ביאור הלכה על אורח חיים תקלט

סעיף אעריכה

(*) בין לקנות וכו':    וכל מה שאסור הוא אפילו ע"י עכו"מ [ב"ח בסימן תקמ"ג והובא בפמ"ג]:

(*) בפרעון חובו:    לכאורה משמע מלשון זה דדוקא בכה"ג שהסחורה עדיין לא היה קנויה לו עד עכשיו אבל אם היה קנוי לו מכבר ועתה רוצה להוליכו לביתו אין כאן איסור שאינו עושה סחורה במועד ומ"מ יש למנוע מזה מטעם אחר המבואר בסימן הקודם ס"ג שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר וה"ה באותה העיר כמבואר שם במ"ב אכן אם הוא חושש שיבוא לידי הפסד כשישאר שם מותר:

(*) לילך ולתובעם:    עיין ט"ז דמפרש כונת השו"ע דדוקא שצריך לילך ולתובעם בעיר אחרת או שצריך טרחא ליזל עמהם בדינא ודיינא אבל אם א"צ לתובעם בדין והם בעיר אחת ג"כ מותר לתבוע אותם במועד ועיין בחידושי רע"א שכתב דמדברי הרא"ש לא משמע הכי אלא בכל גווני אסור וכ"כ בספר נהר שלום דלא משמע כן מדברי הפוסקים ובאמת מדברי המחבר בס"ג ג"כ משמע להדיא דאפילו הם בעיר אחת אסור וכן בספר שולחן עצי שטים אינו מסכים לדברי הט"ז בזה דעיקר האיסור משום דע"י קבלת הסחורה נגמר עתה המקח במועד ומאי נ"מ אם הם בעיר אחת או לא וע"כ לא העתקתי דברי הט"ז בענינינו ורק סוף דבריו שכתב דהאידנא מתקלקלים החובות העתקתי בס"ג עי"ש:

סעיף געריכה

(*) דכ"ז בכלל דבר האבד:    מלשון זה משמע דקאי על שני הדינים אבל לפי מה שהתנה בעצמו בדין הראשון דדוקא בחובות המותרים לתבוע ובע"כ מיירי דתובע מישראל דאינו דבר האבד אם ימתין לאחר המועד [דמעכו"מ מבואר בס"ח דמותר לקבל אפילו סחורה מטעם דהכל בכלל דבר האבד הוא] וא"כ מה דמסיים דכל זה בכלל דבר האבד מגומגם הוא דבדבר האבד הלא מותרין כל החובות והאמת דשיגרא דלישנא הוא מלשון הנ"י והמ"מ ושם אינו נזכר כלל דין לקבול במשפט [ובד"מ הארוך לא העתיק דין דלקבול במשפט רק בסוף דבריו לדין בפ"ע] וקאי שם על מה דמסתפק בתחלה בדין הלואה לעכו"ם בריבית אם מותר במועד או אסור דהעברת ריוח לא מקרי פסידא וע"ז כתב דלפרוע ממנו וכן לזקוף חובו ודאי בכלל דבר האבד הוא ושרי לד"ה:

סעיף דעריכה

(*) יפסיד מהקרן:    ואפילו אם ספק שמא יפסיד ג"כ מותר [עו"ש בשם מהרש"ל וא"ר] ונראה עוד דאם נצרך למעות לשלם חובותיו שהגיע זמנם בחוה"מ ואם לא ישלם יגיע לו הפסד ומוכרח בשביל זה למכור סחורתו במועד חשיב כדבר האבד:

(*) ויוציא יותר לשמחת יו"ט:    ה"ה לחוה"מ כן מוכח בירושלמי שהובא בב"י מקור לדין הזה:

(*) אבל מי שיש לו מעות בריוח וכו':    דעת הט"ז דדוקא אם הוא מופלג בעשירות אבל בלא"ה אף שיש לו מעות בריוח חשוב הכל כדי חייו של אדם בזמנינו ומתירים לו למכור כדי שיוציא יותר לשמחת יו"ט ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו עיי"ש:

סעיף העריכה

(*) ומכרו בזול:    דוקא באופן זה אבל לקנות מהם בערך השוה נראה דאפילו הוא לצורך תשמישו כל שאינו לצורך המועד אסור [מאמר מרדכי]:

(*) ואפילו מעיר לעיר וכו':    אע"ג דזהו בודאי הוי טרחא מרובה ובסימן תקל"ז מבואר דהרוחה אסור לטרוח בשבילה צ"ל דמיירי באיש שעסקו ומחייתו תמיד לנסוע על ירידים וכיון דחייו ופרנסתו תלוי בזה הכל הוא בכלל דבר האבד ושרי [עיין במחה"ש סק"ו בפירושו על המ"א]:

(*) אינו מותר וכו' ביום השוק:    עיין ט"ז שהביא בשם רש"ל וז"ל שאר ימי השוק אין להתיר כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא ליקח וכ"ז כדי להוציא לשמחת יו"ט עכ"ל [ונראה דיצא לו ממה דמבואר בסי"א לענין פירות כסות וכלים דאפילו בצנעא אינו מותר כי אם לצורך המועד ועל כן התנה שיוציא לשמחת יום טוב דאית בזה התירא דריש ס"ד] וכתב מחצית השקל שהרבה מהאחרונים קראו תגר על קלות שנוהגין בעונ"ה בענין משא ומתן בחוה"מ ולא מצאתי להם תקנה [כי אפילו לדעת המגן אברהם שמשוה דין חנוני לתגר אינו מותר כ"א כשהחנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא הקונה ליקח] אלא שבספר א"ר כתב וז"ל ואפשר שחשבו לדבר האבוד דאם לא ישבו כ"כ זמן כל ימות החג בחנות יתמעט המו"מ מישראל [וגם כיון שא"א למחות שיסגרו הכל חנויותיהם וכ"ש כשיש סוחר נכרי בעיר א"כ אם הירא וחרד יסגור חנותו לבדו ירגילו קוניו לילך לסוחר אחר והוי דומיא קצת להלואה לאותן שרגילין אצלו שהתיר בסי"ב מהאי טעמא] וסיים הא"ר שעכ"פ אין ללמוד מלאכה מזה כי אינו דומה לפרקמטיא שיש צדדי קולות הרבה בפוסקים עכ"ל א"כ עדיין לא מצינו תקנה שפעמים עושה מלאכה גמורה בחנות כגון שמוכר איזה סחורה בחנות כגון חתיכת פשתן או שאר בגד ומחתך ממנו לפי מדתו הצריך להקונה דע"ז יש חיוב משום מחתך [כמו שכתב הח"א בכלל ל"ו וכן מוכח מהרמב"ם בפי"א מהלכות שבת הלכה ז'] אם לא לאדם שיש עליו נושים עם שט"ח [וועקסלין] שהגיע זמן פירעון שלהם ואם לא יפדם יהיה לו מזה ודאי הפסד וידוע דבשביל דבר האבד מותר לעשות מלאכה ג"כ. אכן לפי מה שכתב המגן אברהם לעיל בסוף סימן תקל"ד דמי שאין לו מה יאכל אף שהותר לו לעשות מלאכה מ"מ לא יעשה בפרהסיא דמי יודע שאין לו מה יאכל וה"נ בענינינו או מה דאיתא בסימן תקל"ח מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ומ"מ יכניסם בצנעא ומשום שלא יהיה אוושא מילתא כ"כ וה"נ בענינינו אין לך אוושא מילתא טפי ממה שהחנויות פתוחות להדיא כל היום בחוה"מ ויש בזה ביזוי מועד וע"כ בודאי טוב ליזהר שיהיה החנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא הקונה ליקח וגם יוציא קצת מן הריוח יותר לשמחת יו"ט וכמו שכתב הט"ז בשם רש"ל:

סעיף טעריכה

(*) ומותר לקנות:    עיין בב"י שיש הרבה פוסקים שמחמירין בקניית יין לצורך חול וע"כ נראה דיש לנהוג כמו שכתב הג"א בשם או"ז דאף לדעת המתירין הוא דוקא בצנעא וכ"כ בספר שולחן עצי שטים:

(*) ואם הוא דבר שאינו מצוי וכו':    האחרונים טרחו ליישב דברי הרמ"א והמחבר שלא יהיו סותרין זה את זה ולא לההיא דס"ה דכיון דהמחבר מיירי שאינו מוצא אחר המועד כמו שמוצא עתה והוא ממש הציור כדברי הרמ"א אמאי אוסר יותר מכדי צורך שתייה והלא בס"ה מתיר כגון זה וגם מב"י בעצמו מוכח שלפי דין השיירא המבואר למעלה צריך להתיר אפילו יותר מכדי שתיית כל השנה [דמאי הוי כקונה סחורה כדי להרויח דאפילו בזה שרי] והמא"מ מחלק בדוחק דבשיירא מינכר מילתא טפי דהוא ריוח שאינו מצוי תמיד. משא"כ בזה ועיין מש"כ בשם הח"א במ"ב ולדבריו אינו סותר הרמ"א לדברי המחבר. והב"ח סובר דהתירא דס"ה הוא דוקא בריוח מרובה שמגיע ע"י השיירא וכיו"ב ובאופן זה התיר הרמ"א והמחבר לא מיירי באופן זה. ועיין בא"ר שהוא מפרש דברי הרמ"א כפשטיה ודעתו דכיון דסבור בקנייתו כדי להרויח וריוח כזה לא ימצא אם יקנה אחר המועד שאחר המועד יוקיר המקח של היין בודאי שרי כההיא דסעיף ה' והמחבר דאוסר יותר מכדי שתייתו לשנה לא מיירי בקונה כדי להרויח ולכן אסור דטרחא יתירא בכדי הוא. ובמ"ב העתקנו דעת הח"א והב"ח ונראה דלמעשה יוכל לסמוך על דעת הב"ח והמקיל כא"ר ג"כ אין מוחין בידו:

סעיף יבעריכה

(*) אין לוקחין וכו':    עיין מ"ב מש"כ דמן העכו"מ י"א דמותר לקנות בתים שדות וכרמים וכו'. מפני שהוא כמציל מידם כ"כ הש"ג בשם תוספתא והביאו המגן אברהם וא"ר. ומש"כ הטעם מפני שהוא כמציל מידם אינו מוסכם לענ"ד מהפוסקים דבתוספתא סיימה וכותב ומעלה בערכאות של עכו"ם מפני שהוא כמציל מידם וממש בלשון זה איתא בע"ז דף י"ג לענין הולכין ליריד של עכו"ם ומבואר שם ברש"י דקאי על הערכאות דשרי משום שהוא כמציל מידם וכן מבואר במגיד משנה פרק ט' הי"ד והביא ג"כ הפרש"י אלו. וגם בש"ס שם ע"ב דשקיל וטרי בטעמא משמע נמי דלא קאי האי כמציל מידם על עצם היתר הלקיחה ורק על הערכאות [אכן בש"ג שם בשם רבינו יונה משמע קצת כדבריו כאן] וא"כ ה"נ צריך לפרש על הכתיבה והעלאה בערכאות דמותר במועד מפני שהוא כמציל מידם. א"כ צריך טעם אחר להיתר הלקיחה מעכו"ם ביו"ט. אכן גם עצם דין זה לענ"ד לא ברירא הוא דכל הראשונים לא העתיקו כלל תוספתא זו ומדהשמיטה הרמב"ם וכל הפוסקים לתוספתא זו נראה דלא ס"ל כן להלכה והרמב"ם סתם וכתב דין המשנה דאין לוקחין בתים וכו' רק לצורך המועד ולא חילק כלל דמעכו"ם מותר לקנות בתים בכל אופן והטעם י"ל כיון דהמשנה סתמא אין לוקחין וכו' אלא לצורך המועד ולא חילקה דמעכו"ם שרי וכן בש"ס לא הביאה לתוספתא זו לחלק בזה אלמא דלא ס"ל להלכה וביותר דהמשנה פרטה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר אלמא דאין לנו עוד אופן היתר. ועוד אפשר לומר דהרמב"ם וש"פ שלא כתבו היתר זו מבארים התוספתא בפירוש אחר מהש"ג דהתוספתא לא באת לחדש דמעכו"ם שרי טפי מישראל ורק דמעכו"ם נמי שרי ומיירי נמי לצורך המועד דוקא ולא הצריכה לבאר זאת דקאי על המשנה והוסיפה רק זאת דמעכו"ם נמי שרי אף דדברים אלו צריך לכתוב ולהעלות בערכאות אפ"ה מותר דכיון דהלקיחה מותר לצורך המועד הכתיבה והערכאות נמי שרי משום שהוא כמציל מידם [וכנ"ל מרש"י והה"מ] [ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד דהתוספתא לא קאי כלל לענין מועד דכל לשון התוספתא נשנית בע"ז דף י"ג ובעירובין דף מ"ז לענין הולכין ליריד של עכו"ם וחסר כאן רק אלו התיבות הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין וכו'. ונשנית כאן דטעם התירא הוא. משום דכדבר האבד הוא שלא ימצא ביום אחר [ושם בברייתא הקודמת מיירי ג"כ במועד לדבר האבד] וכמו שהביאה כאן בש"ס דף י"א לענין דבר האבד ותניא גבי ע"ז כה"ג עיי"ש ועיין בע"ז ברא"ש ור"ן בשם הי"א דכל ההיתר הוא גבי ע"ז משום דכדבר האבד הוא דביריד משכח לקנותם וא"כ לפ"ז אין לנו שום תוספתא להתיר כאן אם לא דנימא דמטעם זה התירו גם בחוה"מ לילך ליריד ולקנות מהם דביום אחר אפשר שלא ישיגם אבל א"כ הי"ל לש"ג להזכיר דוקא יריד] ורק מ"מ לענין בתים ושדות בא"י אפשר דיש להקל מפני ישוב א"י אבל בא"א לענ"ד אין דין זה ברור כלל:

(*) שאין לו מה יאכל או לצורך השכיר וכו':    עיין במגן אברהם סימן תקמ"ב וכן פסק לעיל בס"ד דאפילו יש לו מה לאכול אך רצונו כדי שירויח ויוציא יותר לשמחת יו"ט ממה שדרכו להוציא ג"כ שרי ועיין לעיל בס"ד במה שכתב ונ"ל וכו' ועיין לקמן בסוף סימן תקמ"ב דצריך לעשות בצנעא עיי"ש במ"ב: