קטגוריה:במדבר טו ז

מלבי"ם - התורה והמצוה

ח. או איל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים. כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל עשרון לכבש ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש. וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם. כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים וכשיקדים הנמנה על המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ( בראשית ז ) ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. וא”כ פה היה לו לומר מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש. והקדים או איל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באיילת השחר פרק כב ). ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, וה”ה שאין לחלק בנסכי איל.

ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש. ומה שאמר דבר אחר או לאיל, מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר”ת של כפורים. ר"ל אילו של אהרן ביום הכיפורים, וכמ"ש במנחות (דף צ”א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא ליה מן במועדיכם, שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבע לו זמן. והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ”ץ תחת הל', שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמוש שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת”ח כנ"ל( שלח ז ).

ט. תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדרה המוספים דפר' פנחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ”ש בכל אחד מדת היין. ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שני עשרונים, ומדת היין שהיה שלישית ההין.

ומשיב שא”א לדעת מדת השמן ממדת עשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאף על פי שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו, כמו שהתבאר בספרא ( אמור קנט) ומנחות (דף פ"ט). וכן אי אפשר לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן בא לבילה והיין הוא לניסוך ואין ענינם דומה. לכן הוצרך לפרט מדת השמן. ומכאן למדנו לכל מקום שמדת השמן כמדת היין ועל כן סתם בפ' המוספים.