ביאור הלכה על אורח חיים קד

סעיף בעריכה

(*) אבל בענין אחר אין לצאת וכו':    ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]:

סעיף געריכה

(*) ואפילו נחש וכו':    הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:

(*) לא יפסיק:    עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

סעיף העריכה

(*) ואם לאו חוזר וכו':    עיין בדה"ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע"י דיבור משא"כ ע"י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי"ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע"ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר"א ימצא דלפירוש הרא"ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ"מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג"כ קצת הפסק ע"י הליכה משא"כ בשהייה לבד אמנם בפמ"ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ"ע ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א בשהשהייה היה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע"כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא"כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג"כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע"ז מהב"ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ"ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג"כ בכל גווני משא"כ לדידן:

סעיף ועריכה

(*) דינו וכו' כדין ההפסקות:    עי' במ"ב במש"כ דאם שח שיחה מועטת ר"ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה"ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ"כ הא"ר דלא כט"ז וכן פסק בח"א ונ"א עי"ש ובפרט לדעת הגר"א דמסכים להרשב"א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י"א דחוזר לראש הוא דעת הב"ח וכנה"ג ומ"א וא"ר ופ"ח וח"א והמגן גבורים וגם מוכח מפ"ח והגר"א דסוברים כהב"ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר"ג וא"ח בשם הראב"ד ג"כ ככה. ומה שכתבנו וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו"ע ולבוש והע"ת והט"ז והדה"ח והגר"א בשם הרשב"א ג"כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס"ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט"ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס"ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא"כ להי"א דס"ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ"ע בטעמו אח"כ מצאתי במגן אברהם בסי' קפ"ג סקי"א דפסק לענין שח במזיד בבהמ"ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג' ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ"ח במגן אברהם סק"ח משא"כ בתפלה אבל לשון הרגב"ש המובא בב"י לא משמע כן:

סעיף זעריכה

(*) ויהא כעונה:    עיין במ"ב ועיין בב"י ובד"מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די"א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ"כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי' ברכות כ' ע"ב בתו' ד"ה כדאשכחן בסה"ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה: