בן איש חי שנה ראשונה וישב
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
הלכות שנה ראשונה - פרשת וישב – הלכות ברכת השחר
פתיחה
עריכה(בראשית לט, כא): "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד".
נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע שיש לאדם ארבעה כחות קדושה שהם: נפש, רוח, נשמה, ונשמה-לנשמה שהיא הנקראת "חיה", ואף על פי שיש עוד בחינה חמישית הנקראת "יחידה", הנה מחמת ההעלם שלה לפעמים אין מזכירים אותה בחשבון וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות (דרוש קריאת שמע דף ל"ג) [בדפוס ירושלים דף כג ע"ב] וזה לשונו: ודע כי יש לאדם התחתון ארבע בחינות והם: נשמה לנשמה מצד חכמה, ונשמה מצד בינה, ורוח מצד תפארת[1], ונפש מצד מלכות, עיין שם. וידוע כי ארבע בחינות הנזכרות רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, והיינו: נשמה לנשמה ביו"ד, ונשמה בה"א ראשונה, ורוח בוא"ו, ונפש בה"א אחרונה. ולכן הצדיק ממשיך על ידי מעשיו הטובים חיות והארה לארבע בחינות הנזכרות מן ארבע אותיות שם הוי"ה, והרשע להפך, פוסק חיותם מאותיות השם. ולזה אמר (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם" - "דבקים בה'" דייקא, רוצה לומר באותיות השם, ובזה "חיים כולכם" דייקא "היום", שימשך חיות לכל ארבע בחינות שבכם, שכל בחינה יונקת חיות מאות אחד ונקראת "חי" על ידי כך, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל [זוהר ח"א דף רז ע"ב]:"חי דבק בחי" ואם כן נמצא ארבע בחינות הנזכרות שכל אחת חי מאות אחד, הרי ד' פעמים חי ד' פעמים חי שווה 72 שהוא מספר חסד. וזהו שנאמר "ויהי ה' את יוסף" - שדבק בו ארבע אותיות השם, ובזה "ויט אליו חסד" - שנמשך לו ארבע פעמים חי לארבע בחינות שבו שהוא מספר חסד.
והנה ידוע דאין כל אדם זוכה לארבע בחינות הנזכרות שהם: נפש, רוח, נשמה ונשמה-לנשמה, דיש אינו זוכה אלא לנפש, ויש רק לרוח, ועל הזוכין לנשמה-דנשמה אתמר [סוכה מה ע"ב]: "ראיתי בני עליה והם מועטים", ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל [שער הכוונות דף ב סע"א]: דאף על פי שאין כל אדם זוכה לנשמה וכל שכן לנשמה-דנשמה, עם כל זה כל אדם יש לו חלק באדם הראשון שהיה כולל כל נשמות הנבראים, ולכן אם עושה האדם עבודת הבורא כראוי שזוכה לקשר נפשו עם שרשה העליון, הרי זה נחשב לו כאילו זכה לכל הבחינות הנזכרות כולם. ואמרתי דמיון לזה, לחבל גדול תלוי בלב השמים שהוא כמה אלפים ורבבות אמות, ויש לאדם חבל קטן ואם קשרו בסוף החבל ההוא היורד לארץ ותופס הוא בחבל הקטן הרי זה נחשב כאילו תופס בראש החבל הגדול אשר ראשו מגיע השמימה מאחר שזה קטן קשור הוא בחבל הגדול. ובה פרשתי מאמר התנא באבות (משנה, אבות ב, א): איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. רוצה לומר שלימה במעשה ודיבור וכונה ומחשבה שהם כנגד נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה שזהו "תפארת לעושיה", ואז "ותפארת לו מן האדם" - הוא אדם הראשון דנחשב שכל בחינות שהשיגם אדם הראשון ישנם בו גם כן.
ולכן אנחנו מודים להשם יתברך בכל יום על ארבע בחינות קדושה הנזכרות בברכת השחר באומרינו "אלהי נשמה שנתת בי [טהורה]...אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי" כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף ב ע"ד) [בדפוס ירושלים דף ב ע"א] וזה לשונו: אף על פי שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה, עם כל זה יש לו חלק בנשמת אדם הראשון שהיה כולל כל הנבראים אף על פי שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו, ואומרו "טהורה" - הוא כנגד עולם האצילות אשר משם נשמה לנשמה, "אתה בראתה" - כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה, "אתה יצרתה" - הוא סוד הרוח הבא מן היצירה, "אתה נפחתה בי" - הוא נפש שבעשיה. ונמצא, כי באומרו "נשמה שנתת בי" כולל כל הארבעה חלקים הנזכרים וקראם כולם בשם "נשמה" עד כאן לשונו, עיין שם. ומה שכתב "ואתה משמרה בקרבי" הכונה כי מלך בשר ודם שנותן מרגלית יקרה במתנה לעבדו אינו נעשה עליה שומר אפילו שעה אחת, אך אנחנו נתן לנו חלקים יקרים של קדושה אלו במתנה, והוא השומר אותם בקרבינו בתוך חומר עכור.
הלכות
עריכהא
עריכהמה שאומרים "ואתה עתיד ליטלה" וכו' - הכונה היא כמו שכתב רבינו ז"ל בספר "פרי עץ חיים" (דף ט) [שער הברכות פרק ז], כי מדת המלכות נוטלת נשמות ישראל בלילה בעת השינה ומחזרת אותם בבוקר בסוד (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים", ודבר זה הוא טובה גדולה לנשמה כנודע ולכן כאשר מקיץ האדם מודה ומשבח על הטובה הזאת אשר ישיג בלילה הבאה, והוא מודה על העתיד ואומר "ואתה עתיד ליטלה ממני" בלילה, דהיינו שתעלה הנשמה בסוד מיין נוקבין אל מלכות, "ולהחזירה בי" בבוקר, בסוד "חדשים לבקרים", וכמו שכתוב בספר הכונות עוד בדבר זה בדרושי הלילה (דף עז ע"ד) [בדפוס ירושלים דף נג ע"ב], בסוד הפסוק הזה של "חדשים לבקרים", דנשמות התחתונים עולים בכל לילה להיכלל ולהתעבר בתוך המלכות ואחר כך בבוקר יוצאות משם מחודשות. עיין שם. וכן מפורש גם כן בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י (בביאור אדרא זוטא דף נ"א ע"ב) שכתב שם וזה לשונו בכל לילה ולילה עולין נשמות התחתונים בסוד (תהלים לא, ו): "בידך אפקיד רוחי" בעת השכיבה ומתעברת מהם המלכות העליונה בסוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ותועלת עליה ההיא עניינה הוא כדי לחדש את הנשמות ההם ולתת כח בהם ולהאיר בהם וכענין החידוש הזה הוא מה שמחדש ומתקן המוחין של האדם שהוא בחינת הנשמה של היושבת במוח כנודע עד כאן לשונו. הרי נתבאר לך ענין זה היטב.
ודע דאף על פי שכתב רבינו זלה"ה (שם), דנשמות התחתונים אין יכולין לעלות בסוד מיין נוקבין בלילה כנזכר לעיל אלא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד אבל בפחות מכך אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מין נוקבין כלל, ואם כן לפי זה יש להקשות: איך הקטנים מן י"ג שנה אומרים הודאה זו דברכת השחר הנזכרות דלא שייכה בהם? הנה על זה יש לומר דקטנים כיון דנכללים בגדולים יכולים לברך ברכה זו, וקרוב לזה איתא בדברי רבינו ז"ל [שער הכוונות דף א ע"ג]: שיוכל אדם לברך ברכת השחר אף על פי שלא נתחייב בהם דעל מנהגו של עולם נתקנו, ואף על גב דבברכה זו הוא מודה על עצמו ואינו אומר בלשון נסתר, הא איכא ברכות דמברך על עצמו ואף על גב דלא הוה ביה כגון ברכות "המעביר" אף על גב דלא ישן כלל, וכן ברכת" שעשה לי כל צרכי" באבל, והוא הדין גבי ברכה של הקטנים.
ונחזור לענין ראשון לבאר עוד מה שאומרי הודאה ובלשון עתיד ואין אומרים בלשון עבר, דמן הראוי שיתן האדם הודאה על העבר מה שעשה הקב"ה חסד עמו בלילה הזו של אותו היום שעומד בו עתה בעומדו משנתו, שהחזיר אליו נשמתו וחידש אותה במוח שלו. הנה באמת נתקנה הודאה זו בלשון עתיד, כדי לכלול בה עוד כונה אחרת, והוא, כי לעתיד לבא גם כן יהיה כזאת שתקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד מיין נוקבין ויחזרו להתחדש בשלימות המעולה מאוד שאין כמוהו, ולכן נוסף בהודאה זו מילות אלו של "לעתיד לבוא" דהיה די לומר ליטלה ממני ולהחזירה בי, אך הוסיף מילות "לעתיד לבוא" כדי לכלול בה הכונה השנית הנזכרת שאנחנו מכוונים בהודאתינו זו להודות להשם יתברך גם על הטובה הנשגבה אשר יעשה לנו לעתיד לבוא, שהיא דוגמת הטובה הזאת שעושה אתנו בזמן הזה בכל לילה ויום. ועיין בספר "פרי עץ חיים" [שם] שכתב בביאור ברכה זו וזה לשונו: וגם לעתיד יהיה כן. עיין שם. וכן בסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב כך: "עתיד ליטלה ממני" - למיין נוקבין, "ולהחזירה בי" - בכל בוקר וגם "לעתיד לבוא" עד כאן, עיין שם.
ב
עריכהיסמוך ברכה זו של "אלהי" וכו' לברכת "אשר יצר", כי ברכה זו צריכה להיות סמוכה לחברתה[מאמר מרדכי 1], ויש סוד בדבר כנזכר בשער הכוונות [דף ב ע"א]. וצריך להפסיק מעט בין תיבת "אלהי" לתיבת "נשמה", כדי שלא יובן שהנשמה היא אלהיו חס ושלום. ואין לומר "טהורה היא" אלא יאמר "טהורה, אתה בראתה" וכנזכר כל זה באחרונים. ומה שחותם "לפגרים מתים", כך נקראים הגופים הבטלים ממלאכתם ושובתין מתנועתם, ד"פגר" לשון ביטול הוא, כמו [שמואל-א' ל, י]: "אשר פגרו מעבור", וכן בלשון חז"ל [שבת קכט ע"ב]: "דפגרי [ביה] רבנן". ומה שאומרים "מתים" - דהשינה אחד מששים ממיתה [ברכות נז ע"ב], והוא סימן לתחיית המתים לעתיד וכנזכר בסידור רב יעבץ ז"ל [עמודי שמים, דף קכט מהדורת אשכול]. ודע, כי בברכה זו יש שבעה וארבעים תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה, כמו שכתב רבינו הרש"ש ז"ל [נהר שלום דף מח ע"ב; ובסוף עץ חיים דף טו ע"א], ולכן לא יאמר שתי תיבות "שאתה הוא" קודם "רבון כל המעשים" ככתוב בסידורים, אלא יאמר "ואלהי אבותי, רבון כל המעשים".
ג
עריכהיזהר לכוין בברכה בהזכרת שם הוי"ה שמזכירו בשם אדני שיצייר בחשבתו אותיות שם הוי"ה ובתוך אות ה"א אחרונה יצייר שם אדנ"י, וגם יצייר בשם השילוב של הוי"ה אדנ"י, ומה טוב ומה נעים להזהר בזה בכל פעם שמזכיר השם הן בפסוקים הן בתפלה, וגם צריך להזהר כשיזכיר שם הוי"ה יצייר במחשבתו אותיות השם בנקודות, ובסידורים וחומשים נהגו לנקדו בנקוד "לעולם", וכל המתפלל ולומד מקראות מתוך הספר אז יהיה זה אצלו בנקל בלא טורח, ויזהר שלא יתחיל לומר ברוך עד שיחשבו בלבו וידע על מה מברך וכנזכר באחרונים ז"ל:
ד
עריכהברכת הנותן לשכוי בינה לפי פשוטה שכוי הוא התרנגול היודע בינה זו להבחין בין יום ובין לילה, רוצה לומר בין אמצע היום לאמצע הלילה דאם לא כן מאי אולמיה על שאר בעלי חיים וכנזכר ב"שלמי ציבור", אך כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שכוי הוא סוד הגבורה שנקרא שכוי ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה על הגבורה ואז היא מתמתקת וידוע כי ליל נקרא קודם חצות ולילה אחר חצות, על כן מברכין ברכה זו אחר חצות לילה ואילך עיין שם, ובכונות רבינו הרש"ש ז"ל סיים להבחין בין מדת יום שהוא סוד הדכורא הנקרא מדת יום, שעתה מתחיל זמן תקונם שהוא מחצות הלילה עד חצי היום, ובין מדת לילה שהיא הנוקבא הנקראת מדת לילה שכבר נשלם תיקונם שהוא מחצות היום עד חצי הלילה עד כן עיין שם. והדבר ברור דגם החרש שאינו שומע כלל מברך ברכה זו ועיין "מנחת אהרן" כלל ה' אות י"ב:
ה
עריכהברכת פוקח עורים הודאה לחסדו יתברך דעיני האדם היו סגורות וסתומות בשינה וכשניעור נפקחו עיניו, והנה בסומא איכא פלוגתא בפוסקים אם יברך ברכה זו או לאו, והגאון חיד"א ב"שיורי ברכה" הסכים דנקטינן לברך, וכן כתב הרב המגיה ב"שלמי ציבור" עיין שם, ובאמת אף על גב דקימא לן ספק ברכות להקל, בהא נקטינן לברך, משום דלפי דעת רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דכל ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו ואף על פי שלא נתחייב בהם האדם צריך לברך, אם כן הוא הדין בסומא דצריך לברך, וכנגד סברת רבינו האר"י ז"ל אין לומר ספק ברכות להקל, ועיין מה שכתבנו לקמן בברכת שעשה לי כל צרכי:
ו
עריכהאם בירך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים לא יברך מתיר אסורים, משום דכפות קשה מאסור, וכיון דבירך זוקף הרי בכלל מאתים מנה, מיהו טוב לברך מתיר אסורים בלי שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבבו כדי שלא יחסר לו מספר האורות הרומזים ברכות אלו עליהם, ועוד הא איכא רש"ל וב"ח דפסקו לברך, לכן לצאת ידי חובת כולי עלמא יברך בלא שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בתוך הברכה, ואפילו אדם כפות בלאו הכי מחמת חולי שאינו יכול לזוז ממטתו, גם כן מברך ברכה זו דעל מנהגו של עולם נתקנו ברכות אלו ועיין מנחת אהרן כלל ה' אות י"ד:
ז
עריכהאם בשעה שאמר ברוך אתה ה' היתה כונתו לברך זוקף כפופים יסיים זוקף כפופים, אף על גב דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים כן כתב הרב "חיי אדם" כלל ח' אות ה' יעוין שם, ובספרי הק' "מקבציאל" העלתי דאין לסמוך עליו בזה לאבד הברכה השנית ורק לכתחילה ודאי צריך להזהר שלא יאמר ברוך אתה ה' אלא על סיום הברכה העקרית שצריך לברך אותה בדעתו בהזכרת השם:
ח
עריכהאחר מלביש ערומים יברך הנותן ליעף כח ושתי ברכות אלו נתקנו על מלבושי הנפש שיש אדם מאבד לבוש נפשו לגמרי והקדוש ברוך הוא בחסדו נותן לו לבוש חדש כי ערומה היא ויש אינו חוטא כל כך לאבד הלבוש לגמרי אלא רק מחלישו והקדוש ברוך הוא בחסדו נותן לו כח לחזקו בכל יום כאשר מחזיר לו נשמתו בבקר:
ט
עריכהברכת שעשה לי כל צרכי תקנוה על נעילת מנעלים דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון דלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה וכנזכר ב"שלמי ציבור" וכתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף ב' עמוד ד "כל הח"י ברכות שיש מן על נטילת ידים עד סוף ברכת התורה חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב הוא בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים על אורות עליונים ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה צריך לברכן בכל יום כולן אף על פי שלא נתחייב בהם לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום תשעה באב וביום הכיפורים שאז כל העולם יחפים וגם חוץ מברכת על נטילת ידים ואשר יצר דשתים אלו אם לא נתחייב בהן אין לברך עליהם" עד כאן לשונו, מוכח להדיא מדבריו דהאבל יברך שעשה לי כל צרכי מאחר דכל העולם לובשים מנעלים ורק בתשעה באב ויום הכיפורים אף על פי דחולה וחיה לובשים בטלי במעוטייהו ואין כל העולם יכולים למשוך אורות בברכה זו בעבור דאלו המעוטים לובשים מנעלים וכן ב"שלמי ציבור" הכריח מדברי רבינו ז"ל דאבל מברך יעוין שם אמנם הרב החסיד מהר"א שרעב"י ז"ל בספר "דברי שלום" דף ס"ד פירש כונות רבינו ז"ל דבעי שיהיה אותו אדם נהנה על כל פנים באותו דבר שהוא מברך עליו ולכן פסיק ותני דאבל לא יברך כיון דאינו נהנה ובספרי ה' "מקבציאל" הבאתי דבריו וישבתי דקדוק דברי רבינו ז"ל על נכון ופקפקתי בדברי הרב "דברי שלום" הנזכר וטענתי עליו דגם לפי הבנתו הנה האבל גם כן נהנה מזה דאחרים לובשין מנעלים ועושין לו צרכיו מה שאין כן אם יהיו יחפים וכן הסומא מברך פוקח עורים מפני שנהנה מפתיחת עינים של אחרים והעלתי עיקר דהאבל מברך וכן עמא דבר:
י
עריכהאף על גב דהעלו האחרונים אם בירך שלא עשני אשה לא יברך על גוי ועבד, וכן אם בירך על עבד לא יברך על גוי עם כל זה יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בתוך הברכה, והנשים יברכו שעשני כרצונו בלי שם ומלכות דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל וטוב להרהר שם ומלכות בתוך הברכה:
יא
עריכהברכת המעביר מסתיימת בברוך גומל חסדים טובים וכו' ולכן אין עונין אמן אחר ותנומה מעפעפי וצריך לומר ויהי רצון בוא"ו גם יאמר המעביר וכו' בלשון יחיד שאומר מעיני ומעפעפי וכן תרגילני תדביקני וכן השאר בנוסח ויהי רצון וכו' דכן הוא נוסחת רבותינו ז"ל בש"ס וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל ועיין "דברי שלום" דף ס"ה מה שכתב בזה יעוין שם:
יב
עריכהאף על פי דצריך לומר והערב בוא"ו עם כל זה שתי ברכות הן ועונים אמן אחר ברכה הראשונה וקודם והערב לא ילמוד לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה בלתי ברכת התורה ולפסוק דין בלא טעם שרי אבל אם יאמר טעם אסור וכן לכתוב דברי תורה או לשמוע נמי אסור בלא ברכת התורה אבל הרהור מותר ויש אומרים הא דהרהור מותר היינו אם יהרהר בלבו בלבד בלתי עיון בספר. ונשים נמי מברכים ברכת התורה ואם ישן ביום על מטתו שינת קבע איכא פלוגתא אי חשיבה הפסק וצריך לברך או לאו ומשום דספק ברכות להקל יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו ומי שחטפתו שינה בתוך ברכות השחר אז כל ברכה שהוא מסופק בה אם בירך או לאו לא יברך מספק, ואפילו אם הוא מסופק בברכת התורה ועל כל פנים יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בתוך הברכה, ואם שכח ולא בירך ברכות השחר קודם תפלה יברך אחר התפלה חוץ מברכת המחזיר נשמות דנפטר בברכת מחיה המתים, וחוץ מברכת התורה שנפטר באהבת עולם:
יג
עריכהמי שישן בלילה על מטתו שינת קבע וניעור קודם חצות לא יברך ברכות השחר, כן נראה מסתימות דברי המקובלים וכן נראה מדברי זוהר הקדוש בראשית דף יו"ד עמוד ב' ועיין "מקדש מלך" שם. אך ברכת התורה יוכל לברך קודם חצות מאחר שכבר ישן שינת קבע וכנראה מזוהר הקדוש שם ועיין אחרונים ז"ל, מיהו אם הוא ניעור קרוב לחצות נכון להמתין עד אחר חצות כדי לברך ברכות השחר עם ברכות התורה כסדר התקון בכל יום ויהיו קשר אחד, ואם ירצה בזמן מועט זה דביני וביני יאמר פסוקים של שירות ותשבחות, ושאלתי לידידנו הרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מני נטריה רחמנא ופרקיה על מנהג החסידים בעיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו והשיב וזה לשונו בין הפשטנים בין המקובלים כולי עלמא מודו שאם ישן שינת קבע חייב לברך ויכול לברך וכנראה מלשון זוהר הקדוש חלק א' דף יו"ד עמוד ב' ועיין "מקדש מלך", אמנם יש שתי כונות בברכת התורה אחת פרטית והיא הנזכרת ב"נהר שלם" דף צ"ב עמוד א' וזו שייכה גם קודם חצות, ואחת כללית בכלל הי"ח ברכות והיא הנזכרת בשער הכונות דפוס ירושלים דף א' עמוד ג'. ועיין "נהר שלום" דף ט"ל עמוד ב' ודף פ"ז עמוד ב' ביאורם, ובודאי המברך קודם חצות לא יתקן זה התיקון, כיון שהעליונים לא נתקנו היאך יתוקנו התחתונים, ומכל מקום המנהג בבית אל יכב"ץ בזמן שהוא קרוב לחצות יש מברכין ברכת התורה ולומדים, ובחצות יברכו שאר הברכות, ויש חסידים שאף על פי כן ממתינים עד חצות בעבור תיקון סדר הי"ח ברכות עד כאן לשונו נטריה רחמנא ופרקיה:
יד
עריכהחייב האדם לברך מאה ברכות בכל יום, ובשבת ויום טוב יחסרון מחמת ברכות העמידה ואז ישלים אותם במיני פירות וריח טוב, והנה מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער רוח הקודש דף ד' עמוד א' וזה לשונו "דע כי כ"ב אותיות אלפ"א בית"א הם תלויות במאה ברכות שהאדם מברך בכל יום, וכאשר אין האדם מברך כלל איזו ברכה מהם תחסר ממנו אותה האות שאותה ברכה תלויה בה, ואם בירך אותה אלא שטעה בה אז תהיה האות ההיא מצויה אמנם תהיה חסירה בעצמה, ואם בירך אותה כתקונה אלא שלא נתכוון בה אז תהיה האות ההיא חשוכה ובלתי מאירה" עד כאן לשונו, ומזה תבין כמה צריך האדם להשתדל במאה ברכות:
טו
עריכהמצאתי כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום שלוש פסוקים אלו כתובים בדברי הימים א' סימן כ"ט "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' וכו', לך ה' הגדולה והגבורה וכו' והעושר והכבוד מלפניך וכו'" וכאשר תיקנום חכמינו ז"ל בזמירות בכל יום, והאדם יאמר אותם בפני עצמם בכל יום עשר או שבע פעמים, ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" ומלבד תועלת סודית שיש באמירתם עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק עד כאן מצאתי, ונראה לי שהוא מנהג יפה ונכון ועיין "פתחי תשובה" יורה דעה סימן שכ"ח סעיף קטן א' מה שכתב בשם הרב "פרי תבואה" מה שקיבל מרבותיו יעוין שם עוד מצאתי כתוב ב"כתר מלכות" כתיבת יד מנהג יפה לומר האדם בכל יום פסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים פט, נג) חמשה וארבעים פעמים, ובאומרו אמן ואמן יכוין בשם השלוב של הוי"ה אדנ"י, וזה הפסוק יועיל לו במקום תשעים אמנים שחייב אדם לומר בכל יום בעת שהוא אנוס ואינו יכול לענות כגון שהוא יושב בבית לבדו ואין הולך לבית הכנסת מחמת אונס עד כאן. ונראה לי דמנהג יפה הוא זה, וכן אני נהגתי לומר פסוק זה כמספר הנזכר בכל יום אחר פרשה של ברכת כהנים שאנחנו אומרים אחר ברכת השחר בכל יום, ועשיתי כן כדי שלא תשכח אמירתם ממני מאחר שעשיתי לה זמן קבוע, ואחר פסוק זה אני אומר טו"ב פעמים פסוק "אור זרוע לצדיק" (תהלים צז, יא) כמו שכתב הרב הגאון רבנו חיים פלאג'י ז"ל דנכון לאומרו טו"ב פעמים בכל יום:
מאמר מרדכי
עריכה- ^ אם לא ניזקק לנקביו לא יברך "אשר יצר" אלא יתחיל מ"אלוקי נשמה", ולא יקדים ברכת "הנותן לשכוי בינה" ל"אלוקי נשמה" כדי שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה, כי ברכת "אלוקי נשמה" צריכה להיות קודמת לברכת "הנותן לשכוי בינה" (מאמר מרדכי – לימות החול ו, יב; על פי עוד יוסף חי וישב, ז).
הערות שוליים
עריכה- ^ [=זעיר אנפין] - ויקיעורך