ביאור הלכה על אורח חיים תסב
סעיף ב עריכה
(*) ממהרים להחמיץ: עיין בפוסקים דאיכא פלוגתא בחמץ זו לדעת ר"ת וש"פ אינו אלא חמץ נוקשה דחמץ גמור אינו אלא ממים בלבד ולדעת הרמב"ם ודעמיה הוא חמץ גמור ועיין בפמ"ג שהסכים דדוקא במיעוט מים אבל אם הרוב מים לכו"ע הוא חמץ גמור וחייב כרת עליה:
(*) אין ללוש בהם: ובנפלו מי פירות על חטים או קמח ונתייבשו אם מותר לאפות מהן מצות אח"כ נחלקו האחרונים יש אוסרים דבשעה שיובא עליהם מים תתעורר בהם כח מי פירות ותמהר להחמיץ ויש מקילים כיון שכבר כלה הלחלוחית ונתבטלו לא יתעורר שוב עיין בפר"ח וא"ר וח"י וח"מ ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך להקל וללוש מאחר שעיקר דין המחבר אינו לכו"ע דלהרי"ף והרמב"ם אינם מחמיצים יותר משאר עיסה שנילושה רק במים והסכים המגיד ורבינו מנוח לדעתם א"כ עכ"פ בנתייבשו יש להקל:
(*) בהם: ואם מותר לקטוף המצה במי פירות פלוגתא הוא בברייתא ולדעת חכמים אסור וכן פסק הר"ח בפירושו והרשב"א בתשובה ומביאו הב"י והמחבר השמיט זה משום דבטור הביא די"א דמלילה ראשונה ואילך מותר קיטוף ודעה זו הובא ברי"ץ גיאות בשם רב שרירא גאון עי"ש אכן מנהגנו להחמיר בזה וכמו שכתב הרמ"א לקמיה:
סעיף ג עריכה
(*) ללוש ביין: אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור [אחרונים וכמו שכתב בתוספות כ"ח ע"ב דלא כא"י]:
(*) הואיל וכבר נתבטלו וכו': עיין משנה ברורה שכתבנו בשם רוב האחרונים דמיירי שנתערבו בשעה שהיתה היין תוסס. ודע דמ"מ יש ג"כ כמה אחרונים שמפרשים דברי השו"ע כפשוטו דאפילו ביין גמור נמי מיעוט המים מתבטלים במי פירות וכפי שמשמע באמת מפשטות לשון המחבר שסיים הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה אלמא דוקא בשעת לישת העיסה אם עירב מעט מים בהעיסה שנילושה ביין לא מתבטל ומשום דלא שייכא שם ביטול שתיכף בהצטרפם יחד עם העיסה מתחילין לעשות פעולת החימוץ עוד קודם שמספיקין היין לבטל המים משא"כ קודם שבאו להעיסה שפיר מבטלים המרובים למועטין וכשבא אח"כ היין לעיסה הרי היא כמי פירות לבד. והא דכתב המחבר בסעיף ו' דחטה שנמצאת בדבש וכו' מותר ובלבד שלא נתערב בהם אין כוונתו שלא נתערב בהם אפילו מקודם שלשו אלא שלא נתערב בהם בחטה ובדבש בשעה שהיו מעורבים וכנ"ל עיין בהג"ה במג"א שחתנו מפרש כן וכן מצאתי להלכה ברורה שמסכים כן להלכה וכן נראה שפירשו בעל צ"צ והשל"ה מובאים דבריהם במג"א סק"ו בקצרה ובפר"ח הביא דבריהם בארוכה וכ"כ הפר"ח ומטה יהודה בפירוש דבריהם. וכן הוא דעת הא"ר וכן נראה דעת הגר"א בס"ק ט' ע"ש שהוכיח דברי המחבר מהא דפ' כל שעה הא במילחא ומשחא ואע"ג דמילחא אינו כ"א מים לדעת המחבר בס"ז וא"כ הוא מים עם מי פירות וע"כ דמעט המלח מתבטל [ולא ס"ל כסברת הר"ן דמשום שנשתנה צורתו וכמו שמובא דבריו לקמן סימן תס"ג במג"א ס"ק א' ועיין בריטב"א שם בסוגיא]. ומוכח דדעת הגר"א בכוונת המחבר דלא מטעם שתסיסת היין מהפך המים ליין דהא התם לא שייך זה וע"כ מטעם ביטול בעלמא. וכן הסכים בעל בית מאיר שפירוש זה הוא היותר נכון בכוונת המחבר וע"כ אף שרוב המפרשים לא פירשו כן עיין בלבוש ובעו"ש ובמג"א ופר"ח בשם מהרי"ט ואביו המבי"ט ומאמר מרדכי ומטה יהודה ומור וקציעה ושאר אחרונים מ"מ אפשר לסמוך אהני פוסקים שהבאתי עכ"פ לענין להתיר ללוש לכתחלה ולשומרן מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים מאחר שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל מקום מותר לערב אפילו הרבה מים עם יין וללוש לכתחלה רק שצריך לשמור מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים וא"כ עכ"פ בנידון דידן שנתערב מעט וכבר נתבטל יכולין אנו לסמוך עליהם וכן פסק הח"י ובעל מגן אלף:
סעיף ו עריכה
(*) ובלבד שלא נתערב וכו': עיין מ"ב במש"כ דאם החטה שנמצאת במי דבש לא נתבקעה רק נתרככה יש להקל אף דיש לספק שמא שהתה מעל"ע והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא באיסור משהו ספק כבוש וספק שמא לא הוי חמץ כלל דנתרככה אינו אלא ספק חמץ [לבד הספק דמי פירות]. והנה אף דהמשב"ז לקמן בסי' תס"ז אות י"ח מסתפק להחמיר לענין שתיה אף בנתרככה מ"מ לענ"ד הסומך להקל לא הפסיד עיין לקמן בסימן תס"ז בסי"ב במחה"ש שמפקפק על עצם הדין של המגן אברהם דמחמיר בספק כבוש ובפרט בזה שדעת הבית מאיר שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נותן טעם לפגם (עי"ש בסימן תס"ז) בודאי יש להקל עכ"פ בנתרככה שיש כמה ספיקות להתירא: