פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים שפב

סעיף אעריכה


(*) אז העכו"ם אוסר עליהם:    פשוט הוא דאינו אוסר עליהם רק להוציא מבתיהם ומביתו של עכו"ם לחצר או למבוי אבל בחצר גופא או במבוי כלים ששבתו בתוכם בודאי מותר לטלטל וכמו בישראל בלי עכו"ם ולא מצינו שעכו"ם בא להחמיר ואדרבה מן הדין לא היה לו לעכו"ם לאסור כלל אלא דבמקום דיש ב' ישראלים השוו חכמים דירת עכו"ם לדירת ישראל וכן הוא פשטות הברייתא בדף ס"ב סוף עמוד א' וכן הוא לשון רש"י שם במתני' ובדף ס"ב ע"א בד"ה למה דירה וכן ברש"י ס"ד ע"א בד"ה מכרזינן עיי"ש לא נקט רק אלא להוציא מבית לחצר וכן מבואר להדיא בסימן זה סעיף כ' בהג"ה וכמו שהאריך בזה בב"י עיי"ש וכ"כ שם בביאור הגר"א ס"ק ל"ט וכ"כ הגר"א ס"ק ז' וכתבנו כ"ז להוציא מדברי מהרי"ל בתשובה סימן קנ"ו [והובא במגן אברהם סימן שס"ג סקכ"ז ובחידושי רע"א בסימן זה] שכתב דבמקום שיש עכו"ם עשאו חכמים לחצר ככרמלית שאסור לטלטל ביותר מד"א. ולדינא נראה פשוט שאין להחמיר בזה כי המגן אברהם בעצמו כתב בסימן שס"ג סקכ"ז שאנו אין לנו אלא דברי השו"ע שאין סובר כן עי"ש וכן הגרע"א בחידושיו כתב דבפשוטו אין העכו"ם חמור מישראל וכמש"כ למעלה וכן דעת הפמ"ג במשב"ז אות ה' לבד כל הראיות שהבאתי למעלה:.


(*) ואינו מועיל שיבטל העכו"ם וכו':    וה"ה דאינו מועיל אם בטלו הישראלים רשותם להעכו"ם [רמב"ם]:.


(*) צריך שישכירו וכו':    השו"ע לא ביאר אם השכירות מהעכו"ם צריך להיות קודם הע"ח דוקא או שפיר דמי אף אח"כ ומה שאמרו בגמרא אין עירוב מועיל במקום עכו"ם [דף ס"ב] היינו כשלא שכרו ממנו כלל משא"כ היכא דשכרו אח"כ דעכ"פ בזמן חלות העירוב שהוא בבין השמשות כבר היה שכור מהעכו"ם מהני והנה ממה שאמרו בגמרא (דף ס"ו ע"א) מה מערב חמשה ששרוים בחצר אחת אחד מערב ע"י כולן אף שוכר נמי אחד שוכר ע"י כולן משמע מלשון זה דמתחלה מתערבין יחד ונעשו כולן כאחד ואח"כ אחד שוכר בשביל כולן וכמו לענין אחד מערב ע"י כולן דהוא דוקא באופן זה [וכדפרש"י שם וכן הוא בשו"ע בסימן שע"ב ס"ג בהגהה] אכן בפוסקים [הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א בעבודת הקודש] מבואר על דין זה להיפך דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ומשמע דבדיוק כתבו לשון זה להורות לנו הדין דמתחלה צריך לעשות השכירות ואח"כ העירוב וכן משמע בבה"ג והובאו דבריו בסמ"ג וז"ל ואי מתא דעכו"ם הוא צריכין למזבן רשותא מכל עכו"ם דאית ביה כי היכא דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבי וכן נראה מלשון התשב"ץ סימן מ"ה שכתב דאחר שישכרו ממנו יערבו הישראלים בפת ומשמע מדברי כולן דצריך לעשות השכירות מקודם דוקא אמנם י"ל דמה שדקדקו שהשכירות יהיה מקודם הוא רק לענין לכתחלה דלכתחלה בודאי אין לעשות העירוב קודם השכירות פן לא ירצה העכו"ם להשכיר אח"כ ופשיטא שאסור לברך אז על העירוב דהלא מסתמא אמרינן דהעכו"ם לא ירצה להשכיר כדאיתא בגמרא (דף ס"ב) דעכו"ם לא מוגר וממילא יתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם אבל בדיעבד כשכבר עשו העירוב אפשר דמודו דמועיל כיון ששכרו לבסוף ולכאורה יש להוכיח דאף בדיעבד מעכב מהא דאיתא לקמן בס"ז דאם שכרו מן העכו"ם לזמן ידוע דכשיכלה הזמן וצריך לחזור ולשכור שנית צריך לחזור ולערב דאין עירוב הראשון חוזר וניעור ומוכח מזה דהעירוב הראשון נתבטל לגמרי והיינו משום דעכשיו הוא קודם השכירות ואינו מועיל [וע"כ משום דאין שייך שם עירוב כלל בזמן שלא שכרו עדיין מן העכו"ם] אלא דבאמת גם משם אין הוכחה גמורה דיש לצדד ולומר דהתם שאני דכיון ששכרו מתחלה ממנו לזמן ידוע וממילא גם העירוב לא נעשה מתחלה רק לאותו זמן דהלא כשיכלה זמן השכירות לא יועיל העירוב והוי כאלו התנו שאין עושין עירוב רק לזמן ולכן צריך עירוב מחדש אח"כ [ומטעם זה אפשר לומר דאפילו לדעת הראב"ד דחולק על דין המבואר בסימן שפ"ג וס"ל דאם עשו עירוב מתחלה ובא עכו"ם בשבת דהעירוב חוזר וניעור אחר ששכרו ממנו הוא דוקא שם שאין בודאי שיבא העכו"ם בשבת והעירוב נעשה מתחלה בהכשר לכל השבת משא"כ כאן שבודאי יכלה זמן השכירות ולכן נתבטל העירוב לגמרי כשיכלה הזמן ואינו חוזר וניעור אחר שעשו השכירות מחדש ויוסר בזה קושית המגן אברהם שם אח"כ מצאתי שכן החליט בפשיטות בספר עצי אלמוגים עי"ש] משא"כ הכא דבשעה שקיבץ הפת והניחו לשם עירוב היה על דעת כן שישכור מן העכו"ם קודם השבת וכן עשה אפשר דמועיל לכו"ע דהרי נעשה לשם עירוב לשבת זו [[[שולחן ערוך אורח חיים שפג|ומסימן שפ"ג]] דמבואר שם דהעירוב שעושין קודם השכירות נתבטל כשבא העכו"ם אין ראיה דהתם הוא כשבא בשבת ולא שכרו ממנו קודם השבת דבזמן חלות העירוב שהוא בה"ש לא היה שכור מן העכו"ם וכיון שהיה עומד לבא בשבת אגלי מלתא למפרע דהעירוב לא היה ראוי להתקיים כמש"כ הפוסקים שם משא"כ בזה שבה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות מקודם כדין ממילא תל העירוב אז ג"כ] אח"כ מצאתי בנהר שלום סימן שפ"ג שמצדד ג"כ דבאופן זה ששכרו מן העכו"ם קודם השבת אף שעשו העירוב מתחלה מועיל וכן משמע מלשון הח"א כלל ע"ה דין א' ומלשון עצי אלמוגים בסימן זה ס"ט עי"ש. וגם לבד זה מסתברא דמועיל בדיעבד העירוב דעכ"פ היו משותפין בפת של העירוב בבין השמשות ואיתא בסימן שס"ו סי"א דאפילו לא הניחו הפת לשם עירוב ג"כ מהני כשהם שותפין בפת וגם בהא דלקמן ס"ז י"ל דמה שכתוב בשו"ע דצריך לחזור ולעשות עירוב היינו רק לכתחלה שצריך להניח עכשיו לשם עירוב אותו הפת או פת אחר ולברך כתיקון חז"ל משום דנתבטל שם עירוב מאותו הפת כשכלה הזמן אבל בדיעבד כשקידש היום ולא עשה שום תיקון מחדש יוכל לסמוך על אותו הפת שהרי כולם משותפים בו ומצאתי בבית מאיר שנשאר בצ"ע על הא דס"ז דהרי עכ"פ משותפין בפת קודם השבת והראיה שהביאו לזה מרש"י פרק הדר [והוא דינא דשו"ע סימן שפ"ג] שם לא איירי אלא בשכירות בשבת ובה"ש לא היה העירוב ראוי להיות קיים כדאיתא בתוספות ופשיטא דבשבת א"א להעירוב לחול אבל שכרו קודם שבת דשייך סברא הנ"ל צ"ע עכ"ל שם ולפי דברינו ייושב קושיתו דבדיעבד גם השו"ע מודה דמהני ולא איירי רק לענין מצות עירוב לכתחלה. היוצא מכל זה דלכתחלה לכו"ע צריך לעשות השכירות מתחלה ואח"כ העירוב ואם ירצה לעשות העירוב מתחלה אסור לברך עליו אכן בדיעבד מסתברא דהוי עירוב אף שעשה השכירות אח"כ כיון שבזמן בה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות:.


(*) ממנו:    ואז יעשה העכו"ם כאלו הוא אורח עמהן [רמב"ם] דע דברבינו יהונתן מבואר דאפילו מתנה אינו מועיל רק שכירות והעתיקו בחיי אדם ונראה פשוט דמיירי במתנה רעועה כענין דאיירינן בשכירות אבל אי נתן לו במתנה גמורה בכתיבה גמורה בערכאות פשוט דמועיל והא דלא הצריכו חכמים מתנה משום דלא רצו להחמיר כ"כ דהנכרי לא ירצה לתת בשום אופן מתנה גמורה:.


(*) אינו אוסר עליו:    ופשוט דלאו דוקא עליו אינו אוסר אלא גם על אחרים הדרים שם אינו אוסר דאם לא כן מאי הועילו באמרם אינו אוסר עליו כיון שאוסר על אחריני בטלטול ממילא גם הוא אסור שהאחרים אוסרים עליו (מאמר מרדכי וכ"כ בברכ"י) ולפ"ז באם אין בע"ב דר שם בעצמו כלל רק השכיר את חצירו לישראלים אחרים וגם לנכרי אפשר דבזה לא שייך טעם הרמ"א דלא השכיר אדעתא וכו' ושפיר יש לומר דאוסר הנכרי עליהם וכ"כ בס' חמד משה בסי' שפ"ד עיי"ש וכן מצאתי בברכי יוסף בסימן זה שמצדד כן ובחיי אדם כתב דגם באינו דר בעצמו בחצר ג"כ אמרי' דלא השכיר לו אדעת דליאסר על ישראלים הדרים עם הנכרי ולענ"ד נראה עיקר כחמד משה וברכי יוסף מאחר שעיקר דינא דרמ"א צ"ע וכמו שנתקשו כל האחרונים וכמו שכתבנו גם אנו בשע"צ ובביאור הלכה לקמן סי' שפ"ד ודי לנו להקל בששרוי בעצמו בחצר וראיותיו בנשמת אדם יש לדחות בקל דהתם בנידון דהתוספות גם הוא בעצמו היה דר עם הבחורים ואם היו הבחורים אוסרים זה ע"ז ממילא גם הוא היה אסור ובזה ליכא לאסתפוקי כלל בענינינו וכמש"כ בשם המאמר מרדכי ודברינו הוא בשאינו דר שם בעצמו ומש"כ הנ"א בדברי הרשב"א שם לא נהירין כלל:.


(*) אע"פ שיש לו תפיסה וכו':    עיין במ"ב מ"ש בטעמו של דבר ועיין בביאור הגר"א ס"ק ו' שתמה על דין זה דמ"מ הלא סוף סוף אין אוסרים זה ע"ז ע"י תפיסת יד בלי שום עירוב וכללא הוא דכל שאין אוסרים זה ע"ז לא הצריכו חכמים לשכור מהעכו"ם וכן תמה בספר מאמר מרדכי ובעצי אלמוגים ונשארו בצ"ע ועיין בדמשק אליעזר ס"ק ו' שיישב קצת דברי הרמ"א:.

סעיף געריכה


(*) וא"צ לשכור מהעכו"ם:    דע דהב"י בסוף הסימן הביא דעה אחרת בזה בשם המרדכי דאינו מותר לטלטל דרך פתח או אפילו הוא דרך חלון אם הוא למטה מעשרה ואם ירצה לטלטל יטלטל דרך חלון שהוא למעלה מעשרה או דרך הכותל מלמעלה דלא ניחא תשמישתיה ולא גזרו בזה ועוד הוסיף המרדכי דגם באופן זה אינו מותר רק בשפתח של כל חצר יוצאת למבוי אחר דאינם אוסרים זה ע"ז במבוי אבל אם פתחיהם יוצאות למבוי אחת שאוסרים זה על זה במבוי עד שישכרו רשותו [וכגון דאיכא שתי חצרות של ישראל] בזה אסורים לטלטל מחצר לחצר בכל גווני אפילו דרך כותל למעלה עכ"ד [לפי פי' הב"י שהוא עיקר למעיין היטב במרדכי וכמו שכתב בבית מאיר] ובשו"ע כאן החזיק בדעת הרא"ש דאפילו דרך חלון שהוא למטה מי' או אפילו דרך פתח מותר כיון שאין להם דריסת הרגל זה על זה וא"כ אין אנו צריכין לחוש בזה לדברי המרדכי וכ"כ בעצי אלמוגים שדין זה הוא פשוט ולדידיה גם המרדכי מודה בזה עי"ש מה שהאריך אכן בפרט השני שהוסיף המרדכי דהיכי דפתחיהם יוצאים למבוי אחד גרע בזה אינו מפורש בשו"ע להיפך ואף שהמחבר לא חילק בזה אכן מדברי הגר"א סק"ח שכתב דדרך מבוי אסור עי"ש מוכח דבשו"ע מיירי במקום שאוסרין זה ע"ז במבוי ואפ"ה התיר המחבר להוציא דרך חלון או פתח ומ"מ לדינא נראה דיש להחמיר בכגון זה עכ"פ להוציא דרך חלון שהוא למטה מעשרה ומכ"ש דרך פתח מאחר שהב"ח [והעתיקו גם הא"ר] והחכ"צ נוטים לדעת המרדכי בזה אפילו בחלון שהוא למעלה מי' עי"ש. ודע דלדעת המחבר שפסק כהרא"ש דעכו"ם אינו אוסר ע"י חלון כיון שאין לו דריסת הרגל על ישראל אפילו אם חצר העכו"ם מפסיק בין שתי חצרות של ישראל אם הישראלים רוצים לטלטל מאחד לחבירו דרך חצר עכו"ם מותרים ע"י עירוב שיעשו ביניהם אף שבחצר העכו"ם מפסיק באמצע דכיון שאינו אוסר עליהם דירתו כמי שאינו כן מצדד הב"י בריש הסימן בפירוש דברי מהרי"ו והעתיקו המגן אברהם בסימן ש"צ [וע"ש שכתב שאין זה מוכרח ומ"מ נראה דיש לסמוך להקל עיין בבית מאיר ובעצי אלמוגים בסימן זה]:.

סעיף ועריכה


(*) כל זמן שאין העכו"ם חוזר וכו':    יש בענין הזה מבוכה רבה בין המפרשים והמחוורת שבכולם היא שיטת הב"ח וא"ר [כי כמה אחרונים עומדים בשיטתם] דכשהשכירו לזמן קצוב אינו יכול לחזור באמצע הזמן וכדמוכח מסי"ד וכ"כ בתמים דעים דקודם הזמן שקצב אינו יכול לחזור ואפילו אם יחזיר לו הדמים דהא השכירו פ"א וחכמים עשאו זאת לשכירות גמורה ומה יועיל מה שירצה להשיב הדמים ומה שתלו דבריהם בדברי רש"י שכתב דאי אגר מיניה לא יכול לחזור שהרי נקט דמי כבר כתבו האחרונים [א"ר ובית מאיר ועצי אלמוגים וחמד משה] דמזה אין שום ראיה דאין כונת רש"י במה שכתב דנקט דמי מפני שהמעות בידו אלא הכונה שהרי לקח דמים וממילא נקנה הרשות לשוכר. והאמת אתם שכן הוא הלשון בברטנורה וז"ל שהרי שקיל דמים וע"פ הרוב הוא מעתיק דברי רש"י וכ"מ ג"כ ברבינו יהונתן שכתב בזה וז"ל דהא לאו בדבורא בעלמא הוא שיהא יכול לחזור וכו' עי"ש הרי דנהפוך הוא דמוכח משם דא"א לחזור משכירות כשקבל דמי וכידוע דהוא ג"כ ברוב מעתיק בביאורו דברי רש"י וגם למה לנו להשוות מחלוקת בין הגדולים וגם דעת המגן אברהם הוא כן דבהשכירו לזמן אינו מועיל חזרת דמים וכמו שכתב בא"ר שהמ"א חולין על הט"ז בזה ודלא כמו שכתב בתו"ש שדעת הט"ז ומ"א אחת היא והוא היפוך מפשטיות דברי המגן אברהם וכבר השיגו על התו"ש הבית מאיר ועצי אלמוגים וצוחו עליו ככרוכיא [והדין אתם להמעיין בתחלה בעו"ש ויראה מה שחידש עליו המ"א] אכן בהשכירו סתם דעת הפוסקים שאחר שבת ראשונה יכול לחזור שיכול העכו"ם לומר לא השכרתיך אלא על שבת אחת אמנם כ"ז שלא חזר עומד השכירות בתקפו ובזה מיירי השו"ע:.

סעיף טעריכה


(*) בשביל כולן:    מלשון זה משמע לכאורה דדוקא כשעירבו מתחלה ביחד אז אמרינן דנעשה ממילא אח"כ שליח בשביל כולן וכן משמע קצת מרש"י דף ס"ו ד"ה מה מערב וכו' אכן באמת זה אינו כמבואר ברמב"ם וסמ"ג ועבוה"ק דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ואף שאחד הוא השוכר מהני לכולם והיינו מטעם דעכ"פ כבר נשכר רשות העכו"ם לישראל אחד ולכן יכולין אח"כ להתערב יחד ואדרבה לכתחלה אין לעשות העירוב קודם השכירות כמו שכתבנו בבה"ל בריש הסימן ד"ה צריך שישכירו עי"ש:.

סעיף יאעריכה


(*) או משכירו ולקיטו:    עיין במשנה ברורה ועיין בעצי אלמוגים אות כ"ג בסי"ד שכתב דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא"ה לא עי"ש:.

סעיף יגעריכה


(*) אם ייחד לו מקום וכו':    בב"י מבואר דהיינו דוקא כשמנעו בפירוש מלהשתמש בכל הבית אבל כ"ז שלא מנעו בהדיא אע"ג שהרשה לו להניח כליו בזוית אחת אמרינן שדעתו של עכו"ם היה להרשותו ג"כ בשאר מקומות ע"ש והב"ח חולק עליו בזה והסכימו עמו הא"ר והט"ז:.


(*) כיון שאינו כשלוחו וכו':    אבל אם הרשהו בכל הבית הוי כשלוחו ואף דפסק בסי"א דאפילו מיתה בעה"ב ג"כ שוכרים והיינו משום דחכמים עשאוהו כשלוחו:.

סעיף ידעריכה


(*) ועדיין אוכל פרס המלך וכו':    הנה לפי המבואר בכאן דאף שנסתלק הגזבר ונתמנה אחר על מקומו דבודאי אין לו עכשיו שום שלטון על העירות אפ"ה כיון שמקבל עדיין פרס מהמלך חשיב כעבדי המלך ויכולין לשכור הרשות ממנו הרי שאין אנו מקפידים אם יש לזה ששוכרים ממנו רשות על העיר ורק כיון שלהמלך בעצמו יש לו רשות עליהם וזהו מעבדיו יכולין לשכור ממנו (וכן הביא על דין זה המגן אברהם בשם רי"ט דכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו) וא"כ צ"ע מזה על הח"א בכלל ע"ה והבאתיו לקמן סימן שצ"א במ"ב דאין לשכור הרשות מפקידי החיל מפני שאין להם רשות על העיר ורק משרי הפאליצייא עי"ש ולפי המבואר כאן אין קפידא בזה דהלא עכ"פ פקידי החיל עבדי המלך הם ומקבלי פרס ואדרבה עדיפא מגזבר שנסתלק שאין לו שום שירות עתה ורק שמקבל פרס ולמה לא ישכרו מהם וגם הראיה שהביא הח"א בנ"א ממהרי"ט אין ראיה מוכרחת להמעיין בכ"ז נראה לענ"ד שאין לדחות דברי הח"א דממשמעות הפוסקים (עיין בטור לענין שואל מקום מהעכו"ם דיהיה עי"ז כשכירו ולקיטו ודר עמו בביתו וכן הוא לשון ריא"ז וכן בשו"ע כאן סי"ג כיון שאינו שלוחו בכל הבית לא מהני) דענין שכירו ולקיטו שיכולין לשכור ממנו הוא מפני שיש לו רשות להשתמש בבית ובחצר אדונו וכמש"כ בבה"ל בשם עצי אלמוגים וא"כ פקידי החיל אשר באמת אין להם שום רשות על בתי העיר בלא שרי הפאליצייא אין להם דין שכירו ולקיטו כלל. ולפ"ז דין ההגה כאן בגזבר שנסתלק צ"ע למעשה דהא אין לו שום רשות על העיר וגם אין לו שירות מהמלך (ודע דמה שנרשם ע"ז ב"י בשום תשובת הרשב"א הוא ט"ס שהב"י כתב זה עצמו ובתשובת הרשב"א אינו) ואולי י"ל דכיון שעדיין מקבל פרס שירותו הראשונה עוד לא נתבטלה התמנותו ודוחק מיהו כ"ז לענין לשכור ממנו לכתחלה אבל לענין שיתבטל מה שהשכיר בשעה שהיה גזבר אף שלא השכיר לזמן רק בסתמא בזה מסתבר כפסק הרמ"א די"ל דאע"פ שסילקו המלך מהיות גזבר מ"מ אינו רוצה לבטל מעשים שעשה מכבר וראיה שעדיין נותן לו פרס ועיין בב"י ודוק:.

סעיף טועריכה


(*) אם יש לכ"א דירה בפ"ע וה"ה וכו':    עיין במ"ב מש"כ בשם הרבה פוסקים שחולקים בשותפין ומשום שכח שניהם שוה ונראה דאין להחמיר בזה כ"א לענין בע"כ דקי"ל דמשכירו ולקיטו שוכרין אפילו בע"כ דבזה כיון שכח שניהם שוין לא שייך לומר דהוי אצלו כשכירו ולקיטו משא"כ במשכיר שלא בידיעתו בזה מסתברא לומר להיפוך כיון דכח שניהן שוה מבתמא מתרצה במה שחבירו עושה דשותפין לא קפדי אהדדי בדבר מועט כזה דסגי אפילו אם משכירו רק להניח חפץ אחד ובפרט אם השכירות יפול לכיס השותפין:.

סעיף טזעריכה


(*) אין דירתם וכו':    עיין במ"ב הטעם משום דמצי לסלוקינהו והיינו דוקא כה"ג הא אם שכרו שני ישראלים דירה מעכו"ם פשיטא שאוסרים זה על זה וגם צריך לשכור רשות מעכו"ם שדר בחצר [פמ"ג]:.

סעיף יזעריכה


(*) וב' ישראלים בחיצונה:    פשוט דהני ב' ישראלים דיירי בב' בתים אבל אי הוו דיירי בבית אחד כחד חשיבי וכדכתבי' כמה פעמים בסימן זה וכן מוכח מתוס' ד' ע"ה ע"ב בד"ה נכרי ובמלחמות להרמב"ן שם בסוגיא עיי"ש:.


(*) אוסר:    עיין במג"א שהביא בשם הגהת אשר"י שמקיל בשני אופנים הראשונים לדידן דקיי"ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכפשטות הסוגיא שם בדף ס"ה וכן הרשב"א כתב שדעת הגאונים להתיר בזה לדידן דקי"ל כרבנן דר"ע ואנו לא העתקנו דעה זו במשנה ברורה מאחר שדעת הרמב"ם והמאור והראב"ד (מובא בחי' רשב"א) להחמיר בזה אף לדידן וכן נוטה שם דעת הרשב"א בחידושיו ובספרו עבוה"ק ג"כ כתב שלדעה זו הדעת נוטה וכן הריטב"א נוטה לדעה זו עיי"ש וכן הסכים הרב המגיד וגם בדעת הרי"ף והרא"ש אינו ברור ואפשר שגם הם סוברים כן [ומה שהשמיטו דין זה משום דסמכו על הא דר"א בסוף פרקין וכמו שכתב במלחמות להרמב"ן] וגם הטור העתיק כן להלכה וע"כ קשה להקל בזה:.

סעיף יטעריכה


(*) כדי להוציא כליו דרך וכו' לחצר:    משמע דדוקא לענין זה לא מהני עירובו הא לענין לטלטל מביתו לבית חבירו שפיר מהני וכן בדין שהרי כל החשש הוא שמא יסמוך הישראל ע"ז וידור במקום עכו"ם ולא שייך זה רק אם יהא מותר לטלטל בחצר ויהיה מצוי בחצר משא"כ אם לא יהא שרי לטלטולי רק בבית גם השתא מסתפי ישראל לדור שהרי בחצר הוא יחיד תמיד במקום עכו"ם וכן פסק הרשב"א בעבוה"ק להדיא וכן משמע מרש"י ד"ה אסור לעשות אבל מריטב"א מוכח דבכל גווני גזור ואפי' לביתו של חבירו אסור לטלטל דרך חלונו וכן כתב במאמר מרדכי מסברא דנפשיה וצ"ע לדינא. ודע עוד דבעבוה"ק מבואר להדיא דעכ"פ אם ישכרו שניהם הרשות מן העכו"ם ויערבו ביניהם שרי לטלטולי בכל גווני בין מבית לבית בין מבית לחצר דעכ"פ לא החמירו בזה יותר מבאם שני ישראלים דרים עם עכו"ם דלא הצריכו אלא שכירות ולא החמירו שלא יועיל אפילו שכירות כדי שלא ידור במקום עכו"ם אבל מדברי התוספות ד"ה מבוי לחד תירוצא שם [היינו ממה שכתבו ואע"ג דעכו"ם אוסר עלייהו יכולין להשכיר] מוכח דהשתא דגזרו שלא לעשות סיוע ליחיד הדר במקום עכו"ם אפילו בשכירות נמי אסור וכ"כ הריטב"א שם בחד תירוצא אכן בספר גאון יעקב הסכים מסברא להתיר בשכירות:.

סעיף כעריכה


(*) ויש להם בתים מיוחדים וכו':    עיין בעבוה"ק להרשב"א דף כ"ה ע"ד שהביא ג"כ דין זה וממנו העתיק בעל אורחות חיים הביאו בב"י אכן משמע שם מדבריו דאם המחיצות אינן קבועות אפשר דלא מיקרי מחיצות וכדרים בחד בית דמי שאינם צריכין לערוב וז"ל שם ואפשר שמחיצות שעושין בספינה אינן מחיצות שאינן אלא לשעה לאכול שם בצניעות וכל מחיצה שאינה אלא לשעה לצניעות אינה מחיצה וצריך להתישב בדבר עכ"ל ופשוט דהיכי שיש כתלים בנוים לעולם דליכא להסתפק כלל להתיר. ודע דאפילו אם אין הישראלים נוסעים בספינה למשך יותר מל' יום גם כן צריכין לערוב ולשכור וליכא לפוטרם מטעם דאינם אלא אורחים וכההיא דסוף סימן ש"ע דלא אמרינן כן בשכולם אורחים וכמו בספינה דכל אנשיה אורחים וכמו שכתב שם הרמ"א בהג"ה ואף דאיכא העכו"ם בעל הספינה ג"כ עמהם אעפ"כ אין נטפלים לו וכמו שהכרענו שם בסוף סימן ש"ע עיין שם בשע"צ אכן אם בעל הספינה ישראל נטפלים לו ואינם אלא כאורחים עד ל':.


(*) להבליעו:    עיין במג"א ובעצי אלמוגים שתמהו דלא נזכר כן בשבלי הלקט מקור האי דינא ובאמת לא היה לפניהם רק שבלי לקט הקצר ובשבלי לקט השלם שיצא בימינו לאור מפורש ככל דברי הב"י והרמ"א עיי"ש בענין שבת סימן קי"א:.