ביאור הלכה על אורח חיים קמא
סעיף ב עריכה
(*) לבטלה: עיין במ"ב והנה לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן קל"ט ס"ג דנוהגין לקרות לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"ץ וא"כ היה לו להגיה גם כאן דלדידן אפילו אם אינו קורא עם הש"ץ שפיר דמי ואפשר דסמך אדלעיל ויותר נראה לומר דלא סמך הרמ"א אדברי מהרי"ל אלא לענין סומא וע"ה דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר עם הש"ץ דהא כבר כתב בעצמו בדרכי משה שלא נראה לו דברי מהרי"ל אלא דברי הב"י שהביא בשם כמה ראשונים דאם אינו יכול לקרות עם הש"ץ אין יכולין לקרותו לתורה איברא דהט"ז הביא סמוכין לסברת מהרי"ל מהא דירושלמי דפסק לגבי מגילה דאחד קורא ואחד מברך דשומע כעונה וכן הקשה הפר"ח על השו"ע מהירושלמי הזה ולענ"ד פשוט דהדין עם הראשונים שהחמירו בזה ואין דומה כלל דינא דירושלמי דמיירי לענין מגילה לקה"ת דשאני התם במגילה דמן הדין כל הצבור צריכים לקרות ולברך כל אחד ואחד בפני עצמו ולהכי אחד מברך לכולם להוציאם משא"כ הכא דאין הצבור רשאים לברך ברכת התורה על שמיעתם אלא הקורא הוא המברך וא"כ כשאינו קורא בעצמו אינו אלא כשאר אנשי הצבור ששומעים א"כ איך רשאי לברך הא גבי שומעים לא תיקון רבנן ברכה בקה"ת. [הג"ה ובדוחק יש ליישב להט"ז דהש"ץ אינו מכוין להוציא רק העולה שקורא בשבילו וכמו שכתבו התוספות שהתקינו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע ולשאר הצבור אינו רק שמיעה בעלמא [שאינו מכוין הש"ץ כלל להוציאם ולא שייך בזה שומע כעונה ממש לדידהו] ולהכי שייך ברכה לגבי דידיה ולא לדידהו והרא"ש דלא ניחא ליה בזה אזיל לשיטתיה דס"ל דהתקנה היה רק בשביל הצבור כמו שכתב בהדיא] דבאמת כבר יצאו כאו"א בשחרית בברכת התורה וכן בח"א העתיק דברי השו"ע להלכה ועיין בשערי אפרים בפתחי שערים שם שער א' שגם דעתו נוטה כן:.
סעיף ג עריכה
(*) ואחר שגומר המקרא וכו': עיין בב"י דאפילו אם המקרא אומר בקול רם ש"ד ולכאורה מיירי שגם המקרא קורא מתוך הכתב שבס"ת דאם היה מקרא מתוך חומש יש לפקפק בזה לפי מאי דהביא בב"י לקמן סימן תר"ץ בשם האו"ח דנהגו לגעור במי שמסייע לחזן בע"פ מטעם דשמא יתן השומע לבו לזה שקורא ע"פ ולא לקריאת חזן וה"נ יש לחוש כעין זה אך יש לדחות דכיון שאין קורין בבת אחת אין לחוש לזה ואח"כ מצאתי באחרונים שדברו בזה:.