בן יהוידע/פסחים/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
(שיר השירים ח, ח): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ" זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד: קשה למה מכנה את דניאל בשם עירו יאמר 'זֶה דָּנִיאֵל'? ונראה לי דכנהו בשם עירו שנקראת עֵילָם לשון התעלמות לרמוז כי חסרון זה שנתעלמה חכמתו בקרבו ולא גילה אותה חוצה ללמדה לאחרים.
גם הכתוב דמהו לאשה שקראו 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' כי האשה נשפעת מבעלה אכילה ושתיה ואחר כך היא משפעת לבנה מדדיה חלב הנעשה מן אכילה ושתיה ולזה ידמה התלמיד חכם שנשפע תורה מרבו ואחר כך הוא משפיע לתלמידיו, אבל הלומד ואינו מלמד דומה לאשה קטנה שאין לה דדים להניק בהם ונמצא נשפעת ואינה משפעת.
"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה"ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית במ"ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור.
'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'.
ועוד אמר 'אֲנִי חוֹמָה' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפעים כמו הַשָּׁדַיִם.
אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. נראה לי בס"ד יש רואה קרי מחמת הרהור זה 'טַעַם חֵטְא' אבל קרי שלא מחמת הרהור אלא מחמת טורח או רבוי אכילה או מצד חולי אין בו טַעַם חֵטְא וזה לא יבצר גם מבחורי ישראל. ויליף מן 'מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם' (תהלים קמד, יב) רוצה לומר אף על פי שעתה הם מְגֻדָּלִים שנעשו גדולים בשנים עם כל זה כאלו הם עודם בִּנְעוּרֵיהֶם רוצה לומר קטנים שאין להם הרהורים רעים.
"בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת" (תהלים קמד, יב), אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. פירוש אין נזקקין בשעת וסתן ואם ראתה כתם אינה תולה לומר שמא ישבתי במקום דם ונתלכלכתי אלא אוסרת עצמה ופורשת מבעלה ודריש 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה והפרשה על דרך מה שאמר במאמר (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת' שהוא מלשון 'חוטב עצים' שישראל נחטבים ונבדלים משאר אומות וכן 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה שנבדלים מבעליהם.
או 'מְחֻטָּבוֹת' לשון חשיבות שיש לאשה חשיבות בענין זה של פריסת נדה שהיא נאמנת יותר משאר דברים דכתיב (ויקרא טו, כח) וְסָפְרָה לָּהּ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (זכריה ט, טו) "וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ". פירוש כמו המזרק שאין מקבלים בו אלא רק המתקבל לשם בעליו ולא לשם אדם אחר וכן זויות מזבח אין זורקין שם אלא דם המתקבל לשם בעליו ולא דם פיגול כן הם אין מקבלים בפתחיהן אלא זרע של בעליהן ולא זרע אדם אחר שהוא זרע פיגול.
והא דאמר וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים' ניחא ליה בהאי קרא טפי מפני שהוא כתוב אצל אותו הפסוק עצמו של 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת' אך לישנא קמא הוה ניחא ליה בפסוק 'כַּמִּזְרָק' דמשמע מיניה האי עניינא טפי מאותו פסוק.
כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶן. נראה לי בס"ד הטעם כי שם אדנ"י נקרא הֵיכָל כי הוא היכל לשם הוי"ה בסוד (חבקוק ב, כ) וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ 'הַס' מספר שם 'אדני' [65]. וידוע כי בחטא אדם וחוה נפגם אות דל"ת דשם אדנ"י ונשאר אנ"י וזה הפגם נתקן לאט בכל דור ודור ולכן בזכות שהם שומרים הדלת שלהם לבלתי יכניסו שם אבר איש זר וכן הבחורים שומרים דלת שלהם לבלתי יוציא ממנו זרע לבטלה באשה נכריה הנה הם מתקנים מדה כנגד מדה באות דל"ת דשם אדנ"י הנקרא הֵיכַל שהוא נתקן לאט לאט בכל דור ודור, ולכך מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל שהוא שם אדנ"י בִּימֵיהֶן רוצה לומר נבנה בתיקון אות דל"ת.
או יובן אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כנזכר בגמרא דקידושין (קידושין סט:) ומכח השראת שכינה בהם כתיב בהו (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכאשר הבחורים והבתולות שומרים עצמן מן הזנות יהיה יחוס ואז יזכו להשראת שכינה עליהם ונמצא כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל העקרי בימיהם דהא הכתוב קראם 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה'.
תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק. נראה לי לכך בהושע שהיה ראשון לארבעה כתיב (הושע א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע וכן במיכה שהיה סוף הארבעה כתיב (מיכה א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע המורה על ארבע מה שאין כן ביואל [יואל א, א 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה'] ועמוס [עמוס א, א 'אֲשֶׁר הָיָ֥ה'] וכן ביחזקאל [יחזקאל א, א 'הָיֹ֣ה הָיָ֣ה'] וירמיה [ירמיה א, א 'אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה'] לא כתיבאֲשֶׁר הָיָה בטעם רביע. ובצפניה כתיב (צפניה א, א) אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה בטעם רביע על שהיה ראש לארבע אחרים שהם צפניה חגי זכריה מלאכי.
בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. נראה לי בס"ד הכונה בָּנֶיךָ הֵם ואב שמחל כבודו מחול דהלכה כרבי מאיר דסבר גם אם אין עושין רצונו של מקום קרויין 'בָּנִים' (קידושין דף לו.). ועוד בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ שבחנת אותם במדת האמונה שהאמינו אבותיהם, כך כשנכנסו למדבר שמם אלפים ורבבות ולא אמרו: מה נאכל ומה נשתה? וכבר הבטחתם שלא תשכח להם חסד זה דכתיב (ירמיה ב, ב) 'כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה', וגם עוד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם שהבטחתם לתת לזרעם את הארץ לנחלה, ועוד הבטחתם שיהיו בניהם צדיקים ככוכבים, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ רמז בזה על שם אכדט"ם שהוא חילוף שם אלקים שהוא רחמים ואותיות המתחלפים הם כד"ט [13] שמספרם ל"ג לכן יתגלה שם זה ביום ל"ג לעומר כנודע. וידוע כל שם הוא כפול בחצוניות ופנימיות, לכן אמר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם רוצה לומר ג"ל וג"ל רמז לאותיות שם הנזכר יהיה עליהם וזהו מִדַּת רַחֲמֶיךָ.
או יובן בס"ד הא דנקט לשון גַּלְגֵּל כי מן ג' ראשנות כח"ב [כתר, חכמה, בינה] נמשך רחמים גדולים כמו שנאמר בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נד, ז) 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ' ומן כח"ב יתגלגל שפע הרחמים לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומן חג"ת יתגלגל לנה"י [נצח, הוד, יסוד] ומשם למלכות שבה מושרשים ישראל. ואם היה אומר דברים אלו אז בטענת בני אברהם יצחק ויעקב היה מבטל גזרת הגלות מאחר שנשבע לתת את הארץ לבניהם ראוי דלא נפקי ממנה שזו הגזרה רמוזה ב'יִזְרְעֶאל' ובטענת 'בָּנֶיךָ' היה מבטל גזרה הרמוזה במאמר 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו). ולכן אמר לו הקב"ה אחר כך מאחר שלא אמרת ג' טענות ההם לכך 'גָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת'.
והא דאמר הושע הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת אין כונתו לומר שיאבדם אלא רוצה לומר תגלה אותם מארץ ישראל לארץ אחרת.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. הא דקראו עתה בשם 'זָקֵן' ללמד עליו צד זכות לומר הואיל שהוא זקן טבעו של זקן להיות רוחו קצרה ואין לו אריכות אפים להתמתן ולהעמיק בדבר למצוא להם זכות וסנגורייא, אלא כששמע שאמר לו 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' אז תכף ומיד השיב 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת'.
ועדיין יש לדקדק באומרו 'זָקֵן זֶה' מה בא לשלול בתיבת זֶה? ונראה לי בס"ד לומר אף על גב דנמצא כשיטה זו אצל האבות דלעתיד יאמר להם הקב"ה 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' וישיבו אברהם ויעקב 'ימחו על קדושת שמיך', הנה בזה אין הדבר קשה כל כך מפני שימצא יצחק שילמד זכות ואף על גב דהמחייבים שנים והמזכה אחד סגי בהכי כי הקב"ה מדתו מטה כלפי חסד אפילו אם יהיה אחד מליץ טוב כנגד אלף מחייבין! ברם דא עקא מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה שהוא לבדו מחייב, ואין אחר כנגדו מזכה כדי שאני לא אחוש לדבריו ואטה כלפי דברי המזכה ולכן מוכרח שאעשה לו המצאה שעל ידה יהיה הוא עצמו מוכרח לסתור דבריו הראשונים ויבטל הדין שגזר עליהם ויזכה אותם.
'גֹּמֶר' שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ. פירש רש"י גומרים ביאתם ותאותם. וקשה מנא ליה דקאי גומר על ביאתם ותאותם?
ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבני אשכנז ז"ל במאמר (בבא בתרא קמא.) 'בַּת בַּתְּחִלָּה סִימָן יָפֶה לַבָּנִים' שפירשו תיבת בַּת לשון שינה כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחלה שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סִימָן יָפֶה לַבָּנִים שאז יוליד זכרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא:) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, וכן כאן דריש תיבת 'בַּת' לשון שינה וקירור שגומרים ביאתם בה, ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת דאחר שגמר תאותו כולה נעשה בת.
ומה שאמר 'דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה' רוצה לומר אמה היתה מפורסמת בזנות שלא היתה מזנה בהצנע וזו גם כן נתלמדה לנאף בגלוי כאמה בתה ולכן זו מוחזקת ביותר שבניה הם בְּנֵי זְנוּנִים מאחר דאדוקה כל כך בזנות.
פ״ז ב
לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת. יש להקשות נהי דאצטריך לתלתא בשביל השמות כדי לקרא להם ג' שמות כנגד ג' גזירות. אך קשה הוה אפשר שיהיו שלשתם זכרים ויקרא את אחד מהם 'לֹא יְרֻחָם' כנגד שם הנקבה שקראה 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו)?
ונראה לי בס"ד דידוע בית שמאי שהם דין סבירא ליה קיום פריה ורביה צריך שני זכרים ונקבה ובית הלל שהם רחמים סבירא ליה די בזכר ונקבה (יבמות סא:). ולכן אחר שראהו נטה למדת הדין והגבורה שהיא מדת בית שמאי לכן רצה שיביא מזאת האשה שיעור פריה ורביה לפי סברת בית שמאי שמידתם גבורה.
או יובן בס"ד רצה שיביא בת שהיא כנגד גזרה של סילוק הטובה דמלבד שם 'לֹא רֻחָמָה' המורה על גזרה זו של סילוק הטובה עוד גם כן הבת בעצמה מורה על סילוק טובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על נקיבה שהוא נטרקון 'נקי בה' על דרך שאמרו 'פלוני יצא נקי מנכסיו' וכן נקבה גימטריא נזק [157].
והא שילדה הנקבה באמצע? נראה לי בס"ד כי היתה לידתם על סדר הגזרות דתחלה נולד יִזְרְעֶאל שבו רמוז גזרת הגלות ואחר כך נולדה לֹא רֻחָמָה שבה רמוז חסרון טובה הגשמית דאחר הגלות הרגישו בחסרון טוב הגשמיות קודם חסרון טוב הנפשיות ואחר כך נולד בן הנקרא לֹא עַמִּי שבו רמוז חסרון הנוגע לנפשיות ורוחניות דהעדר שלו נרגש אצלם באחרונה.
הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה. מקשים וכי הנביאים שקדמו לו למדו כזאת ממשה רבינו ע"ה לפרוש מן האשה?
ונראה לי בס"ד מפני דאפשר לומר הא דשאר נביאים לא למדו ממשה רבינו ע"ה לפרוש היינו דתלו בדעתם משה רבינו ע"ה היה ראוי שיפרוש מפני שאשתו היתה גיורת ואין ראוי לנביא קדוש אלקים שיזקק לאשה גיורת, ולכן הם שהיה להם נשים מיוחסות שבישראל לא פירשו כאשר מצינו דאהרן הכהן ע"ה שהיה כהן גדול ונביא וכן שאר נביאים שבאותו הדור שלא פירשו מנשיהם, אך אתה שהיה לך אשה זונה שהיא מאוסה וגרועה מגיורת אלף פעמים 'הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה' ולפרוש ממנה דאין כבוד לנביא שכמותך להזקק לאשה כזו אחר שכבר ילדה לך וקיימת בה מצותו יתברך שצוך להשיאה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. יש להקשות כיון דאמר לו 'בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה' איך ישיב תשובה זו והלא הוא מוכרח לקיים גזרתו יתברך אף על פי שימות על ידי כך? ועוד לא אמר לו לגרשה אלא אמר לו 'בְּדֹל' רוצה לומר שיפרוש מביאה ואיך אומר 'אֵינִי יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ'?
ונראה לי בס"ד שלא בא לומר שאינו יכול לקיים גזרתו יתברך כי ודאי אחר שאמר לו בדול כן יעשה ורק בא לעשות התנצלות לעצמו על אשר לא עשה כן מדעתו קודם שאמר לו בדול ובא לומר אל תאשימני על אשר לא למדתי לפרוש ממנה כמשה רבינו ע"ה, יען כי משה רבינו ע"ה אשתו צדקת היתה ומן פרישותו ממנה לא יצא תקלה אך זאת האשה היתה זונה ואם אפרוש ממנה בודאי תזנה תחתי שנמצא היא אשת איש ומזנה ואם הייתי מגרשה כדי שתהיה פנויה איני יכול לעשות גירושין מפני שיש לי בנים ממנה ולכן הוכרחתי בדבר זה שלא פרשתי ממנה אבל עתה אחר שאמר לו השם יתברך בדול ודאי כן יעשה.
אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי. פירוש שהם דבר חשוב וקיימא לן דבר חשוב אפילו באלף לא בטיל ולכן אי אפשר שיתבטלו בשאר אומות. ונראה לי לרמוז קניינים הנזכרים בפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' והוא 'אֶת שְׁמִי' ראשי תיבות ארץ תורה שמים מקדש ישראל כלומר בטענה זו של חמש קניינים אלה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ'.
שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ. הנה מדברים אלו מוכח דמה שאמר הושע הנביא ע"ה 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אינו רוצה לומר לאבדם אלא רוצה לומר שיגלו לאומה אחרת דלכך גזר עליהם מכח דבריו ג' גזרות הנזכרים שהם גולה והב' 'לֹא עַמִּי' דכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) והג' 'לֹא רֻחָמָה' כי בחוץ לארץ לא יקבלו השפע מידו יתברך אלא באמצעות השרים ויהיה לחם צר.
ונראה לי בס"ד כי לבסוף הקללה נהפכה לברכה כי מספר לֹא עַמִּי [157] נהפך למספר מבני אל חי [157] והיינו רוצה לומר מבני אל חי אתם.
ודע כי מה שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה ולקח גּוֹמֵר בַּת דְּבָלִים וילדה לו ב' בנים ובת אחת וקרא להם שמות ומה שאמר לו אחר כך הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ ומה שהשיב יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה מִמֶּנָּה כל זה לא היה בפועל בהקיץ אלא ראה כל זה במראה החלום שחלם חלום ארוך שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וכו' וכן כל הענין כולו. ואפשר שנראה לו זה הדמיון בענין ההוא כולו במראה הנבואה שהוא כמראה החלום, וכזאת נמצא ביחזקאל הנביא ע"ה שהיה רואה שהלך לארץ ישראל וראה עושין כך וכך גם ראה שהמלאך מודד לפניו כך וכך ונציירו לפניו העזרות ובית המקדש כולו וההיכל כולו והוא לא הלך בפועל אלא כך נראה לו במראה הנבואה שהיא כמראה החלום וכמו שנאמר (במדבר יב, ו) 'בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ', וכן ראיתי לרד"ק ז"ל שפירש כן והוא ביאור מוכרח מאד ומצוה להודיע זאת בפני עם הארץ כשלומדים הפסוקים האלה בהושע שבזה תתישב דעת האדם.
אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת, שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה א, א) "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" [פז:]
יש להקשות והלא פסוק זה בישעיה אתמר ומנין שכל נביא ונביא היה לו כן?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה למאי אצטריך לאשמעינן דבר זה בישעיה הנביא ע"ה דאם לומר שהאריך ימים הרבה אין זה חידוש דיש האריכו יותר ועוד סגי לפרש מספר ימיו כמה היו, על כן צריך לומר שבא הכתוב ללמדינו דבר זה דהרבנות מקברת בעליה כדי שהאדם יתרחק ממנה. ואם נניח במונח שדבר זה לא היה אלא רק אצל ישעיה מנא ליה ללמוד דבר זה של רבנות דיש לומר מקרה היה זה אצל ישעיה, אלא ודאי גם אצל שאר הנביאים כך היה!
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'אֵין לְךָ כָּל נָבִיא' לאו דוקא אלא קאי על אותם הארבעה שנתנבאו בפרק אחד דְאֵין לְךָ כָּל נָבִיא מאלו הָאַרְבָּעָה שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים דהא בהושע נמי כתיב (הושע א, א) 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ובמיכה כתיב (מיכה א, א) 'בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ועוזיה לא נזכר במיכה ובעמוס (עמוס א, א) נזכר עֻזִּיָּה בלבד והיינו לתת זה בזה וזה בזה וכאלו במיכה ועמוס נזכרו כלם.
ברם הא קשיא כיון דגם בהושע כתיב הכי 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה' למה נקיט רבי יוחנן למילתיה על פסוק של ישעיה ולא נקיט ליה על פסוק הושע דקדים לישעיה?
ונראה לי בס"ד אף על גב דהושע קדים לישעיה הואיל שקבעו חז"ל ספר ישעיה קודם לכך תפס דבריו על סדר הפסוק דקדים. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט דבריו על פסוק ישעיה דאית ביה רבותא טפי דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה י:) אמוץ ואמציה אחים הם ובזה איכא רבותא דקרובים הם וחד משפחה הם ושוים הם בזכות אבותם ועם כל זה ישעיה האריך יותר וקפח ד' מלכים והיינו משום דרבנות מקברת.
מִפְּנֵי מַה זָּכָה יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יְהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן־הָרַע עַל עָמוֹס. עיין מהרש"א מה שכתב הטעם דקרי ליה לשון הרע עיין שם. ונראה לי בס"ד דאם לא היה אומר אלא דבר זה 'בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם' (עמוס ז, יא) לא היה סותר ההבטחה דאין הכי נמי ירבעם ימות בחרב ובנו ימלוך תחתיו ויתקיים 'בְּנֵי רְבִעִים' (מלכים ב' י, ל) וכן אם לא היה אומר אלא 'יִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה' אין זה סותר ההבטחה דאפשר לא יגלו עתה אלא עד שתתקיים הבטחת 'בְּנֵי רְבִעִים' אבל מאחר שאמר שתים בבת אחת ימות ירבעם וישראל גלה יגלה משמע דנעשים ב' גזירות אלו תכף זה אחרי זה ואם אחר שימות ירבעם יגלה ישראל על מי ימלוכו בניו? ובזה יובן מה שאמר אמציה 'לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו' (עמוס ז, י) כָּל דייקא שאם היה מדבר בחצי דברים אלו דוקא היה להכילם דאין סותרים ההבטחה.
והשיב לו ירבעם חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ כלומר אין כונת דבריו כאשר חשבת שיהיו ב' גזירות זה אחרי זה תכף ומיד ולעולם תתקיים ההבטחה ואין בנבואתו סתירה להבטחה דאחת תהיה בזמן אחד והשנית אחר זמן רב מזמן הראשונה.
אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע א, ו) "כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" וְכוּ'.. נראה לי בס"ד הכונה שזוכר דברים שאפשר לפרש אותם לטובה ברחמים והוא דאיתא בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיה נב, ג) 'חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' רוצה לומר לא אגאל אתכם מצד החסד בלבד שהוא סוד כֶסֶף כאשר היה ביציאת מצרים אלא פורקנא דילכון יהיה מסטרא דזהב דהיינו בגבורה עלאה שהוא סוד יצחק וכו' עיין שם. וידוע מה שכתוב ברעיא מהימנא בפרשת פנחס דף רמ"ו על פסוק (ישעיה נב, יג) 'יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד' שדרשו וְנִשָּׂא על יצחק יעיין שם.
וזהו שנאמר כאן 'לֹא אוֹסִיף לְרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל' רוצה לומר לא אגאלם במדת הרחמים שהיא בסוד כסף כאשר גאלתים ממצרים אלא עתה 'נָשֹׂא' רוצה לומר מדת הגבורה שהיא מדת יצחק שהוא נרמז ב'נִשָּׂא' בה 'אֶשָּׂא לָהֶם' ונמצא פסוק שנאמר בעת הכעס והזעם יש בו ביאור לטובה שהוא מדבר ברחמים גדולים.
ועוד נראה לי בס"ד 'נָשֹׂא' [351] עולה מספר הסניגוריה [349] עם הכולל וידוע שיש שם קדוש בהיכל החסד מליף סניגוריא על ישראל וכנזכר בזוהר הקדוש (חלק ב' דף רנג) יעיין שם. וזהו שנאמר כי 'נָשֹׂא' שם הסניגוריא 'אֶשָּׂא לָהֶם'.
או יובן 'נָשֹׂא' ראשי תיבות ניצוצות של אדם הוא אדם הראשון שנתערבו ניצוצות קדושה שלו בסיגים בחטאו אשא אותם להם כי על אלה באו כל ישראל לברר ולהעלות.
או יובן בס"ד לפרש דבריו יתברך לטובה 'לֹא אוֹסִיף' מלשון 'יַחְדָּו יָסֻפוּ' (ישעיה סו, יז) רוצה לומר לֹא אוֹסִיף אותם להכריתם אלא ארחם את בית ישראל יען כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם על דרך (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן.
כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה, אֶלָּא לְהַכְנִיס מִמֶּנָּה כַּמָּה כּוֹרִין!. הנה הנמשל לא ימצא רבוי כל כך בגרים ממש? אך נראה לי בס"ד הכונה על ניצוצי הקדושה המעורבים בדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] שהם נקראים 'גֵּרִים' ולזה אמר 'וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ' (הושע ב, כה) דהמלכות מכונית בשם אָרֶץ וגם עוד מילוי אָרֶץ [אל"ף רי"ש צד"י=434] עולה מספר דֶּלֶת [434] והמלכות נקראת דֶּלֶת וְשַׁעַר [שער בלשון תרגום נקרא תַּרְעָא] ולכך שם אֲדֹנָי שהוא במלכות עולה במילואו תַּרְעָא [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671].
אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו. קשה אמאי תפס עון זה הנוגע לאחד ואחד ולא תפס עונות חמורות של עבודה זרה וגילוי עריות דהא בימי הושע היה להם עבירות חמורות ועם כל זה למדנו ד'אַל תַּלְשֵׁן'?
ונראה לי בס"ד כי אין זכות להציל את ישראל מן הפרעניות אלא רק בטענה זו דהם נקראים בנים גם בזמן שאין עושין עושין רצונו של מקום כסברת רבי מאיר (קידושין דף לו.) ו'אב שמחל כבודו מחול' (קדושין דף לב.), ולכן הוֹשֵׁעַ אמר 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אזיל בתר סברת רבי יהודה דסבירא ליה בזמן שאין עושין עושין רצונו של מקום אין קרויים בנים ולכן באיזה טענה יהיו ניצולים?! אך השם יתברך תפס ההלכה כרבי מאיר דסבירא ליה גם באין עושין עושין רצונו של מקום קרוים בנים, ולכן אמר שהיה צריך לומר 'בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ' וכן אמר לו הקב"ה להושע ישראל שהם בני בחוני.
והנה יש סברא לומר אם ישראל חטאו בכבוד אב ואם שהם 'דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ' אין ראויים להנצל בטענה זו דאב שמחל כיון שיש עליהם קטיגור מבזוי אב איך יהיה סניגור מדין אב? ולזה אמר אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל עם כל זה אַל תַּלְשֵׁן אלא למד זכות מדין אב ובנים!
מְנָא לָן? מֵהוֹשֵׁעַ. קשה הוה ליה למימר מישעיה דנענש בגחלת וגם נהרג על ידי מנשה בשביל שאמר (ישעיה ו, ה) 'בְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' ואיכא רבותא טפי בזה דבהושע לא מצינו שנענש?
ונראה לי בס"ד ישעיה לא נענש בשביל קטיגוריא אלא בשביל שקראם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' לפני הקב"ה דאמר לו הקב"ה בפניהם תדבר קשות עליהם כדי להכניעם אבל לפני למה תקראם עַם טְמֵא? הלא אני מכירם באיזה מצב הם עומדין! מה שאין כן בהושע שעשאו הקב"ה דיין עליהם והוא השיב דבר הראוי כפי הדין ועם כל זה לא היה נח להשם יתברך בדבריו אלא רצה שילמד זכות עליהם מדין בנים ועוד שאר מליצות של זכות!
צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁפִּזְּרָם לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נראה לי בס"ד בזה משום הכי 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' (תהלים קיב, ט) רוצה לומר מה שנתן הקב"ה פִּזּוּר לָאֶבְיוֹנִים אלו ישראל הנה בזה צִדְקָתוֹ יתברך עֹמֶדֶת לָעַד ולכן תמצא פִּזַּר [287] עולה מספר פַּח צְדָקָה [287] דידוע דשעבוד מלכיות מכונה בשם פַּח וכמו שנאמר 'נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ' (תהלים קכד, ז) וזה הַפַּח הוא צְדָקָה לישראל.
בְּהָא סַלְקִינָן וּבְהָא נַחְתִּינָן. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'בְּהָא סַלְקִינָן וּנַחְתִּינָן' עיין שם. ועוד קשיא דהוה ליה למימר 'בְּהָא סַלְקִינָן' ותו לא! דפירושה במחשבה זו אנחנו עומדים תמיד כמו שפירש רש"י ז"ל.
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש שאמר לו אותו המין שיש להם יום אחד בכל שנה ושנה שעולין לבית הועד ומתקבצים שם אנשים רבים לתקן עצה איך יעקרו את ישראל ואחר עמל וטורח של כל היום כולו כשהסכימו על עצה אחת באיזה אופן לעקור אז נכנס זקן אחד שנראה הוא כאחד מהם וסותר את העצה ההיא שהסכימו כולם עליה בטוב טעם ודעת ולא ישאר זמן באותו היום לחדש דבר חדש ואז יתפרדו כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן ויקומו וילכו לביתם ולא יעשו דבר רע כלל וככה מנהגם בכל שנה ואין יושבים בשנה על זה יותר מאותו היום.
והנה כאן רבי אושעיא אמר שתי חלוקות בשני צדדים דאמר 'תְּכַלִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ, לֵיתְנְהוּ גַּבַּיְכוּ!' וזו חלוקה לצד אחד ועוד עשה חלוקא לצד שני והוא אם תְּכַלּוּ מַאי דְּאִיכָּא גַּבַּיְכוּ קָרוּ לְכוּ: 'מַלְכוּתָא קְטִיעֲתָא'!
ועל כן השיב המין בְּהָא סַלְקִינָן רוצה לומר בחלוקה הראשונה שאמרת סלקינן לבית הועד לתקן עצה אם נכלה את כולם כיון דאין כולם אצלינו ובמה נוכל לפתות המלכים שדרים אצלם שהם יסכימו עמנו לכלותם, ואחר שנטרח כל היום לתקן עצה על זאת יבא הזקן ויסתור העצה ואז בְהָא נַחְתִּינָן פירוש בחלוקה השנית אשר אמרת שלא נכלה מאי דאית גבן דוקא משום דקרי לן 'מַלְכוּתָא קְטִיעֲתָא' בְהָא נַחְתִּינָן מבית הועד ללכת כל אחד לביתו עד שיגיע יום הועד של שנה האחרת וכן על זה הדרך ונמצא מוצלים מן הרעה של כליה תמיד.
הוֹאִיל וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת שֶׁל עֵשָׂו וְשֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְפִיכָךְ הִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל. מקשים והלא גלות האחרון הוא אצל אדום וישמעאל? ונראה לי בס"ד כי קודם שגלו לבבל היו אדום אדוקים בעבודה זרה מאד וישמעאל אדוקים בזנות מאד ואם היו גולים אצלם היו גוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבודה זרה ובזנות ולא היו ישראל יכולים לעמוד והיו נטמעים וחוטאים בעל כרחם, אך אחר גלות בבל שבאו אנשי כנסת הגדולה וביטלו יצר הרע של עבודה זרה וגם יצר הרע של זנות החלישו אותו אף על פי שלא ביטלוהו לכך יש תקוה שישראל יתגברו גם בזמן שגוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבירות אלו של עבודה זרה ושל זנות שלא יחטאו ולא ימשכו אחרים לכך גלו אצלם עתה.
לֹא הֶגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה כִּשְׁאוֹל. נראה לי בס"ד הטעם כדי שתעלה תפלתם וצעקתם למרום באין פגע מן המקטרגים כי כל תפלה שתהיה מן מעמקים מסוגלת להתקבל ולעלות, דכתיב (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ' אז אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי מפני כי המתפלל במקום גבוה יתקנאו בו המקטרגים ויתגרו בתפילתו, וכמו שאמרו בגמרא דתענית באותו חכם כשהיה מתפלל בעצירת גשמים היה עומד בעומק ומתפלל מטעם האמור.
או יובן כיון דעמוקה היא חמה הרבה ובקיץ יש צער גדול מן החום שהוא קשה יותר מצער הצינה, וכמו שאמר רבינו הקדוש לאנטינינוס וכן מרגלא בפומייהו דאינשי בתוקף החום לומר גהינם בחיים ולומדים תורה ומתפללים בצער ויסורין, וכן התענית ירגישו בצערו כפלי כפליים ממקומות הקרים.
ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה פירש רש"י ז"ל 'ולא תשתכח תורה מהן מהרה' ונראה לי הכונה דתקנו לקרות הפרשה בציבור בכל שבת עם ההפטרה כדי שלא תשתכח תורה מהמון העם, וזה תינח אם השומע מבין הדברים אז שומר אותם בלבבו אבל אם אין מבין מאי אהניה ליה ולזה הגלם לבבל שקרוב לשונם ללשון תורה שגם המון העם מבינים דברי התורה בפרשה ובנביאים ואז לא ישכחום.
מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם. קשה מה טעם יש בזה ולכאורה אין זה דומה להמשל שהביא?
ונראה לי בס"ד הטעם כדי להצילם מן המקטרגים שטוענים איך יספיק הגלות בשביל עון עבודה זרה וצריך כליה ח"ו! לכך שִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם כדי שיעמוד מליץ טוב ויליץ בעדם לומר זה בית אמם שגברה בו המחלה של עבודה זרה ביותר כי מקור טומאות העבודה זרה היתה שם, שכל העולם משם היו לוקחים מיני צלמים של עבודה זרה אשר היה תרח מתקן ועושה צלמים לכל אומה השייך לה ומוכר לכל העולם, וידוע שכל מחלה אשר תשתרש מן התולדה קשה לנקותה ולכן יליץ טומאת התולדה שהיתה קשה מאד היא גרמה להם לחטוא ולכן ראוי להקל בפרענות ועונש שלהם לבלתי עשות להם כליה ויהיה הגלות לבדו מספיק לכפר.
ולזה הביא מָשָׁל אשר משגרה לבית אמה שאומר לה לכי אצל אמך ואינו אומר לכי אצל אביך מפני כי מן האם היתה גרמא יותר ולכן שולח אותה אצל הגורם, וכן כאן שלח אותם למקום הגורם!
אי נמי כיון עוד בזה לטובתם שלא יוכל היצר הרע לומר להם אחר אשר נטמאתם אין תקוה לטהרתכם ולכן תשארו בדרכיכם הרעים שלא תהיו קרחים מכאן ומכאן לכך הגלם לשם כדי שיראו המקום אשר היו אבותם אדוקים בו בטומאת עבודה זרה ביותר, ועם כל זה אברהם אבינו כשרצה אז ככוכב זרח, ופירש מטומאה ונתקדש בקדושה גדולה עד שמסר עצמו לכבשן האש ועלתה בידו ואם כן כל שכן הם אם יסורו מטומאתם וישובו אל ה' שתעלה בידם ויצליחו בה.
פ״ח א
לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הַר' וְכוּ'. נראה לי בס"ד הטעם שקראו הַר דאיתא בספר 'טוב הארץ' דהדלת אשר בפתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל נקרא 'מגדון' [103] ולכן כשנכנס יהושע תיקן ברכת הזן שהיא עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזון כי 'מָּזון' [103] עולה כמספר השם הנזכר עד כאן דבריו יעיין שם.
ואם כן הר המוריה ראוי לקראו על שם הדלת הנזכר ששם הוא עיקר ירידת השפע ושם הנזכר עולה ק"ג וצרף עם זה מספר אֱמוּנָהּ [102] אשר עסק וגילה אברהם אבינו בעולם נעשה סך הכל הר לכך קראו הַר [205].
אחר כך בא יצחק ונתחזק ועסק יותר בבירור ניצוצות הקדושה הנקראים צַיִד [104] בסוד הכתוב (בראשית כה, כח) 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו' וכן אמר לו (בראשית כז, ג) וְצוּדָה לִּי צָיִד, ומפורש בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים פרשת וירא כי יצחק אבינו ע"ה להיותו בחינת גבורה הצליח בעליית הניצוצות יותר מאברהם אבינו ע"ה אשר העלה אותם מצד החסד יעיין שם. ולכן אחר שאברהם אבינו ע"ה קראו 'הַר' בא יצחק אבינו ע"ה שעסק בניצוצות הנקראים צַיִד והצליח בזה והעלם דרך הר המוריה ששם שער השמים לכך קראו שדה כי מספר 'הַר' ומספר 'צַיִד' עולה מספר שָׂדֶה [309].
אחר כך בא יעקב אבינו ע"ה שהיה בחיר שבאבות שזכה לשם אֵל [31] שהוא חסד דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ואמרו רבותינו ז"ל מי קרא ליעקב אל? הוא אלקי ישראל קראו בשם זה, ולכן בשם ישראל נשלמו ל"א אותיות כשמות האבות ואמהות, ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ועל כן צרף מספר 'חֶסֶד אֵל' עם מספר 'שָׂדֶה' יהיה מספר בַּיִת [412] לכך קראו בַּיִת.
והנה נודע דהמפרשים ז"ל כתבו טעם לשם 'הַר וְשָׂדֶה וּבַיִת' ד'אֱמוּנָהּ' עם הכולל ק"ג [103], בא אברהם והוסיף אמונה על אמונה וקראו הַר שעולה עם הכולל ר"ו [206], בא יצחק והוסיף אֱמוּנָהּ [103] שהיא ק"ג וקראו שָׂדֶה [309], בא יעקב והוסיף עוד אֱמוּנָהּ [103] וקראו בַּיִת [412] שהוא מספר ד' פעמים 'אֱמוּנָהּ' [4×103=412] עד כאן דברי המפרשים ז"ל ואין הרמז הזה מתיישב כל כך.
ואנא עבדא עשיתי הרמז בכך דהכתוב אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח) ומצינו תחלה עשו מקדש הוא המשכן אשר סופו לא נחרב אלא נגנז ואחר כך עשו מקדש אחר, הוא בית ראשון שנחרב, ואחר כך עשו מקדש אחר הוא בית שני שגם הוא נחרב, ואחר כך יהיה מקדש אחר הוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] שיתקיים לעולם. הרי ארבע בחינות מקדש בארבעה זמנים.
ואמרתי בס"ד כי ארבעה אלה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והמשכן שלא נחרב אלא נגנז היה כנגד עולם הבריאה ששם הרוב טוב ומיעוט רע ולכן לא נחרב אלא נגנז, ובית ראשון היה כנגד עולם היצירה ששם התערובת הוא חצי טוב וחצי רע לכן לא נשרף על ידי אויב וצר ממש אלא נשרף על ידי גבריאל בגחלת שזרק עליו מלמעלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דאש של האויב לא עשה בו רושם של כלום, ובית שני היה כנגד עולם העשיה ששם התערובת היא רוב רע ומיעוט טוב ולכן לא נשרף באש של מעלה אלא באש אויב אכזרי ששלטה בו יד האויב יותר, ואחר כך יהיה בית שלישי בב"א כנגד עולם האצילות ששם לא יש תערובת רע כלל דעליה נאמר לא יגורך רע לכן יהיה בניינו בידי שמים לכבוד ולתפארת ויהיה קיים לעולם.
והנה כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית מט, טו) 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' דמקום השראת שכינה שהוא המשכן או בית המקדש נקרא מְנֻחָה דכתיב (ישעיהו סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' ולזה אמר 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב' זה מקום המקדש 'וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' זו ארץ ישראל אך כתיב מְנֻחָה בקבוץ שפתים בלא וא"ו, ופרשתי בס"ד כי מְנֻחָה בלא וא"ו עולה ק"ג [103] כמנין 'חֶסֶד אֵל' אשר ישתלשל לנו במקום המקדש, גם הוא מספר 'מגדון' שהוא פתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל הנקרא מגדון כמו שאיתא בספר 'טוב הארץ' וכן נמי הוא מספר 'מָּזון' ששם ישתלשל שפע המזון לישראל ולכן קראו מְנֻחָה בלא וא"ו.
ולפי זה ארבעה מקומות של השראת שכינה שהם המקדש ושלשה בתים כל אחד נקרא בשם מְנֻחָה [103] בקבוץ שפתים ולכן בית ראשון אשר הוא אחר המשכן שנקרא בשם מְנֻחָה קראו הַר שהוא עם הכולל [206] ב' פעמים מְנֻחָה, ויצחק קרא לבית שני שָׂדֶה [309] שבאותו זמן נעשה ג' פעמים מְנֻחָה ויעקב אבינו ע"ה קרא את בית שלישי בשם בַּיִת [412] כמספר ד' פעמים מְנֻחָה, כי באותו זמן נעשה ד' פעמים מְנֻחָה בעולם.
ובזה יובן בס"ד (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' קאי על בית שלישי שהוא מכונה בשם בַּיִת שהוא מספר ד' פעמים מְנֻחָה יען שהוא מתום מנחה הרביעית והוא כנגד האצילות וידוע דהאצילות הוא סוד חכמה והבריאה בינה והיצירה תפארת והעשיה מלכות. ובארנו בס"ד לעיל דבית שלישי הוא כנגד האצילות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לשלשה שמות הנזכרים כי הראש שבו המוח נקרא בַּיִת והגוף התחלתו היא בחוט השדרה שמושך כח מן המוח שבראש הנקרא בַּיִת, ולכן בזמן בית ראשון ובית שני שהיתה היניקה והשפעה של התחתונים מן בחינת הגוף דהיינו ז' ספירות תחתונות שהוא סוד 'גופא' ששם מתחיל חוט השדרה נקראו אחד בשם הַר ואחד בשם שָׂדֶה דצירוף שניהם הוא אותיות השדרה שהם אותיות הַר שָׂדֶה אך בזמן בית שלישי דהיניקה תהיה מן בחינת הראש שנקרא בַּיִת ששם המוח לכך קראו בַּיִת.
וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ: 'שָׂדֶה' שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, סג) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". קשה והלא יצחק לא היה מתפלל באותה שעה בהר המוריה ששם המקדש כדי שתאמר שקראו שָׂדֶה למקום המקדש?
ונראה לי בס"ד דמשמע ליה שקרא יצחק למקום המקדש בשם שָׂדֶה מהכא דדייק למאי אצטריך למימר 'בַּשָּׂדֶה' דסגי לומר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ' אלא ודאי דיצחק קרא למקום המקדש שָׂדֶה ומן הדין הוא דאם מתפלל בכל מקום שיהיה צריך לכוין לבו כנגד בית המקדש כמ"ש רבותינו ז"ל (ברכות ל.) על פסוק 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' (שיר השירים ד, ד) תל שכל פיות פונים בו ולכן יצחק כאשר הלך להתפלל מנחה עתה אף על פי שאינו בהר המוריה כיון לבו בתפילתו על מקום המקדש כי שם שער השמים, ולהכי אמר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' פירוש כשיצא לשוח זו תפלה כיון לבו בשדה הוא מקום המקדש אשר הוא קרא שמו בשם שָׂדֶה וכיון דלא אמר לָשׂוּחַ בְּהַר הֳ' כאשר קראו אברהם אבינו ע"ה 'בְּהַר הֳ' יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד) משמע שהוא קרא למקום המקדש בשם שָׂדֶה ולכן הזכירו הכתוב כאן כאשר קראו הוא בעצמו.
וּכְתִיב: (בראשית א, ה) "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". מקשים והלא כמה פסוקים יש דכתיב בהם יום? ונראה לי ידוע דבזמן קיבוץ גליות מוכרח שישלוט החסד דוקא בעולם כי גם הגבורה תתהפך לחסד וידוע דיום ראשון דששת ימי בראשית שלט החסד לבדו לכן לא נאמר בו 'יוֹם רִאשׁוֹן' אלא 'יוֹם אֶחָד' שהוא מספר אהבה [13] דהחסד נקרא בשם אהבה כנודע.
והנה בקבוץ גליות כתיב (הושע ב, ב) 'יוֹם יִזְרְעֶאל' וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'יזרע אל' שהוא החסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ועוד כתיב ביה (הושע ב, ב) 'וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד' ולכן מקישים זה לזה יום של יִזְרְעֶאל ליום אֶחָד דששת ימי בראשית. נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. יש להקשות מאי קא משמע לן בזה והלא דברים אלו הם פשוטים וכל אחד יאמר ויסביר אותם מדעתו?
ונראה לי בס"ד רמזו לפי דרכם דבר נסתר לומר המלך מקבל שפע מלכותו מן המלכה העליונה היא מדת המלכות שהיא ספירה העשירית, והמלכה היא מלכות העליונה תלויה ברבן גמליאל רמז לתפארת.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם ובא ללמדינו לפי דרכו דאפילו גבי מלך אמרו כן שהוא תלוי באשתו.
דף פ"ב ע"ב