ביאור הלכה על אורח חיים שסג
סעיף א
עריכה(*) אסרו חכמים וכו': ולענין אי מקרי רה"י מן התורה לחייב הזורק מתוכו לר"ה יש פלוגתא בזה בין הראשונים דלדעת הרמב"ם פי"ד לא מקרי רה"י מן התורה אלא בארבע מחיצות או עכ"פ בג' מחיצות שלימות ולחי בכותל ד' דחשיב כמחיצה וכן מוכח דעת ר"ח בפירושו בדף י"ב עי"ש אכן לדעת רוב הפוסקים [היינו רש"י בעירובין י"ב ע"ב ותוספות בכמה מקומות והראב"ד בהשגותיו והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו והריטב"א] בשלשה מחיצות או בשתי מחיצות ולחי רה"י גמור הוא מן התורה. ודע דאין נ"מ לדעה זו אם שתי המחיצות היו כמין גם או שתי המחיצות היו זו כנגד זו דגם בזה מקרי רה"י מן התורה כיון שיש לו עוד לחי (הכי מוכח מעירובין דף י"ב ע"ב מקושית הגמרא שם מברייתא דר' יהודא ע"ש) אכן אם ר"ה מהלכת בין המחיצות מוכח בשבת דף ו' ע"ב דלכו"ע לא מהני בזה הלחי לשויה רה"י כיון דרבים בוקעין בין המחיצות ועיין בעירובין י"ב ע"ב בתוספות ד"ה איתיביה ובדף כ"ב ע"א ד"ה דרבנן אדרבנן וכו' דמשמע לכאורה בהיפוך מדברינו אבל כבר תמה עליהם הגרע"א בדף י"ב ע"ב בהגהותיו מהך סוגיא דשבת הנ"ל וכן מצאתי בריטב"א דף כ"ב ע"א בשם התוספות גופא דלישנא דאין מערבין ר"ה בכך משמע אפילו מדאורייתא לא מהני. ודע עוד דיש קצת מן הראשונים דעושין הכרעה בין השיטות ומובא בט"ז דהיכא שפתוח המבוי או החצר הזה לר"ה כיון דזמנין דחקי ביה רבים ועיילי לגויה אין עליהם מן התורה שם רה"י ומתיישב בזה הסוגיא דכל גגות דף צ"ד ע"א דמוכח שם לכאורה להדיא דכל שנפרצה כותל אחד מחצירו הסמוך לר"ה אם זרק מתוכה לר"ה פטור עיי"ש בריטב"א ובהרה"מ פי"ז מהלכות שבת ובכ"מ שם בשם הרמ"ך:.
סעיף ב
עריכה(*) בשני פסין של שני משהויין: אף שהוא ממש כמו לחי קראו בשם פס אגב דאמר ברישא פס רחב ארבעה טפחים:.
(*) טפח מכאן וכו': עיין במ"ב דלאו דוקא טפח ואע"ג דבד"מ כתב דבנשתייר גרע ממעמיד פסין לכתחלה וכמו שכתבו התוספות דף יו"ד בתירוצא בתרא מ"מ לדינא נראה כמו שכתב בב"י וכתירוץ קמא של התוספות בדף יו"ד ד"ה בשני טפחים דלאו דוקא קאמר בש"ס כ' טפחים וסגי בשני משהויין וכן ברמב"ם פט"ו מהלכות שבת הלכה י"ב איתא בהדיא בנשתייר דדי בשני משהויין וכ"כ הריטב"א בדף יו"ד וכן מצאתי בפירוש ר"ח שם בדף יו"ד בסוגיא דגריס בגמרא בשני משהויין וכ"כ הא"ר בשם הרשב"א בעבודת הקודש ובודאי לא דחינן כל הני רבוותא מפני דברי התוספות ובפרט שהתוספות בעצמו בתירוץ א' הסכימו לדינא ככל הני רבוותא וכן הכריע הא"ר לדינא כמו שכתבנו. [אח"כ מצאתי בנשמת אדם שגם הוא הסכים כן מעיקר הדין והביא שגם דעת רש"י כן בהדיא בדף יו"ד ע"א ד"ה לאשמעינן וכו' דמשתרי גדולה בגיפוף משהו אך לכתחלה דעת הח"א דנכון להחמיר בדבר כהשו"ע אם לא בשעת הדחק]:.
(*) כיון שהוא במילואו: כתב המגן אברהם דאפשר דמיירי שהחצר רחב באמצע ובקצהו הוא קצר שאין בכל מילואו שם רוחב ד' טפחים אבל אם כל החצר פחות מד"ט א"צ תיקון עכ"ל ולענ"ד דבריו נכונים לדינא בזה דז"ל הרשב"א בחידושיו לעירובין י"ג ע"א כתב הראב"ד נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי [אם מבוי פחות מד"ט צריך תיקון] כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים ד"ה מקום פטור הוא וא"צ כלום ע"כ ונראין דבריו עכ"ל הרשב"א וכ"כ הריטב"א שם בשם הראב"ד והסכים ג"כ לדבריו וא"כ לפ"ז כל חידושו של רב אחלי דמיקל במבוי שהוא פחות מד"ט אינו רק במבוי שהוא רחב בכולו אלא שהוא מתקצר סמוך לפתח ואשמועינן דאף בזה לא הצריכו חכמים תיקון ולפ"ז כי מקשינן בש"ס אהא דשמואל מהא דרב אחלי ומשנינן דרב אחלי במבוי אבל בחצר מחמרינן אפילו בפחות מד' מסתברא דלא מחמרינן בחצר אלא בגוונא דקמיירי רב אחלי במבוי דהיינו היכי שבכולו הוא רחב אלא שבסופו מתקצר ובזה מחמרינן בחצר כיון שעכ"פ בכולו יש בו שיעור ד' אבל היכי שאין בכולו מקום ד' אין סברא להחמיר כמו שכתב הראב"ד לענין מבוי דליכא מאן דפליג להחמיר בכגון זה דכל שאין בו ד' הוא מקום פטור כמו כן יש לומר לענין חצר שא"א להחמיר בכגון זה שהוא מקום פטור ומש"כ המגן אברהם כמ"ש בסכ"ח היינו מה שכתב שם בעצמו בסקכ"ט דמיירי שבפתחו הוא קצר אבל בתוכו רחב הרבה וכונתו שם לדברי הרשב"א והראב"ד הנ"ל דאלו רוחב פנימי עם פתחו בשוה אפילו רוחב ג' טפחים א"צ כלום אפילו לדעה ראשונה והאחרונים לא התבוננו היטב בדברי המגן אברהם ולכן השיגו עליו דאשתמיטתיה סוגיא ערוכה ומצאתי בתו"ש ובמחה"ש ובפמ"ג שכתבו בפירושו כדברינו אלא שלא ראו דברי הרשב"א והריטב"א וע"כ לא קבעו מסמרות בזה אח"כ מצאתי בספר בית מאיר שהסכים ג"כ לדברי המגן אברהם מטעם הרשב"א והריטב"א הנ"ל וכתב ג"כ שבחנם השיגו עליו האחרונים ועיין לקמן בסכ"ח ובמה שכתבנו שם:.
סעיף ד
עריכה(*) ובלבד שיהא בו רוחב טפח: המחבר אזיל לשיטתו דפסק לעיל גם לענין חצר דבנשתייר מן הפרצה בעינן שיהא דוקא פס של טפח מכאן ומכאן וחמיר הדבר יותר מאם עשה פסין לכתחלה דסגי במשהו ולפ"ז לפי מה שהכרענו לעיל לדינא מכמה ראשונים דלא חמיר נשתייר מאם עשה לכתחלה וסגי במשהו ה"ה בעניננו לענין מבוי עולה לשם לחי אפילו נשאר רק משהו מן הכותל [ובלבד שראו ד"ז מע"ש והוי בסתמא כאלו סמכו ע"ז וכדלקמן בסי"א ע"ש בסק"ט] והנה בלבוש משמע דאפילו אם נקיל לענין חצר הכא במבוי יש להחמיר דבעינן דוקא טפח אבל בספר תו"ש השיג עליו וכן בפמ"ג נשאר בקושיא וכן בביאור הגר"א מוכח כמו שכתבנו דדין זה תלוי בהנ"ל:.
סעיף ו
עריכה(*) צריך שלא וכו' ג' טפחים: ועיין במ"ב שכתבנו דאם יש ד"ט בין הצוה"פ להכותל דעת הח"א דצריך להעמיד לחי אצל הכותל ועיין בנ"א שטעמו דהוי כאלו נפרצה בראשה והנה הוא אזיל לשיטתו דפסק בכלל ע"א ס"ח כהמ"א דאם נפרצה פרצה בראשה בד"ט צריך לחי אצל הפרצה אבל לפי מה שהכריעו הרבה אחרונים שם לדינא דלא כהמ"א אלא דלצד ראשו א"צ שום תיקון וכההיא דסל"ד וכמו שהבאנו שם בשם הרשב"א והריטב"א וניתר בעומד מרובה על הפרוץ ה"ה הכא בעניננו כיון דס"ל דצוה"פ מחיצה גמורה היא ומחמת זה אנו מתירין אפילו כשהוא רחוק ג"ט מן הכותל א"כ ה"ה אפילו כשהוא רחוק ד' טפחים ויותר מן הכותל דמאי שנא ואף דבנפרץ מצדו ולא נשתייר פס ד"ט מחמרינן דצריך תיקון שם שאני דיקצרו דרכם משא"כ בזה דלא שבקי פתחא רבא ויעיילו פתחא זוטא כדאיתא בגמרא ואפילו אם נפסוק שם כהמ"א ג"כ לא דמי כ"כ לעניננו דהתם כיון דס"ל להמ"א דתיקון הקורה אינו מועיל שם להתיר המבוי משום דאינה מונחת על הכתלים לכך צריך ליתן לחי סמוך לכותל משא"כ בעניננו דיש צוה"פ וצוה"פ כמחיצה גמורה היא ממילא ניתר הפרצה בעומד מרובה על הפרוץ ויש לעיין הרבה בזה אך לכתחלה בודאי יש לחוש להחמיר אף ברחוק שלשה טפחים:.
סעיף יא
עריכה(*) אבל לא סמכו עליו וכו': ודוקא בלחי אבל במחיצה גמורה מבואר בפוסקים דמהני אפילו לא סמכו עליו מע"ש ועיין בפמ"ג שמסתפק איך הדין לענין צוה"פ אם בשבת שעברה לא רצו אנשי העיר לטלטל ע"י אם מותר לסמוך ע"ז בשבת הבאה כשלא חשבו מע"ש לסמוך עליו ודע דאפילו בלחי אם עשאו מתחלה לשם לחי אפילו לא סמכו עליו מע"ש ג"כ מהני [גאון יעקב] וכ"ש דבצוה"פ יש להקל בזה:.
סעיף יד
עריכה(*) על כותלי המבוי: בא רק לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים לקמיה אבל ה"ה דאפילו בחלל שפיר דמי ועיין לקמיה בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו ניתר בקורה:.
סעיף טו
עריכה(*) פסולה: עיין מ"ב בשם הפמ"ג דאפילו הקורה רחבה ד"ט ג"כ פסולה דגם זה הוא משום היכר. והנה לפי מה שהעתקנו לקמן בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו בשם הרשב"א דבקורה ד"ט והיתה ראויה לקבל מעזיבה כשירה אפילו למעלה מעשרים אמה ולא משום הכירא אלא משום דפי תקרה יורד וסותם אפשר דבזה אפילו עמד מאיליו ג"כ מותר וצ"ע:.
סעיף טז
עריכה(*) ולפיכך אם עשאה וכו': עיין בחידושי רע"א שכתב דאם היה קורה רחב ד' תליא בשני התירוצים של תוספות עירובין דף פ' ע"ב דלתירוץ ר' אברהם שם כיון דבקורה רחב ד' א"צ להיות חזקה כדי לקבל אריח וכדלקמיה מהני אפילו מעצי אשירה ע"ש ולפי מה שכתב הפמ"ג באות זיי"ן דקנה שע"ג צוה"פ לא מהני לדעת ר"א מעצי אשירה כיון שאינו יכול להתקיים באויר אחר שיעשה אפר א"כ בודאי גם בזה לא מהני לכו"ע:.
סעיף יז
עריכה(*) רק שתהא וכו': עיין ב"י שמצדד לומר דאם עשה של קשים וקנים אפילו היתה חזקה לקבל אריח פסול משום דלא פלוג ע"ש אכן בריטב"א מוכח בהדיא דבאופן זה כשר אפילו של קש וקנים והובאו דבריו בביאור הגר"א ד"ה וי"א שצריך:.
(*) חזקה וכו': עיין הטעם במ"ב שתהא ניכר לכל שלקביעות בנין בא כ"כ רש"י במשנה י"ג ע"ב ורבינו יהונתן אמנם ברש"י דף ג' פירש הטעם כדי שלא תהיה קורה הניטלת ברוח וכן משמע בפיר"ח שם ע"ש. והנה ברחבה ד' טפחים דפסק השו"ע דא"צ להיות חזקה לקבל אריח יש לעיין אם היה דק כ"כ שניטלת ברוח אי מהני דלפי פרש"י שם בדף ג' ע"כ דברחבה ד' דחשיב אין חוששין לזה אבל לפרש"י דכאן ורבינו יהונתן י"ל דאף שברחבה ד' א"צ בריאה כדי לקבל אריח עכ"פ צריכה שלא יהיה דק כ"כ שתהיה ניטלת ברוח וצ"ע:.
סעיף כב
עריכה(*) שצריך שיהיו קרובות וכו': מפשטות דברי השו"ע משמע דאפילו לדעה זו בעינן ג"כ ששתי הקורות ביחד יהיה בין שניהן שיעור טפח כמו לדעה ראשונה וכן מוכח להמעיין בדברי רבינו יהונתן ע"ש וגם מדברי הריטב"א אין ראיה להיפך דמה שכתב בתירוץ השני ואצבע בזו ואצבע בזו וכו' היינו שדיה שיהא מונחת על הקורה שיעור זה אבל הקורות עצמן כ"א רחבה חצי טפח [אכן לתירוץ הראשון שהובא בריטב"א וזה הביאור תפס הרשב"א בחידושיו ובעבוה"ק איתא דאין צריכין שיהא בשתי הקורות בעצמן שיעור טפח משום דאויר שביניהן מצטרף לזה ובא"ר הבין להשוות דעת כל הראשונים העומדים בשיטה שניה דלא בעינן שיעור טפח בשני הקורות אבל באמת זהו רק דעת הרשב"א אבל דעת שארי הראשונים אין מוכח דסברי כן ואדרבא מפשטיות לשונם משמע להיפך דשיעור טפח צריך לעולם] ודברי הריטב"א הזה מובא בביאור הגר"א א"כ דברי השו"ע הכונה כפשוטו וכמו שכתבנו ודע דאף שהמחבר כתב על דעה שניה בשם י"א לאו דעת יחידאה היא שכן הוא דעת התוספות ורבינו יהונתן והרשב"א והריטב"א, ורש"י והגה"מ מחמירין יותר דאפילו בתוך טפח לא מהני ודוקא כשנוגעות עיין ב"ח:.
(*) בתוך טפח: ואפילו אם הם ביחד ד' טפחים [כגון שכל קורה מחזיק ג' רביעי טפח ובינתים האויר שביניהם יש שני טפחים וחצי] ג"כ לא מהני לדעת הי"א ואף דשם בסי"ז פסק דברחבה ד' אין צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריח דוקא חזקה לא בעינן אבל ראוי להניח עליהן בעינן [מ"מ וש"א] וגם בלא"ה י"ל דעד כאן לא שרינן רחבה ד' טפחים אעפ"י שאינה בריאה אלא ברחבה ממש דאז הוי היכר מעליא אע"פ שאינה בריאה אבל לא בזה דרק ע"י צירוף האויר נעשה ד"ט:.
סעיף כה
עריכה(*) ועקמימותה נוטה לתוך המבוי: דאי נוטה לצד החוץ מה יועיל במה דנאמר חבוט רמי הלא הקורה יהיה מבחוץ למבוי ופסול וכנ"ל בסי"ד:.
סעיף כו
עריכה(*) מרווחים: עיין במ"ב דאזלינן לחומרא ואף דהוא מלתא דרבנן והיה לנו למיזל בספיקו לקולא מ"מ לא מקרי ספק דהוי מחמת חסרון ידיעה [חו"ש] אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל [פמ"ג]. ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעה"ק דדעתו לענין מבוי מודדין תמיד מצומצמות ע"ש:.
(*) אלא בצוה"פ: הנה בא"ר הביא דברחבו יותר מעשר מהני בשעושה פס ד' או שני פסין של משהויין כמו בחצר והביא מקור לזה מהרשב"א ועיין בבית מאיר שתמה ע"ז דהא גם בחצר גופא לא מהני זה כשפתחו יותר מעשר כמבואר לעיל בס"ב וגם בעה"ק גופא כתב כן וע"כ דמה שכתב בשער א' אות ד' היה המבוי חסר מכל אלה וכו' אלא בפס ארבעה וכו' אינו קאי על רחב יותר מעשר:.
(*) אינו ניתר בקורה: היינו אפילו רחבה ארבעה. ואם רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר עוד נראה שאם היתה רחבה שבעה אע"פ שאינה בריאה כשרה שכל שרחבה שבעה העין שולטת [עבוה"ק והובא בא"ר והנה בפמ"ג רצה להגיה משבעה לארבעה ופלא היא דארבעה לא מהני כמו שכתב בריש דבריו וסיבת הגהתו שהיה קשה לו מאי עדיפותא דשבעה אמנם כעת אשר זכינו שיצא לאור חידושי רשב"א על עירובין שם כתב בדף ג' טעם נכון ע"ז עיי"ש]. ודע עוד דמה שאמר אינו ניתר בקורה היינו אם רוצה להניחו למעלה על הכתלים כפי הרגיל דנמצאת הקורה למעלה מעשרים אבל אם רוצה להניחו בחלל המבוי יש לו תקנה גם בקורה שינעוץ יתידות בשני כותל המבוי למטה מעשרים מזה ומזה ויניח עליהם הקורה ומש"כ בסי"ד וצריך שיניחנה על כתלי המבוי בא לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים שם אבל א"צ שתהיה על הכתלים דוקא וכן מוכח בריש עירובין ברש"י ד"ה ימעט ישפיל וכן הוא בר"ח וברי"ף והרשב"א בריש עבוה"ק והריטב"א שם [אף דפירש שם עוד דמיעוט כולל מה שאמר בגמרא דף ד' ע"ב דימעט החלל ע"י הגבהת הקרקע אבל גם הוא מודה דימעט כולל גם השפלת הקורה כפרש"י שם עי"ש] כולם כתבו דיכול להשפיל הקורה שהיה מונח מתחלה על גובה כתלי המבוי שהיה למעלה מעשרים ולהניחו בחלל המבוי בתוך עשרים:.
(*) אבל ניתר הוא וכו': וכ"ש דניתר בצוה"פ ואפילו אם היה אותו הפתח גם רחב יותר דלחי לא מהני לזה צוה"פ מהני [תו"ש בשם התוספות]:.
(*) בלחי: ובספר בית מאיר מפקפק מאוד על דין זה ודעתו כשטחיות לישנא דהרמב"ם והטור דכשם שקורה לא מהני לזה ה"ה דלחי לא מהני ע"ש טעמו:.
(*) בבנין רחב טפח: עיין במ"ב דה"ה עפר כ"כ המגן אברהם והוא כפי מה שהסכים בב"י ע"ש ופשוט שראיתו מסוכה דמהני למעטו בעפר ולענ"ד אין ראיה מוכרחת כ"כ דהתם שופך העפר ע"פ כל שטח הסוכה ולא שייך כ"כ לומר שמא יפחות ואף דקיי"ל דסוכה די בשני דפנות שלמות ושלישית טפח דיוכל ע"י הדריסה לישפך מן העפר לחוץ מ"מ כיון שהוא איש יחידי לא חיישינן לזה אבל בענינינו דכל רוחב העפר יהיה טפח וכל בני המבוי דורסין על מקום זה מסתברא לכאורה דגם אביי מודה דגזרינן שמא יפתח משיעורו וזהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהזכירו המיעוט ע"י קורה וכמו שכתב הר"י אבל מ"מ לדינא נראה שאין לזוז מדברי המגן אברהם שגם רש"י והרשב"א והרז"ז ואור זרוע העתיקו דמהני עפר:.
(*) שני חצרות: בין אם היו מצד אחד או חצר מצד זה וחצר אחר בצד שכנגדו וה"ה אם היו שני החצרות בדופן האמצעי הסתום שהוא נגד דופן הפתוח שכנגדו ושתי הדפנות שמצדדים היו כתלים לבד בלא בתים וחצרות [ד"מ בשם א"ז]:.
(*) ולכל חצר שני בתים: וכל בית אין פחות מד"א [א"ר בשם עבוה"ק]:.
סעיף כט
עריכה(*) מבוי שצדו אחד וכו': עיין במ"ב והוא לפי פיר"ח וה"ה אם היה להמבוי רק צד אחד שלצד דרום שהיה. בנוי בבתים וחצרות וצד מזרח ומערב היה ים ואשפה וצד צפון היה מתוקן בלחי וקורה נגד ר"ה נמי מותר לדעה ראשונה [ב"י וא"ר] ודע עוד דבין לדעה ראשונה ובין לדעה שניה המחמרת אין נ"מ בין אם היה המבוי פתוח לכרמלית או לר"ה כ"מ בפוסקים:.
(*) ויש חולקים וסוברים דחיישינן וכו': עיין במ"ב דבנהר לכו"ע לא חיישינן שיעלה שרטון ודע דכל זה אם הנהר אינו מקיף להעיר מכל הצדדין אז נחשבת למחיצה כנגדה להתיר הטלטול בעיר דבמקומות הפרוצים יתקן בצוה"פ אבל כשהיא מקפת העיר מכל הצדדין א"כ הרי נעשה היקף זה קודם שנתיישבה העיר והוי כרקפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דאסור לטלטל בו אפילו אם אח"כ נתיישבו בו וכדלעיל בסימן שנ"ח [אם לא שהמשיכו ההיקף להעיר מסביב אחר שנתיישבו בה ואפילו אם מתחלה היה ג"כ מוקף ורק במקום אחד לא היה בעומקו עשרה טפחים בשטח מעט יותר מעשר אמות דזה הוי כפרצה והם השלימו גם באותו מקום עד שלא נשאר בו שיעור פרצה הנ"ל חשיב כאלו היה כל ההיקף אח"כ וכדלעיל בסימן שנ"ח עי"ש] ואפילו אם יעשה עתה מחיצה ע"ג ההיקף זה ג"כ לא מהני כדאיתא בס"ח שם אם לא שיסתום במקום אחד ברוחב יותר מעשר אמות ואח"כ יחזור ויפתח [מאמר מרדכי בסוף סימן שס"ג ובפמ"ג במשב"ז סק"כ ע"ש מש"כ עוד בזה]:.
סעיף ל
עריכה(*) שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אפילו אין וכו' ארבע אמות: עיין מ"ב שכתבנו דה"ה פחות מזה השיעור וראיה מדאמרו בגמרא במימרא דרבא דבאלכסון לא הוי היכר משמע אפילו ב' וג' אמות אמנם מירושלמי פ"א הלכה וי"ו דאיתא שם במימרא דרב כהנא דאם היה העודף פחות מג' אמות אפילו היה שם האלכסון יותר מעשר מותר וע"כ הטעם דכיון דחלל המבוי גופא אינו מחזיק יותר מעשר אמות לא קפדינן על האלכסון המועט שניתוסף ע"י העודף שעד ג' אמות וחשבינן ליה כאלו עומדת בשוה וא"כ לכאורה אפשר לומר דאפילו למאי דפסקינן כרבא דקורה משום הכירא ובאלכסון לא הוי היכר אפשר דדוקא באופן דמיירי רב כהנא בעודף של פחות מד"א אבל באלכסון היוצא מעודף של פחות מג"א אפשר דלא חשיכא אלכסון כלל והוי הכירא אמנם מסתימת הרמב"ם שסתם וכתב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר משמע דבכל גווני אינו מניח אלא כנגד הקצר ומ"מ נ"ל ברור דעכ"פ אין להחמיר אלא בנראה לעין כל שצד אחד ארוך מחבירו אבל באם אין נראה להדיא לעין רק ע"י מדידה אנו יודעים שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה דע"ז לא שייך הטעם מה שפירש"י שבני ר"ה יבואו לטעות. ועוד נראה לומר דאפילו לענין שני לחיים דהזכיר הח"א דבעינן שיהיו מכוונים דווקא זה כנגד זה ולא באלכסון וכמו שהעתקתי במ"ב אפילו אם נחמיר דאלכסון קטן מקרי ג"כ אלכסון היינו דוקא אם נראה לעין כל שהוא אלכסון אבל לא החמירו בהם כ"כ שיהיו מכוונים ע"י מדידה:.
(*) אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר: כתב במחה"ש דהיינו משום דאפילו אם יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהיה רשאי לטלטל אפילו במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניח באלכסון ושלא לטלטל אלא כנגד הקצר רשאי וכו' עיי"ש ועיין בפמ"ג שחולק עליו וסובר דמלישנא דגמרא משמע דאם יניח כנגד הארוך לא מהני כלל עי"ש טעמו ומסתבר כוותיה:.
(*) יכול להניח וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הירושלמי מוכח מניה עכ"פ דאם העמיד הקורה באלכסון באופן שצד אחד משוך מחבירו רק פחות מג' אמות אז אפילו עולה אלכסונו ברוחב המבוי יותר מעשר אמות מותר כיון שחלל המבוי אינו מחזיק רק עשר אמות:.
סעיף לג
עריכה(*) יותר מעשר אמות: עיין במ"ב דהסכימו האחרונים כדעה הראשונה. אכן לפי מה שמבואר לקמן בשס"ד ס"ג בשם תשובת רע"א דאין לדחות לגמרי דעת הרשב"א במבוי העקום כמין חי"ת דס"ל דאין צריך לעשות תיקון כלל בעקמימותן אפשר דבעניננו יש לסמוך לגמרי על דעת הריצב"א ועכ"פ שלא להחמיר יותר מדעת הי"א הזה:.
סעיף לו
עריכה(*) הוי כמחיצה: עיין מגן אברהם מה שכתב בסק"מ דלהתוספות אם רבים בוקעים בו מבטלי מחיצתא כיון שאינה עשויה בידי אדם ולא העתקתיו במ"ב דכמה אחרונים חולקין בזה וכמו שכתבתי לעיל בסכ"ט במ"ב עי"ש וגם מה שכתב דאפשר דלענין בקיעת רבים לא מקרי פחות מס' רבוא לא ניחא להו להאחרונים בזה עיין תו"ש:.