פתיחת התפריט הראשי

סעיף בעריכה


(א) ויזלזלו בה:    וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:

סעיף געריכה


(ב) לא ראיתי נוהגין:    גם התוס' כתבו דיש נוהגים לומר מלכות בבונה ירושלים ע"ש, ומכ"ש ביעלה ויבוא דמילת' בפ"ע היא לכן אין למחות ביד הנוהגין כן וגם בלבוש השמיט הג"ה זו:

סעיף דעריכה


(ג) נוסח כו':    ומהר"י גינצבורג אמר בונה ירושלים ברחמים (ל"ח), וברקנט פר' עקב שהרב ר' יצחק בן הרב ז"ל הי' חותם ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים ועיין פ"ב דביצה:

כתב ב"י ד"יל זונינו בשור"ק במשקל שובנו אלהי ישענו כמ"ש ש"ל והרד"א דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל שיזון אותנו וגם רעינו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי שהיו המדקדקים אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב רועינו עם וי"ו עכ"ל ובד"מ כתב בשם א"ז י"א רועינו ע"ש ה' רועי לא אחסר ולכן אין לזוז מהמנהג וכ"כ מהר"ן אבל מט"מ כתב לומר בשב"א וכ"כ בש"ג במרדכי ובשל"ה ואף על גב דאסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דטופס ברכות כך היא (טור):


(ד) הנוסחא משבת:    והאומרים בשבת ותבנה ירושלים מנהג שטות הוא [ב"ש סוף הספר]:

סעיף העריכה


(ה) אומר בה:    ואם אומרו בברכת אחרת אפי' בדיעבד לא יצא כ"מ בגמרא דקי"ל כחכמים ולא כת"ק כמ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ משום דחכמים נשנו בלשון רבים אבל ת"ק אשכחנ' טובא דיחידים הם וכ"מ בנדה דף ל' אבל במע"מ ספ"ב דנדה כתב דהרא"ש הוצרך להבי' ראיה דהלכה כחכמים משום דקי"ל ס"פ מקום שנהגו דת"ק עדיף מחכמים עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש סתרי אהדדי ואפשר דבב"מ סמוך על טעם אחר שכ' שם ול"נ דכ"מ שמחלוקת החכמים בצדו קי"ל כחכמים אבל בפרק מקום שנהגו אין המחלוקת שנויה בצדו רק אחר כמה משניות לכן מקרי סתם גמור ועדיף מחכמים ובנדה מייתי הרא"ש ראיה לרווח' דמלתא כנ"ל:


(ו) ואינו מזכיר:    והא דסי' תפ"ז ס"ג י"א דמזכיר כיון דעתיד לחתום בשל שבת עדיין לא סיים מילתא דשבתא:

סעיף ועריכה


(ז) אשר נתן:    ובר"ה א"א בזה ודברך מלכנו כו' דסגי לן בהזכרת זכרון לחוד ולא דמי להפטרה דהתם נתקנה הברכה לשם חובת קדושת היום וגם צ"ל מעין חתימה סמוך לחתימה אבל ב"ה עיקר קדושת היום יעלה ויבא וזו נתקנה דוקא לשכח ויש שם מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר י"ט ושבת (תשובת מהרי"ל עיין סי' תקצ"ז) ונ"ל דבר"ה א"א לששון ולשמחה ומ"מ צ"ע דנראה לכאורה דאין מחזירין אותו דהא י"א דמצוה להתענות בר"ה וצ"ל דלא חיישינן להך סברא כלל ועיין סי' תקצ"ז דסומכין אהאי סברא אפי' לקולא דא"צ ליתב תענית לתענית' ולכן נ"ל דאומר בר"ה בלא חתימה כמו בר"ח ופשוט דחולה שאכל בי"ה ושכח יעלה ויבוא דאין מחזירין אותו ואם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יה"כ ואינו חותם דהוי כר"ח כנ"ל דלא כמ"ש בכ"ה דחותם:


(ח) לראש ב"ה:    דכולהו ג' ברכות חשובות כא' (הרא"ש), ולכן בכ"מ שטעו בהם חוזר לראש כמ"ש סימן קי"ד סס"ו, אבל אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב והמטיב:

סעיף זעריכה


(ט) שאינו חייב לאכול פת:    דיכול לאכול פירות עיין ריש סימן תי"ח אבל בשבת וי"ט חייב לאכול פת ומדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' בכל הימים והלילות חייב לחזור דחייב לאכול ב' סעודות א' ביום וא' בלילה והא דאמרינן בפסח רק לילה הראשון חובה היינו דבשאר הימים רשאי לאכול מצה עשירה וגם בסוכו' רשאי לאכול כזית פת ובסוכה אינו חייב עד יותר מכביצה כ"כ הר"ן פרק הישן ותר"י פ' ג' שאכלו כתבו דבשבת וי"ט אין חיוב דאוריית' אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך פת ועיין סי' רע"ג ס"ה דלא משמע כן ועיין סי' קס"ח ס"ז מ"ש:


(י) וח"ה דינו כר"ח:    זהו דעת הרמב"ם וכמ"ש סי' תקפ"ב ס"ב עמ"ש רסי' תק"ל:


(יא) ואין לאמרו לבטלה:    צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:


(יב) אינו חוזר:    אף על גב דלא סגי דלא אכל פת, מ"מ משום האי מיעוטא לא תקנו להחזיר כלומר דדוקא ביום הכפורים שחל בשבת שמתפלל ד' תפלות בלא"ה תקנו להזכיר גם של שבת אבל להחזיר בשביל כן לא תיקנו כיון שלעולם אין מחזיר בשביל ר"ח, וגם חיוב אכיל' דההוא יומא משום שבת הוא [טור] וא"כ לעולם ליכא חיוב הזכרה להזכיר בר"ח והוי כמפטיר בשבת ר"ח שאינו מזכיר של ר"ח כמ"ש רפ"ד ס"ב:


(יג) שכח של שבת:    מל' זה משמע אפי' שכח של שבת לחוד אפ"ה צריך ג"כ לכלול ר"ח עם שבת ובטור כתב אם שכח גם של שבת כו', משמע דאם שכח של שבת לחוד אינו מזכי' ר"ח בברכה והכי מסתבר מיהו כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח דבכל ברכת המזון מזכיר של ר"ח דומיא די"כ שהוא יום שנתחייב בד' תפלות ונ"ל דחנוכה בשבת והזכיר של חנוכ' ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמרא:


(יד) ואינו חותם:    לא מצאתי סברא זו וגם צ"ע למה לא יחתום בשל ר"ח דהא אפי' בר"ח בחול י"א דחותם אלא משום ספק ברכ' לבטלה אין חותמין והכא כיון דבלאו הכי חותם בשל שבת מה מזיק כשאומר ג"כ וראשי חדשים וצ"ע ועיין סוף סימן ק"ח:

סעיף חעריכה


(טו) בשבת דינה:    ובי"ט דוקא בסעודה אחד של לילה ואחד של יום (תשב"ץ סימן ק"י) עיין סי' תקכ"ט:


(טז) דינה כר"ח:    אף על גב דלכתחלה חייב לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א מ"מ כיון שי"א שאינו חייב לאכול פת וא"כ אינו חייב לחזור וספק ברכות להקל, ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא, (תוס') משמע מלשונם דאם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:

סעיף יעריכה


(יז) מזכיר של שבת:    ולא דמי למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל במ"ש שתים של חול דהתם מנחה כבר עברה ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין ושני התפלות הם תפלת ערבית ודינו להבדיל בראשונה והיאך יתפלל של שבת אבל ב"ה אתי על סעוד' שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה עכ"ל מהרי"ל בתשובה סימן נ"ז /נ"ו/ משמע דאם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפילו התפלל מבע"י וכ"כ בה' שמחות למהר"מ וכ"מ במ"ש סימן תרצ"ה ס"ג ואף על גב דלפי הטעם דאזלינן בתר התחלת הסעודה א"כ אפילו צלי ערבית ה"ל להזכיר צ"ל משום דמחזי כסתרי אהדדי וכמ"ש סוף סימן ל' וא"כ אפילו התפלל מבע"י אינו מזכיר עמ"ש סימן תי"ט:


(יח) וה"ה לר"ח:    ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר ע"ש, וכ"כ בתשובות רמ"א סי' קל"ב שקצת נוהגין כן ואנו אין לנו אלא דברי הרב"י ולכן אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח) ועמ"ש שם דלא כע"ת שכתב משום תוס' שבת דליתא דהא גם בר"ח פסק כן ומ"ש דרך פשרה דשעה ורביעית תוך הלילה הוי מתוספות שבת לא דק דדוקא בע"ש אמרי' כן כיון דלר"י מפלג המנחה ואילך הוי לילה לענין ערבית מה שא"כ במ"ש דסגי במשהו כמ"ש סימן רצ"ג וכ"כ הר"ן בהדיא ספ"ב דשבת ע"ש וכן פשוט, דאם היה מצוה בתוספתו היו המדקדקים נזהרים בדבר כמו בע"ש ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל: