בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב/מאמר ה/נחמה ד
מאמר ה - ז' נחמות
עריכהנחמה ד - הפטרת שפטים
א
עריכהחשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ישעיהו נב, י). מהראוי לתת לב: א. מהו הגילוי זרוע קדשו? ב. בגילוי הזרוע כתיב שם הנכבד [הוי"ה], ואחר כך בישועה: "ישועת אלהינו". ג. למה אמר גילוי הזרוע לעיני כל הגוים דייקא?
ויתפרש הדבר על פי מה שכתבנו כמה פעמים (והוא מן דברי רז"ל בספרי, ופסקוהו הגדולים הרמ"ע והמבי"ט), דהתשובה לא מהני, רק לישראל ולא לגוים. והנה נראה חס ושלום כעוול במשפטיו יתברך שמו. אבל כתבו הקדמונים, דהוא על פי משפטי התורה בדין אמת. דהנה על פי הדין לא מהני תשובה, דקיימא לן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). אבל להיות ישראל הם כביכול עמוסים מני בטן ונקראים בנים, כדכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א) והקב"ה למו אב, וקיימא לן: אב שמחל על כבודו – כבודו מחול (קידושין לב, א), על כן לישראל מהני תשובה. אם כן הכל באמת והכל בדין:
והנה לעתיד לבא יתמהו כל הגוים, למה לא מהני תשובה להו, ולישראל מהני? ויחשבו אשר הוא חס ושלום עיוות הדין. מה יעשה השם יתברך? חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים. זרוע קדשו הם תפילין דמארי עלמא כביכול, דכולהו כתובין באדרעיה (ברכות ו, א) (וכן דרשו רז"ל: "נשבע ה' בימינו" – זו תורה, "ובזרוע עוזו" – אלו התפילין). ומה כתיב בהו? "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) (ותרגומו: "לקבלא צלותיה בעידן עקתא").
והכוונה לפי זה, להיות כי הם קרוביו, עמוסים מני בטן, כביכול בנים ממש, על כן לא כתיב "קרובים", רק "קרובים אליו"; על כן נתקבל תשובותיהם ותפילותיהם, כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול. מה שאין כן לאומות העולם מלך הוא, כדכתיב: "מלך אלהים על גוים" (תהלים מז, ט), ועל פי הדין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ממילא כיון שיגלה ה' את זרוע קדשו, יראו כל אפסי ארץ בתפילין דמארי עלמא אשר ישראל הם קרובים, בנים לאל חי, ועל פי הדין מגיע להם הישועה כי תשובתם מתקבלת. וזהו שאמר: ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, מורה על דין ומשפט, הכל באמת ובדין על פי התורה, ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשפטיו אמת:
ב
עריכהואומר לך עוד על פי הנ"ל, לתרץ הא דנמסר: "וראו כל אפסי ארץ" (ישעיהו נב, י) קמץ בזקף, שלא במשפט כללי הדקדוק, דהוה ליה [לינקד] בסגול. ויתבאר על פי מה שכתבתי בדרושי חנוכה בנוסח ההודאה, דהנה מתחילה אומרים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל" וכו', ואחר כך בעת הישועה אומרים: "ואחר כך באו בניך" וכו', הנה מתחילה קאמרינן "עמך ישראל" ואחר כך "בניך". והוא על פי מה שדרשו חז"ל בפרשת "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), מה כתיב למעלה? "על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". ואמרו במשל לתינוק שהיה מורכב על כתפיו של אביו, ראה תפוח ונתן לו, ראה אגוז וכו'. ראה התינוק אדם אחד, שאל לו: היכן אבא? אמר האב: אינך יודע היכן אני? השליכו מעל כתיפו ובא הכלב ונשכו, התחיל צועק אבא אבא (שמות רבה כו ב). זה שתיקנו בנוסח ההודאה: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך" וכו', ובאו להגביר עליהם חכמות חיצוניות, חקירות פילוסופיות. והנה בשעת הישועה אמר: "ואחר כך באו בניך", ידעו שהם בנים העמוסים מני בטן והם בטבע נמשכין אחריך כבן אחר אביו, ואין צריך לחקירה, רק באמונה בטבע אצלו.
וכבר ידעת, אמונה היא למעלה מן החכמה והוא בבחינת כתר, והנה נקודת קמץ מורה על הכתר (תיקוני זהר קכ"ט ע"ב). וזהו שאמר בכאן: וראו כל אפסי ארץ בקמץ, יבינו אשר הכל בדין אמת, כיון שאנחנו נמשכין אחריו באמונה (כתר קמ"ץ), הנה זה יורה שאנחנו בנים לו יתברך שמו, וכיון שאנחנו בנים, הנה השם יתברך נקרא עלינו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, הבן הדברים:
ג
עריכהעורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי וכו' כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא (ישעיהו נב, א). להבין מה זה בנותן טעם ללבישת בגדי תפארת, מפני שלא יוסיף לבוא וכו'? אבל הוא, דכנסת ישראל וירושלים עיר הקודש, כל ימי עניה ומרודיה – איהי מנוולא נפשה לגבי שבאי בכדי שלא תיטב בעיניו, כמו שאמרו בגמרא בשבויה (קידושין דף יב:). וזהו שאמר הנביא ברוח קדשו, שמעתה תלבש בגדי תפארת, תכשיטי כלה, ויתראה יופיה לבעל נעוריה, ואין חשש עוד פן יבואו זרים להתגרות בה, כי לא יוסיף לבוא עוד ערל וטמא: