ביאור הגר"א על אורח חיים ל
סעיף ב: אסור כו' שמא כו' — רוצה לומר, דקיימא לן לילה זמן תפילין כר' עקיבא, דהלכה כר' עקיבא מחבירו, וכן סבירא להו לר' יעקב וחכמים, וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה ר' יעקב כו', וכן פסק ר"ל[1] ללישנא קמא, וכן סבירא להו לרב חסדא ורבה בר רב הונא, וכן סבירא ליה לרב אשי כמו שכתוב שם, "וקסבר" כו', ועיין רש"י שם. ודלא כהרמב"ם דסבירא ליה לאו זמן תפילין, כר"א ור"י, ופסק גם לדרב אשי דסובר דאין איסור אלא להניחן. וכן הוא בירושלמי פרק ב דברכות, ר' אבהו בשם ר' אלעזר: הנותן תפילין בלילה עובר בעשה כו', אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן, אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר. וכמו לשומרן דמותר בעודן עליו ומורין כן, כמו שכתוב שם: ואמר רבי אלעזר כו'[2]; ואף למאן דאמר לאו זמן תפילין הוא, דהא איהו גופא אמר דעובר בעשה. אבל כל הפוסקים פירשו דרב אשי סבירא ליה דזמן תפילין, ואפילו הכי אסור להניחן, כמו שכתוב: ומודים חכמים כו', וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה ר' יעקב כו'. והא דאמרינן בעירובין צ"ו א': אלא האי כו' הניעור בלילה כו', רוצה לומר מניחן עליו וכגירסת הרי"ף בעובדא דרב אשי, וחשך ולא סלק תפילין, וזהו שכתב: אם הניחם כו', וכחכמים, דרב אשי סבירא ליה כוותייהו:
אם לא חלץ כו' — הרמב"ם, ומפרש מה שאמרו: ואם לשמרם מותר, אחליצה קאי, דלא כרש"י. ואף על גב דכהאי גוונא אף שלא לשומרן מותר, שם אין מורין כן, מה שאין כן כאן; וזהו שאמר: ומורין כן. וכן משמע בעובדא דרב אשי דאמר לשמרן:
סעיף ג: ויברך — אבל בהגהת סמ"ק כתב, דווקא למאן דאמר לאו זמן תפילין, אבל לדידן דקיימא לן זמן תפילין יברך בלילה. וכן כתב הטור משמו, וכשיטתו דסבירא ליה דאתי כמאן דאמר לאו זמן תפילין, ודווקא משום שמא יאבדו, ואין מצוה בהנחתו; אבל לדידן דקיימא לן זמן תפילין, אלא שמדרבנן אסור שמא יישן, בכהאי גוונא דליכא למיחש, מניח לשם מצוה ומברך. אבל מדברי הרי"ף ורא"ש שהשמיטו הא דשמא יאבדו, ועל כרחך כמאן דאמר זמן תפילין, ואפילו הכי כתב וכשיגיע כו', משמע אפילו למאן דאמר זמן תפילין. וזהו שכתב הטור: "ואדוני אבי הרא"ש לא כתב כן". ואף על גב שבציצית כתב: למאן דאמר זמן ציצית יש לברך אף בלילה, כמו שכתוב שם בעובדא דרב יהודה, יש לחלק כיון דאין מותר כאן כי אם בכהאי גוונא:
דליכא למיחש כו' — הגהת סמ"ק. ורוצה לומר, אף על גב דאסור לדברי הכל להניחן, כמו שכתב בסעיף ב, כיון דקיימא לן זמן תפילין, ואין איסור אלא משום שמא יישן. ולהכי כתב שם בהג"ה: "ונראה דאפילו בלא חששא דשמא יאבדו מותר בהשכים כו' דליכא למיחש שמא יישן" כו'. וכן השמיט בשולחן ערוך. ואף על גב דבגמרא קאמר שמא יאבדו, היינו לתנא קמא דסבר לאו זמן תפילין הוא, כמו שאמר: ועד מתי כו'. ומכאן ראיה לפירוש רש"י, דלשומרן מותר אפילו להניחן, ואף למאן דאמר לאו זמן תפילין, וכן משמע פשטא דגמרא דאמר רב אשי: ואם לשמרן מותר, וקאי אמה שכתוב למעלה: כל המניח תפילין כו', ושם דווקא במניח כמו שכתב בסעיף ב. וכל שכן לפי מאי דקיימא לן דזמן תפילין, דאף הרמב"ם מודה דאף להניחן מותר לשומרן, דהא ברייתא ערוכה היא כמו שכתב כאן. ולכן השמיטה הרמב"ם, לפי שסובר דאליבא דחכמים היא דסבירא להו דזמן תפילין הוא, והוא פסק כמאן דאמר לאו זמן תפילין, אף שפירושו דחוק, דרישא דברייתא לאו דברי תנא קמא הוא, אף דמצינו כן בריש ברכות ג' א'. ומכל מקום דברי השולחן ערוך צריך עיון, דכאן פסק דלא כהרמב"ם, שהשמיטו, ובסעיף ב פסק כהרמב"ם, והרמב"ם לא פירש אלא לשיטתו, ואף בזה חולק רש"י, כנזכר לעיל:
סעיף ה: יש מי כו' — דלא ליהוי תרי קולי דסתרי אהדדי. ועיין תוס' ריש ברכות בד"ה מאימתי, "מכל מקום קשיא" כו', וכמו שכתוב בעירובין ז' א':