון כאן הוא פנימי למטה כידוע ליודעי חן:

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת וכו'. קאי על הנוגה פי' שהנוגה הוא כמראה הקשת:

הוּא מַרְאֵה דְּמוּת וכו'. קאי על כל הב' פסוקים וארא כעין וכו':

וָאֶרְאֶה וכו'. פי' שראה כבוד ה' והשתחוה:

וָאֶשְׁמַע. הוא לקול ה' וכו':

[ע"כ בשם הגר"א]

מ"ש לעיל שבאש יש ג' אשות הא' שסביב הפתילה והוא נקרא חשמל והב' הוא סביביו והוא נקרא אש שהוא אש השורף וכו'. והנה בזוהר בראשית נ"א א' מבואר כ"פ שגוון התכלת הוא השורף. אבל באמת כשתסתכל היטיב באור הנר תראה שאש הלבן נכנס בתוך גוון התכלת והתכלת מסבבו. ואח"כ למעלה אינו נראה אלא הלבן. ולפ"ז גוון הלבן שנכנס לתוך גוון התכלת הוא החשמל וגוון התכלת שמסבבו הוא שנקרא אש מתלקחת ומבחוץ לכולם שמסבבו הוא הנוגה וזהו הנאמר בפסוק אש מתלקחת גוון התכלת ונוגה לו סביב פי' מבחוץ כנ"ל ומתוכה פי' מבפנים של אש מתלקחת הנ"ל כעין החשמל הוא גוון הלבן שנכנס לתוך גוון התכלת כנ"ל. אבל זה קשה הא למטה ממש לא נראה רק גוון תכלת שהוא אש מתלקחת הנ"ל. ואפשר משום שנכנס כ"כ לעומק גוון התכלת כמכחול בשפופרת ואינו נראה רק השפופרת אכל המכחול שבתוכו אינו נראה אף שבוודאי הוא בתוכו כנלע"ד. והנה דבר זה נוגע ברומי מרומין כי חשמ"ל הוא סוד צדיק כידוע. ובזה יובן סוד פסוק וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב זהו ממראה מתניו ולמעלה של צדיק יסוד עולם כי גוף וברית חשבינן חד נראו עדיין שניהם אבל חשמל אש הנ"ל ממראה מתניו ולמטה לא נראה רק מראה אש הנ"ל אבל החשמל לא נראה כי הוא טמיר במראה אש הנ"ל ועי' מ"ש הרב בפ"א דספ' יצירה. אבל נוכל גם שם לפרש כמו כאן שיהיה הכל הולך למקום א'. כן מ"כ. וע' ביאורו להקדמת הזוהר:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הערת המעלה לויטיטקסט: נראה שיש כאן טעות בדברי הגר"א. מפסוק זה רואים שבהמה נקראת חיה, ולא מוזכר שור
  2. ^ (האות האחרונה אינה בורוה דיה)