ביאור הלכה על אורח חיים קנד

סעיף אעריכה


(*) רחבה של עיר וכו':    עיין במ"ב וזה המקום היה להם מזומן לזה ואפ"ה כיון שהוא רק באקראי אין בו קדושה ועיין בריטב"א שדעתו דמ"מ אין לנהוג בזיון במקום ההוא כיון שהוא מזומן לזה:.

סעיף בעריכה


(*) השוכרים בית וכו':    עיין במ"ב טעמו של דבר וזה כתבתי לפי מה דאסברה לנו הלבוש עי"ש אמנם מעולת תמיד מוכח דאין דין זה אלא בכגון ההיא דר"י בן חביב שלא היה שם רשות להם בתוגרמה להזמין מקום קבוע לתפלה מפני המלכות והיו מטמינים את עצמם בתחתיים להתפלל ובכה"ג בודאי אינו חשוב אלא עראי כי היום או מחר יתודע ויתבטל באמצע הזמן משא"כ בשוכרים בגלוי כדרך כל העולם שעל אותו הזמן כמכורה היא להם בודאי יש בה קדושה כיון שקבעו אותו מקום לתפלה בכל משך הזמן ולא באקראי בלבד ואע"פ שלאחר כלות הזמן אפשר שלא ירצה בעה"ב להשכיר מ"מ אין זה מקרי אקראי בעלמא כיון שבכל אותו הזמן אין להם קביעות אחרת כ"א שם וכעין זה משמע ג"כ מהכנה"ג הובא בשערי תשובה שכתב דאם הוא נעשה ברשות המלך [והיינו שלא בהצנע וכנ"ל] יש בה קדושה. ולענ"ד שכן נכון לדינא מאחר שגם בגוונא דמהר"י בן חביב כתב מהרי"ט ח"ב סימן ד' שלא ברירא ליה דבר זה והוא חוכך בזה להחמיר כל משך הזמן של השכירות [והביאו בכנה"ג] וא"כ עכ"פ בשוכר בגלוי כדרך כל הארץ בודאי אין להקל בזה:.

סעיף געריכה


(*) תשמישי קדושה וכו':    ולענין אי מהני בזה ז' טובי העיר לאפקועי המטפחת וכדומה לחולין כמו בביהכ"נ המבואר לעיל סימן קנ"ג ס"ז כתב המ"א שם בסימן הנ"ל סקי"ד דלא מהני שום עצה לאפקועי תשמישי קדושה מקדושתייהו עי"ש וכ"כ שם הא"ר וכבר כתבנו שם בשה"צ דכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ר"פ בני העיר ונדחקו שם טובא גם בדינא דביהכ"נ טעמא מאי מהני זט"ה אלא דאסברו לה הרמב"ן והרשב"א דלא חמירא קדושתה מכל תשמישי מצוה דנזרקין לאחר שפוסקים מלעשות בהם מצוה עי"ש ולא שייך כל זה בתשמיש קדושה אכן הפמ"ג בסימן קנ"ג אות י"ד בא"א העיר דמדברי הרמב"ם פ"י מהלכות ס"ת משמע דגם בתשמישי קדושה מהני טובי העיר להוציאה לחולין עכ"פ אם מתכוין לעלויי בדמיה והטור ביורה דעה רפ"ב מוסיף עוד דיכולין להוציאה לחולין אפילו למשתי בדמיה שיכרא היכא דאיכא טובים במא"ה וממש כמו בביהכ"נ דיכולין למכרה והלוקח משתמש בה לחולין וגם המעות יוכלו להוציא למשתי בהם שיכרא והב"י כתב שם דגם הרמב"ם מודה בזה היכא דאיכא טובי העיר במא"ה אלא דקיצר בלשונו עי"ש בב"י וכן סתם בשו"ע יורה דעה שם אלא דהאחרונים תמהו דמה יענו לקושית הרמב"ן וסייעתו עיין בתשובת חתם סופר סימן ל"ח שנדחק בזה [ומה שכתב שם לתמוה על הרמב"ם גופא שדבריו סותרין דברי עצמו בריש דין ד' שכתב שם סתם בתשמישי קדושה דנגנזין ולא חילק דע"י מכירה יוכל להוציאם לחול לא קשה מידי דדבריו שם בסוף דין ד' קאי על כל דבריו שם בדין ד'] ולענ"ד טעם הרמב"ם והטור הוא פשוט [דבאמת על טעם הרמב"ן כבר הקשה הר"ן ועי"ש מה שחידש הוא בזה וגם דבריו דחוקין קצת] דס"ל דכח טובי העיר דמהני בביהכ"נ הוא משום דכל הנודר נודר על דעתם והוי כמו הקדש על תנאי דמהני וכעין ההיא דירושלמי פרק בני העיר [והביאוהו הראשונים] רבי ירמיה אזיל לגווהלנה חמתין יהבין מכושא בגו ארונא אתא ושאל לר' אמי א"ל אני אומר לכך התנו עליו מתחלה ולפי טעם זה אין חילוק בין תשמישי מצוה כמו ביהכ"נ ובין תשמישי קדושה ובכולהו מהני זט"ה וכן משמע במאירי במגילה שזה טעם דמהני טובי העיר שז"ל אבל אם מכרוה זט"ה במעמד וכו' יצאה לחולין אפילו מכרו אותה להוריד דמיה לקדושה קלה ואפילו להוציאם לדברי חול וכן יצאה קדושת הבית לחולין ביד הלוקח לכל מיני תשמיש שלדעת כן הקדישוה ובשלהם נסמכו עכ"ל [ומ"מ אפילו לפי סברא זו לא יתיישב מה שהסמיך הטור ביורה דעה שם דינא דאביו הרא"ש דיחיד בשלו הוא כטובי העיר במא"ה ומשמע ממנו שם להדיא דלפ"ז גם יחיד יכול למכור תשמישי קדושה שהקדיש להוציאם לחולין ובאמת קשה מאד נהי דאפשר לומר דבשעה שהקדיש הקדיש אדעתיה ותלה את הדבר ברצונו ולא גרע מאם תלה בדעת יחיד בעלמא וכמו שמצאתי באמת במרדכי בסימן תתכ"ד בשם הראבי"ה עי"ש מ"מ מסתברא דלא תלי בדעתיה אלא באם ירצה למוכרה ולהוציא הדמים לחולין רשאי אבל לומר שבשעה שהקדיש תלה בדעתו שאם ירצה להוציא את החפץ עצמו לחולין יהא רשאי זה לא מסתברא כלל ואדרבה כל שלא התנה בפירוש מסתמא הקדישה לעולם] ומ"מ לענין דינא אף דדעת הרמב"ם והטוש"ע שם להקל וגם מהראבי"ה המובא במרדכי פרק בני העיר סימן תתכ"ו משמע ג"כ דמכירת בני העיר מהני לאפקועי לחולין אף קדושת תשמישי קדושה [אף שבבגדי ישע מפרש באופן אחר אבל דבריו דחוקין] מ"מ קשה להקל נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנ"ל וגם מלשון הגר"א בס"ט משמע ג"כ דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה מקדושתן בשום גווני ועיין בפמ"ג בקנ"ג במשב"ז אות ט"ו שגם הוא נשאר בדין זה בצ"ע:.


(*) ודוקא הדבר שמניחין וכו':    עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג ומביאור הגר"א משמע דכל שהוא נוגע בקדושה עצמה אע"פ שהוא רק לשמירה לבד מ"מ מיקרי תשמישי קדושה [ומה דפסק הרמ"א לענין ארון הבנוי בחומה דמשום שהוא לשמירה לא מקרי תשמישי קדושה צ"ל לדבריו משום דאינו מצוי שיונח ס"ת בתוכו בלא מטפחת ואין הארון נוגע בקדושה עצמה] ועיין מה שכתבנו לקמיה:.


(*) אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה וכו':    הנה דין זה נובע מדברי האור זרוע והובא במרדכי ובהג"א ועי"ש באור זרוע שמפרש הסוגיא מ"ד הני לאו לכבוד עבידן לנטורי בעלמא עבידן קמ"ל דר"ל דלכבוד עבידן ומזה הוציא דכל היכי דלשמירה עבידן לא הוי תשמישי קדושה ועי"ש באור זרוע דכתב בעצמו דנוכל לפרש הסוגיא בהיפך דהיינו דס"ד כיון דלנטורי עבידן כאנדרונא דמיא [וזו היא גירסת הרי"ף והרא"ש] קמ"ל דלא דמי לאנדרונא ולפ"ז אפילו אם הוא עשוי לשמירה יש עליו שם תשמישי קדושה מ"מ הוא מצדד לבסוף שיותר טוב שנפרש כפירוש הראשון אמנם מצאתי במאירי וכן ברבינו ירוחם שמוכח מהם שסוברים כפירוש השני דאפילו כשנעשה לשמירה הוא בכלל תשמישי קדושה ולפ"ז אפשר דלדידהו אפילו כשבנוי בחומה אותו המקום הוא בכלל תשמיש קדושה ואולי דכיון שהוא רק זוית בעלמא חקוק בתוך חומת הכותל נתבטל אותו המקום לגבי שאר הכתלים והוי כאנדרונא בעלמא ואין על זה המקום כ"א קדושת בית הכנסת וצ"ע:.

סעיף העריכה


(*) וגונזין אותו בקבר ת"ח:    מדכתב השו"ע בס"ד יכולים לעשות ובסעיף זה וגונזין אותו משמע דהוא חובה ולא בקרקע אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]:.

סעיף חעריכה


(*) הארון וכל מה שעושים לס"ת:    וכ"ש שאר תשמישי קדושה כמו תיק של תפילין וכדומה דמהני בהו תנאה:.


(*) ואי אפשר ליזהר:    משמע מזה דבדבר שאפשר ליזהר מהם אין אומרים בסתמא לב בית דין מתנה עליהם [פמ"ג]:.

סעיף טעריכה


(*) וכן נוהגין עכשיו משום לב ב"ד מתנה וכו':    לכאורה לפי מה שכתבנו במ"ב סקל"ה בשם תה"ד דבס"ת של יחיד שיש לו בביתו אין שייך לב ב"ד מתנה א"כ הכא כיון שבביתו נתקדש מכבר המטפחת לס"ת זו קודם שהקדיש הס"ת לביהכ"נ מה שייך לב ב"ד ע"ז ואולי דנאמר דמיירי בשהיה דעתו מתחלה בשעה שקנה אותה להקדישה לבסוף לבהכ"נ וממילא לא יחדה לזו דוקא אבל א"כ היה לו לרמ"א לפרש זה ומדסתם משמע דבכל גווני שרי וצ"ע:.

סעיף יאעריכה


(*) נרות של שעוה וכו':    עיין מ"ב במה שכתבנו בענין לעשות מבית גלולים בהכ"נ שכתב המ"א בשם הרא"ם להקל ודעת הא"ר דלא נתכוין הרא"ם מעולם להקל לעשות ביהכ"נ קבוע. ואולם דע דכל זה אם לא העמידו שם העו"ג את אליליהם בזה מצדד המ"א דלא דמי לנרות שעוה שאסור למצוה אף לאחר הביטול דשם חל עלייהו עכ"פ שם נוי עכו"ם קודם הבטול ולכך מאיסי למצוה משא"כ בבית זה דלא חל עלייהו מעולם שם נוי ע"ג ולא שם משמשי עכו"ם דהא לא היה שם ע"ז בבית זה רק שהם משתחוים ומתפללים לאליליהם שם [וצירף לזה ג"כ הטעם שהבית הוא כעין מחובר אבל לא זהו עיקר הטעם דהא מדינא כתלוש נחשב וגם דהא מחובר עצמו למצוה אסור אם נעבד כדאיתא בגמרא שם וזהו מה שכתב המ"א וצ"ע בדף מ"ו מ"ז ור"ל דשם מוכח דאף מחובר גמור אסור למצוה ורק בזה מצדד להקל כנ"ל] אבל אם מעמידין שם אליליהן דחל על הבית שם משמשי עכו"ם ואסור בהנאה אף להדיוט כדאיתא ביורה דעה סימן קמ"ה ס"ג בהג"ה א"כ אף לאחר שהוציאום משם דהותר הבית להדיוט מטעם ביטול מ"מ עכ"פ למצוה אסור כמו לענין נוי עכו"ם אף לאחר שביטלו ונ"ל שע"ז רמז המ"א במה שכתב ועיין סימן קמ"ה ס"ג. ואין להשיב ע"ז ממה דאיתא בסימן קמ"ג ס"ב דכתוב שם אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה שמעמידין בה העכו"ם אלמא דלא נקרא הבית בשם משמש לעכו"ם דשם בבית עצמו אין שום ע"ג רק שמעמידין את הע"ז על הכיפה שעליה ולכן לא נחשב הבית אלא כתשמיש להכיפה שעליה ואינו אלא תשמיש דתשמיש לע"ז עצמה משא"כ בבית שהוקצה להעמיד בתוכה אלילים לעבדם א"כ הבית הוא משמש גמור לעכו"ם וכמבואר בהדיא בסימן קמ"ה ס"ג בהג"ה הנ"ל וא"כ בודאי אסור למצוה אף לאחר הביטול וראיתי לגדול אחד שמצדד להקל מטעם דדרכן להעמיד הע"ז בתיבה וכדומה וא"כ הבית הוי רק תשמיש לתשמיש ואין דבריו נראין דבאמת ידוע שיש הרבה גלולים שעומדים מגולים על הארץ ועל הכתלים ומלבד זה עיקר סברתו דמשום זה לא יקרא הבית רק תשמיש לתשמיש לא נהירא דהרי מ"מ הוקצה הבית לע"ז ועיין בדגמ"ר מה שכתב בשם התוספות וכ"כ הריטב"א שם כהתוספות. ודע עוד דאם הבית תפלה שלהם לא היתה רק שכורה להם אפשר שיש לצדד להקל אף באופן זה דאין בכחן לאסור הבית לעולם עיין בפמ"ג ועיין בעין יצחק או"ח סימן י':.

סעיף ידעריכה


(*) שדולקין למצותן:    ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר נעשה המצוה ומותר להדליק ממנה אבל לא קודם [ב"ח בשם רש"ל וכן דעת הא"ר ויישב השגת המ"א ע"ש]:.