ביאור הלכה על אורח חיים תרמט
סעיף א
עריכה(*) כל ארבעה המינים פסולים וכו': עיין במ"ב ועיין לעיל בסימן י"א במ"ב סקכ"ז ושייך לענינינו ג"כ:
(*) בגזול ובגנוב: בין מישראל ובין מנכרי ולכן מי שגנב אחד מהמינים מהנכרי פסול ואינו יוצא בו עד שישלם הדמים לבעליו. ובגנב וגזל ושילם לבסוף ופייס לבעל הגינה אם יצא למפרע עיין סי' תרנ"ח בשע"ת סק"ג ובמ"ב סקט"ו:
(*) כגון גזל לולב ושיפהו וכו': דין זה הוא לכו"ע דהיינו אפילו לדעת המחבר דסותם בסוף הסעיף דלגנב וגזלן עצמו פסול הלולב אפילו בשאר הימים דלא בעינן לכם ופסולו הוא משום מצוה הבאה בעבירה הכא שאני דשם כיון שהחפץ עתה בשעה שיוצא בו אינו שלו רק של הנגזל מקרי מצוה הבאה בעבירה היינו שבעת קיום המצוה חפץ של גזל בידו דהא אלו היו תובעים אותו בדין היה מחוייב להחזיר אותו החפץ עצמו משא"כ הכא דקנייה בשינוי מעשה ואינו מחוייב להחזיר החפץ אלא דמים בעלמא נמצא שכעת אין החפץ של הנגזל אלא שלו (ואין העולה עליו רק על זמן הקודם שגזלו) לא מקרי מצוה הבאה בעבירה ורק לענין ברכה דאית ביה הזכרת ש"ש מחמרינן טפי כיון דמיעקרא בא החפץ לידו בגזילה:
(*) ומיהו לא יברך: ואם עבר ונטלו א"צ ליטול שוב לולב אחר וכ"ש שלא יברך עליו דכיון דמדינא יצא בנטילה ראשונה שוב הוי ברכה לבטלה [בכורי יעקב]:
(*) אבל לאחרים כשר: ואין היורש בכלל זה דיורש לא מקרי שינוי רשות כמבואר בח"מ [פמ"ג]:
(*) שלא יקצץ וכו': עיין לקמיה בבה"ל מה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמנינו. והנה בערבות נוהגין בכל המקומות שהשמשים הולכין בעצמן לפני חג הסוכות וקוצצין ערבות הרבה לצורך הקהילה ומצוי הוא שאפילו רשות אין נוטלין לזה מן בעל השדה ואיני מדיין לענין השמשים גופא כ"א לענין הקהל איך יוצאין בזה ביום הראשון דבעינן לכם ואין להקל משום דהוי יאוש ביד השמשים ושינוי רשות ביד הקונה דזה אין שייך רק לענין אוונכרי דמייתי בגמרא דשם היתה הקרקע גזולה מכבר ובודאי כבר נתייאשו הבעלים אלא משום דקרקע אינה נגזלת לא חל היאוש עד עתה שקצצו ונעשה תלוש משא"כ בענינינו שלא ידע בעל השדה כלל בעת הקציצה לא שייך יאוש ואף דיתייאש לבסוף כשיודע לו הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ולא נשאר כ"א שינוי רשות לבד ולא קנה וע"כ לענ"ד אין להקל כ"א כשנוטל רשות מבעל השדה או מן השומר שם או שידוע שהמקום הזה הוא מקום הפקר לכל:
(*) בעצמו: לפ"ז לא יקוץ הישראל בעצמו אפילו משדה של עצמו כשנקנה שדה זו מעכו"ם אלא יניח לנכרי לקוץ ויקבל ממנו אכן כבר הביא הברכי יוסף בשם סה"ת והסמ"ג והרדב"ז דבזמנינו לא אמרינן נכרים גוזלי ארעא הם וכן העלה גם הט"ז בסימן תרס"ד עיי"ש. ולכן אצלנו שאין מוחזקים הנכרים לגזול קרקעות מישראל וגם כל הקרקעות מוחזקים לבעליהם ע"פ דינא דמלכותא אפשר להקל בזה שיקוץ הישראל אפילו משדה עכו"ם ברשותו [בכורי יעקב]. והנה כ"ז כתב הבכורי יעקב בזמנו אבל בזמנינו לפי מה שמצוי הפרעות יש להתבונן מאוד בזה ותלוי לפי המקום:
(*) אלא יקצצנו עכו"ם וכו': כתב הפ"מ אותם הלוקחים מן האריס שלא בידיעת בעל הגן י"ל דידע ומחיל ולית בהו משום גזל עכ"ל ובבכורי יעקב מפקפק בזה מאוד דהדבר ידוע שבסתמא אינו מוחל דלולבים והדסים הם דברים חשובים במדינותינו ואינם נמצאים אלא בגנות השרים וכיון שכן אף שלא ידע שגזל ממנו מכ"מ הוי יאוש שלא מדעת דהלכתא כאביי ושינוי רשות לבד הלא לא קנה לכן צריך להזהר שלא לקנות מהאריסים שלא מדעת בעלי הגנות דלא מקרי לכם ביום ראשון וגם בשאר הימים הוי מצוה הבאה בעבירה דגזל נכרי אסור עכ"ל:
(*) בין ארץ ישראל וכו': עיין במגן אברהם שכתב בשם תשובת ר"ב דבאתרוג בא"י אם קצצו בעצמו לבד האיסור האמור פה יש עוד איסור אחר דהו"ל נתמרח ביד ישראל והוי טבל ובטבל יש מחלוקת בפוסקים אם יוצא בו עיין בר"ן ועיין בפמ"ג שנראה מדבריו דלענין גזול אפילו עדיין לא קנה ישראל מעכו"ם מ"מ לא יקצוץ ישראל לצאת בו שהוא הגוזל אבל לענין מרוח ביד ישראל לא שייך איסור אלא אם כבר קנה הישראל מנכרי בדמים בשעה שקוצצו:
סעיף ב
עריכה(*) והמודר הנאה מלולבו של חבירו וכו': עיין בפמ"ג שמפקפק על לשון הרמ"א דהל"ל המודר הנאה מנכסי חבירו אינו יוצא י"ח בלולבו דהכי איתא שם בתשובת הרשב"א. ונ"ל לפי מה שכתב הפמ"ג דלענין אתרוג אפילו לא אסר ע"ע רק מאכילתו ג"כ אינו יוצא ניחא קצת דנקט לולב לאפוקי אתרוג:
(*) או מלולבו של עצמו: ואם אסר על עצמו מאתרוג אפילו לא אסר ע"ע רק מאכילתו ג"כ אינו יוצא דהיתר אכילה בעינן ביה עי"ש בפמ"ג ובספר בכורי יעקב חולק עליו דלדעת רש"י והרשב"א אם נטל ישראל אתרוג של תרומה יוצא בו משום דראוי להאכילו לאחרים דהיינו לכהן וה"נ הרי יכול להאכילו לאחרים אבל אי אסר ע"ע האתרוג בהנאה אין יכול להנות לאחרים [דמה שאסור לו בהנאה אסור ליתן במתנה לאחר כדמוכח מהא דדייק בפסחים דף כ"ב מהא דשולח אדם ירך לנכרי דגיד הנשה מותר בהנאה] לכן אין לו דין ממון קרינא ביה ע"ש:
(*) אינו יוצא בו ביום א' וכו': ולפי מה שהעתיק המחבר לקמיה בס"ה דאתרוג האסור באכילה פסול כל ז' והוא מלשון הרמב"ם וכתב שם הגר"א דטעמו דדבר שאין בו היתר אכילה או שאין בו דין ממון (דהיינו שהוא של איסור הנאה) הוא כתותי מיכתת שיעוריה. וכן אם אסר האתרוג על עצמו באכילה לכאור' אינו יוצא בו כל ז' דהיתר אכילה בעינן כל שבעה אכן יש לדחות דאפשר דוקא דבר שאין בו היתר אכילה לכל ע"ז אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה משא"כ בזה:
סעיף ד
עריכה(*) גנות הצעירים וכו': עיין במ"ב במש"כ דהכא מיירי שהגינה לא נדבו מעולם לשם ע"ג [ולהרמ"א שם בסימן קמ"ג ס"ג בהג"ה יהיה עכ"פ מיירי דהגינה אינה עומדת בחצר העכו"ם] וכן הדין של הרמ"א דכתב אפי' האילן הנטוע לפני העכו"ם שרי מיירי כאן דנטעו שמשיהם או הנכרים לצורך שמשיהם לאכול פירותיהן ולא מיירי דנטעו אותן לשם הע"ג הסמוך להן דאי היו נוטעין אותן לשם הע"ג והפירות יהיו שייך למשמשיהן אפילו להרמ"א שם בסימן קמ"ג היה אסור לישראל לקנותו אפילו בכל השנה להיות מהנה לכהניהם. ומיושב בזה מה שהקשו השער המלך בהלכות לולב [והגר"א רמז ג"כ לזה בענינינו] דהשו"ע סותר א"ע דשם ביורה דעה סימן קמ"ב סי"ג באילני סרק הנטוע לפני העכו"ם פסק דבכלל נוי עכו"ם הוא והכא מתיר ליקח מהם למצוה דהכא מיירי היכי דלצורך עצמן נטעוהו וכעין זה מצאתי בלבוש וז"ל גנות של שמשי עכו"ם מותר ליטול מהם לולב או שאר מינים למצוה שהם אינם שמורים שם אלא להנאת עצמן ולא לשם עכו"ם ואפילו האילן נטוע לפני עכו"ם כ"ז שאינם עובדין האילן להנאת עצמן נטעוהו עכ"ל ור"ל דמסתמא אמרינן להנאת עצמן נטעוהו אם לא היכא דידעינן דהנטיעה היה לנוי לע"ג ורק הפירות יהיה שייך לכהניהם דאז נקראו נוי עכו"ם ואסור להנות מהן ואינו יוצא בהן ביום ראשון מן הדין דלא מקרי לכם ואף ביום שני לכתחלה אסור וכנ"ל.
ומצאתי בנהר שלום שהקשה ג"כ קושיא זו מיורה דעה סימן קמ"ב סי"ג ותירץ באופן אחר וג"כ כעין שכתבנו דשם דמיירי באילני סרק שאין בהן פירות אנו צריכין לתלות דמסתמא נטעוהו שיהיה לנוי לע"ז משא"כ הכא דמיירי באילנות שיש בהן פירות יותר טוב לתלות שנטעוהו לצורך פירותיהן וכמו שכתב הלבוש.
עוד נלענ"ד לתרץ באופן אחר קצת דהכא דמיירי בארבעה מינים דאיתא לעיל דצריך העכו"ם לקצוץ אותן בעצמן וא"כ לדעת רי"ו המובא בד"מ הוא בכלל ביטול ונתבטל האיסור של נוי עכו"ם ולא נשאר לנו רק דלגבוה צריך להחמיר לכתחלה ולזה מקילינן ואמרינן דלצורך עצמן נטעוהו משא"כ התם לא מיירי רק לענין עצם הדין אם הוא בכלל נוי עכו"ם ונ"מ דאסור לישראל לקצוץ בעצמו:
(*) למצוה: עיין מ"ב מש"כ בשם הס"ח דמ"מ אם יש אחרים יקח האחרים והנה בפמ"ג כתב דמ"מ י"ל גנות עובדי עכו"ם שבחוץ מותר ליטול אתרוג אף שמיוחד להם עכ"ל ודבריו יהיו שייכים רק לתירוץ הראשון שכתבנו למעלה דהמחבר מיירי אף בעומדין בחצר של הע"ז ורק דלא נדבוהו לשם הע"ג ולזה כתב הפמ"ג דבהצטרף לזה מה שעומדין בחוץ לחצר לא מיירי הס"ח אבל לדעת הרמ"א שם מיירי דינא דידן אף היכא דנדבו הגינה לשם ע"ג ואפ"ה מותר משום דמיירי דעומדין חוץ לחצר ואפ"ה הביא במגן אברהם בשם ס"ח דטוב יותר ליקח אחרים. היוצא לדינא היכא דלא נדבו הגינה לשם ע"ג וגם עומדין מחוץ לחצר העכו"ם אין להקפיד ע"ז:
סעיף ה
עריכה(*) מפני גזל וגנבה וכו': עיין במ"ב מש"כ וקשה דבס"א קאמר וכו' ותירץ המגן אברהם וכו' ובמטה יהודא כתב וליתא לענ"ד דהא בס"א הזכיר לשון פסול ומשמעות פסול הוא אפילו דיעבד ויותר נ"ל דהך דגזל וגנבה באשגרת לישנא נקט הב"י וכדי נסבה ותפס לשון הרמב"ם ז"ל כצורתו ועיקרו הוא משום החילוק דמחלק בין פסולי המומין ובין פסולי שארי ענינים שהם משום ע"ז או מפני שאינם מינם ולפ"ז מה דהוסיף הרמ"א ויש פוסלין בגזול וכו' הוא רק אדעת הרמב"ם ולא על ב"י דהוא סובר ג"כ הכי לדינא וכמו שפסק בס"א וכן משמע מהגר"א דהמחבר העתיק רק לשון הרמב"ם להורות לענין כל הפסולין בין אלו שהוא משום הדר או משום חסר דאינו נוהג אלא ביום א' אבל לענין גזל סתם בריש הסימן להחמיר דכן כתב הגר"א בסוף ד"ה וחזזית ע"ש:
(*) אבל אם היה יבש או מנומר וכו' אף אם חתך וכו': לפי מה שמבואר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ב במ"ב שם דלכו"ע יבש במקום אחד אינו פוסל שלא ברובו ע"כ דהכא מיירי שהיה יבש ברובו או שהיה בשנים ושלשה מקומות או בחוטמו וסובר כהי"א שם דאל"ה כשר אף בלא חתך וגם ביום ראשון:
(*) פסולי ראשון נוטלין בשני אבל ברוכי וכו': וה"ה בשאול בשני אין לברך עליו [א"ר ופמ"ג בסימן תרנ"ח וכ"כ בברכי יוסף וכן משמע מדברי הרמ"א לקמיה וכן מוכח ברי"ו ובכל בו והעולם אין נזהרין בזה. בכורי יעקב]: