בנין ציון/קיא
ב"ה מאננהיים, אייר תקפ"ט לפ"ק. שאלה – מסוכן שנוטה למות וכבר נתיאשו מרפואתו ורופא מומחה רוצה לעשות לו רפואה ע"י הקזה או מרחץ וכדומה שאפשר שתצילהו ממות אכן אם לא תצילהו אז ימות במהרה יותר משהי' מת בלא מעשה דרפואה זו אם יש להתיר לעשות כן ע"י נכרי או על ידי ישראל לעת הצורך. תשובה – ע"י נכרי נלענ"ד פשיטא שיש להתיר דאף דאמרינן בשבת (דף קנ"א ע"ב) המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים מפני שמקרב מיתתו וכן אמרינן ביומא (דף פ"ה) במי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת מפקחין עליו הגל מצאוהו חי מפקחין עליו יותר ואם מת יניחוהו ופריך מצאוהו חי פשיטא ומתרץ ל"צ אלא לחיי שעה ע"ש הרי דאפילו שבת מחללינן משום חיי שעה יותר וכש"כ דאיכא קפידא שלא להרגו בידים אף דליכא אלא חיי שעה מכ"מ הרי אמרינן בע"ז (דף כ"ז) דספק חי ספק מת אין מתרפאין מעכו"ם (דעכו"ם ודאי קטיל לי' ומוטב שיניח אולי יחי') ודאי מת מתרפאין מהן (דעכו"ם מאי עביד לי' הא בלא"ה מיית ושמא ירפאנו העכו"ם) ופריך האיכא חיי' שעה ומשני לחיי' שעה לא חיישינן וכבר חלקו שם התוספ' בין הך להאי דיומא דחיישינן לחיי' שעה דבכל מקום עבדינן לטובתו דבנפל עליו הגל אם לא תחוש ימות ודאי ולכן חיישינן לחיי שעה וברפואה מעכו"ם אם חיישינן לחיי' שעה ודאי ימות ולכן לא חיישינן ואפשר שירפא ע"ש והשתא נדון שאלה דלפנינו דמי ממש להך דע"ז דאם לא יעשו לו רפואה זו ימות ודאי ולכן לא חיישינן לחיי שעה דהא אפשר שירפא ויחי'. וביותר נלענ"ד דאפילו ע"י ישראל עושין דהא אמרינן בב"ק (דף פ"ה) ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ואף שרש"י ותוספ' פירשו דקמ"ל שלא יאמר הקב"ה מחי ואנא מסי מכ"מ הרמב"ן בת"ה וכן הטור בי"ד (סי' של"ו) פירשו שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג הרי דלא צריך הרופא לחוש לזה ואף שכתב הרמב"ן שם וכן הטור מהתוספתא דרופא שטעה והרג בשוגג גולה על ידו, מכ"מ כתב הטור שם דאין למנוע משום חשש טעות דרפואה מצוה היא ובכלל פקוח נפש היא וכי חמיר איסור ספק רציחה מספק איסור חלול שבת שהרי התירו לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה משום פקוח נפש אף דאפשר שאעפ"כ ימות או אפשר שיחי' גם בלא רפואה זו מכ"מ התירו לכל ספיקות לחלל שבת החמור דאסור סקילה כש"כ שיש להתיר ספק איסור רציחה דבסייף משום ספק פקוח נפש ועוד דאף דברופא נחשב שוגג אם טעה מכ"מ ישראל העושה ע"פ הרופא נחשב אונס גמור דהרופא הי' לו שלא לטעות אבל הישראל עושה משום פקוח נפש לרפאות להחולה ואם ממיתו אונס הוא דרחמנא פטרי' – ועוד דלא אפשר ולא קמכוון אמרינן בפסחים (דף כ"ז) דכ"ע ס"ל דשרי והכא לא מתכוון להורגו ובאמת צל"ע אמה שכתב הטור דרופא שהרג ע"י רפואתו גולה דהרי הטור גופא פסק בי"ד (סי' ש"א) בלובש כלאים דמותר מטעם דבר שאין מתכווין וה"נ הרופא אין מתכווין להמית רק להחיות ומהתוספתא אין ראי' דאפשר דאתיא כמ"ד דדבר שאינו מתכווין חייב וכן הא דאמרינן במכות (דף כ"ב ע"ב) הוסיף לו רצועה א' ומת ה"ז גולה על ידו אין ראי' לזה די"ל ג"כ דאתיא כמ"ד דבר שאינו מתכווין חייב ואפשר דחשיב זה דבר המתכווין כיון שעכ"פ מתכווין למעשה שעל ידו באה המיתה ועיין במכות (דף ז' ע"ב) אבל מכ"מ מאידך טעמי שכתבתי נלענ"ד דמותר לעשות רפואה כזה אפילו ע"י ישראל: הקטן יעקב.