ביאור:תניא חלק א הקדמה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שער הספר

ספר לקוטי אמרים, חלק ראשון, הנקרא בשם ספר של בינונים. מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נוחם עדן, מיוסד על פסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך.

את הלימוד מתחילים משער הספר, וזאת מכיוון שהוא חובר על ידי המחבר. השער מגדיר את מהותו של הספר.

הספר כולו מחולק לחמישה חלקים. הראשון הוא ליקוטי אמרים, והוא יצא לאור הראשון. נוהגים לקרוא לחלק זה בשם 'תניא' כמילה הראשונה הפותחת את הספר. חלק זה הוא החלק המרכזי והחשוב ביותר מבין חמשת החלקים, ויש בו נ"ג פרקים. הזכרנו שההתיחסות לתניא היא כאל תורה שבכתב של חסידות חב"ד, אזי הוא דומה לתורה עצמה, שיש בה נ"ד פרשיות. כשמוסיפים את הקדמת המלקט לפרקי הספר, אזי מגיעים בסך הכל לנ"ד חלקים, כמניין פרשיות התורה.

החלק השני הוא שער היחוד והאמונה. חלק זה עוסק בהשגחה הפרטית, שהקב"ה נמצא בעולם וכל דבר הוא תחת השגחתו. בחלק זה יש י"ב פרקים.

החלק השלישי הוא אגרת התשובה, עיסוקו הוא כשמו, בענייני התשובה. בחלק זה יש י"ב פרקים.

החלק הרביעי הוא אגרת הקודש, הוא כולל קובץ מכתבים. המכתבים לא מובאים במלואם, אלא רק בחלק המרכזי והרלוונטי לכלל החסידים.

החלק החמישי נקרא 'קונטרס אחרון'. יש בו הרחבות לנושאים שהובאו בחלקים השונים. הרחבות שהיו קוטעות את רצף הלימוד, לו היו נכתבות במקומן.

יש נושא מרכזי השוזר את כל חלקי הספר, 'בעיות קיום הנפש היהודית, במאבקיה הפנימיים, ובנצחונה האפשרי' – הרב שטיינזלץ עמוד 18.

שם זה 'ספר של בינוניים' ניתן על ידי המחבר, ומבטא את יחודו של הספר, ואת חידושו המרכזי. מטרת שיטות המוסר המקובלות, הן לרומם את האדם לדרגת צדיק, מתוך הנחה שהדבר אפשרי. כאן השאיפה היא להיות בינוני, לא כברירה משנית, אלא כאידאל של האדם בעולם.

הבינוני לפי המחבר אינה פשרה או שלב ביניים, אלא מהות בפני עצמה. הבינוני הוא מצב קבוע של חוסר יציבות. הוא נמצא באופן מתמיד במאבק נפשי על דרכו בקדושה, ולעולם אינו מגיע לפתרון המוחלט. הבינוני אינו יכול להיחשב כצדיק, מכיוון שהוא לא יכול להגיע למצב של יציבות ודבקות מוחלטת בקדושה, שזו מדריגת הצדיק. הבינוני הוא אדם שמסוגל להגיע בפרקי זמן מסויימים, לדביקות זו.

ספר התניא בא להורות לבינוני כיצד לשמור על שיווי משקל, כיצד לא ליפול. כיצד להישאר במצב שיש מצד אחד יצר הרע, אך מצד שני אין חטא, אפילו לא במחשבה.

המחבר מתאר את עצמו כמלקט. כשמעיינים בספר רואים שאין בו הרבה ציטוטים. המחבר לקח מקורות וערך אותם, תוך כדי חיתוך מחודש שיצר הדגשות מקוריות שטרם הוזכרו. כך שהספר מצד אחד מלוקט, אך מצד שני הוא מחודש לחלוטין. הספרים הם ספרי היסוד: המקרא, התלמוד, זוהר, שו"ע כתבי האר"י וכן ספרי המהר"ל שהמחבר הוא דור שביעי שלו. הסופרים הם רבותיו: המגיד הגדול ממזריטש רבי דב בער, שהיה רבו המובהק. הדמות השניה היא בנו של המגיד, ר' אברהם שכונה בתואר 'המלאך'. בעל התניא היה מפורסם בנגלה, ובנו של המגיד היה מפורסם בנסתר. המגיד אמר לבעל התניא ללמד את בנו נגלה, ואת בנו ציווה ללמד את בעל התניא את הנסתר. הדמות השלישית היא ר' מנחם מנדל מוויטבסק. יש שמצרפים לסופרים גם את הבעל שם טוב, אותו לא הכיר בעל התניא, אך היה נכדו הרוחני, שכן למד את תורתו מתלמידו של הבעל שם טוב – המגיד הגדול.

הפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', הינו המוטו של הספר, והוא שוזר את הרעיונות השונים בספר. מצד אחד מתואר בפסוק שהנדרש מאיתנו לעשות הינו אפשרי וריאלי. כמו כן מתואר שההצלחה בעשיה זו הינה קרובה מאוד להשגה. מצד שני כל אחד יודע צרות נפשו, שאין הדברים קלים, ובוודאי שלא קרובים מאוד.

גישת הספר הינה אופטימית באשר לסיכויי ההצלחה של האדם לבצע את המוטל עליו. לא רק לעשות את הדברים אלא גם ליצורך בתוך עצמו תחושות של קירבה וחיות לדבר ה'. להראות שאפשר להגיע לדרגות גבוהות של התעלות ודבקות רוחנית. אך צריך ללמוד מהי הדרך הזו, וזוהי מטרת הספר.

הביטוי של דרך ארוכה שהיא קצרה, לקוח ממסכת עירובים ממעשה עם ר' יהושע בן חנניה. בעבודה רוחנית אין קיצורי דרך. דרך קצרה סופה שתתגלה כארוכה, ואף מאכזבת ומיאשת. לעיתים הדרך מנותקת מהמציאות, וכשבאים ליישם את הנלמד מעלים חרס, 'להבה של קש'. בדרך ארוכה שהיא קצרה, לא מובטח לאדם שיחוש מיד התעלות נפשית. זוהי דרך איטית שלב אחרי שלב, של בניין ההכרה בנפש. הכרה מבוססת שעליה ניתן יהיה לבנות מגדל גבוה ויציב. זהו מעין תאום ציפיות ללימוד בספר, הדרך הארוכה, ארוכה בשל המורכבות שלה. יש הרבה יסודות, חיבורים והצלבות ברמת הבסיס והשלד. הספר גם נכתב באופן שכזה שאין בו קטעים הגורמים להתלהבות הנפש ולהתרגשות מיידית, אלא יש כאן דרכים פשוטים ולכאורה אפורים. היופי והעומק מגיעים כעבור זמן, כשהיסודות מתחילים להתחבר. לכן לומדים ספר זה שוב ושוב. גם כתבי הרמב"ם כתובים באופן דומה, ניסוח מחושב, כמעט קר. אך מאחוריהם יש התפעלות נפשית עצומה, אותה יגלה רק מי שיישם את הדברים, יתמיד ויפנים אותם פנימה אל תוכו.

כרמב"ם שידוע בלשון הזהב שלו, כן גם בעל התניא, נתייגע רבות אודות כל אות וכל דוגמא, כל ו' החיבור. יוצא שיש כאן ספר שיש להתייחס לכל דבר המובא בו, באופן מדויק ומעמיק.

'כי קרוב אליך הדבר מאוד' – הדבקות הרוחנית אפשרית וקרובה, אך הדרך אליה אינה בקפיצה, אלא בדרך ארוכה שהיא קצרה.

'בעזרת ה' יתברך', אפשר לבאר ביטוי זה, באופן שהכוונה היא שבעזרת ה' הדברים יבוארו בספר, ויובנו. עם זאת 'בעזרת ה' אפשר לבאר שה' יעזור למי שמעוניין להשקיע ולהתקדם בעבודתו.

הקדמת המלקט

הקדמת המלקט והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומינו יצ"ו. אליכם אישים אקרא שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' וישמע אליכם אלקים למגדול ועד קטן כל אנ"ש דמדינתינו וסמוכות שלה איש על מקומו יבוא לשלום וחיים עד העולם נס"ו אכי"ר. הנה מודעת זאת כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאת בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש. ובר מן דין הנה ספרי היראה הבנויים ע"פ שכל אנושי בוודאי אינן שוין לכל נפש כי אין כל השכלים והדעות שוות ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חבירו וכמו שארז"ל גבי ברכת חכם הרזים על ששים ריבוא מישראל שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות שם בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו איש אשר רוח בו שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'. אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם ואורייתא וקב"ה כולא חד וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמינו ב"י כולהו מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזה"ק הרי זה דרך כללות לכללות ישראל ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה: והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש ואלו ואלו דברי אלהים חיים לשון רבים על שם מקור החיים לנשמות ישראל הנחלקות דרך כלל לשלשה קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד וגבורה וכו' ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' כנודע וכ"ש וק"ו בהנסתרות לה' אלהינו דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפום מה דמשער בליביה כמ"ש בזה"ק על פסוק נודע בשערים בעלה וגו'. ישמרם צורם וגואלם. ההקדמה מחולקת לשנים. החלק הראשון עד 'נודע בשערים בעלה'. החלק השני ממשיך משם מהמילים 'אך ביודעיי ובמכיריי' עד לסוף הקדמת המלקט. החלק הראשון הוא הסבר מדוע אין לסמוך על ספרי מוסר בלבד. החלק השני של ההקדמה, הינו הסבר מדע בכל זאת החליט המחבר לכתוב את הדברים כספר. היו טענות כנגד החסידות, אך גם בתוך החסידות עצמה כנגד חסידות חב"ד. ראשית כל זוהי שיטה רציונלית, דרך שהייתה זרה לתנועה החסידית, שהייתה בעיקר תנועה רוחנית. שנית כל, וזוהי סיבת אריכות הדברים בהקדמת המלקט, שהתנועה החסידית התבססה על קשר אישי ומיידי בין הרב לתלמיד, כתיבת הדברים הורסת את הבסיס הזה שעליו נבנתה התנועה החסידית. הקדמה זו נועדה להבהיר שמחבר לא כתב ספר זה בקלות, ומתוך קלות ראש, אלא מתוך ספקות ולבטים רבים, ולאחר שנים רבות של עשיה והתלבטות. הכתיבה מזכירה את חיבור המשנה תורה על ידי הרמב"ם. שניהם באו ליצור מבנה שלם, שמעכשיו יעסקו בו. לפני חיבור התניא יש התנצלות. בדברי הרמב"ם יש הדגשה הפוכה 'אדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם'. האגרת נועדה למגזר מסוים. גם אנשי שלומנו וגם מדינותינו וסמוכות שלה. וזאת בשל הנימוק וההתנצלות שבהמשך הדברים 'אך ביודעיי ומכיריי קאמינא'. אך ספר התניא לא נועד רק לאותה קבוצה מצומצמת, אלא מתאימה לכל אחד שמרגיש קשר ושייכות לדברים אלו. מי שליבו נפתח לברר וללמוד את ספר התניא, אזי הוא במידה מסוימת 'ביודעיי ומכיריי'. יש דברים שרגילים לומר בקרב החסידים, ששמיעת דברי מוסר כלל לא דומים לראייתם, כלומר קריאתם בספרים, לכן צריך ללכת לחכם. הסיבה לכך היא שאדם שקורא לעצמו בספר, מבין לפי השגתו, וביתר פירוט: לפי דרכו ודעתו, ולפי השגת ותפיסת שכלו. המחבר מונה כאן שני קשיים, הראשון הוא שאדם שקורא ולומד את הדברים, מתרגם את הדברים לפי נסיונו והבנתו, לפי מצב רוחו ומעמדו בחיים. יש לכל קורא 'משקפיים' משלו דרכם הוא מתרגם את הדברים אותם קורא. הקושי השני הוא שהוא לומד לפי שכלו והבנתו. לא כולם באותה דרגה, לא כולם מסוגלים להבין את הדברים כפי שהתכוון המחבר. יש שכל מבולבל, ויש דעת מבולבלת. שכל מבולבל זהו קושי במחשבה, קושי בניתוח והסקת מסקנות. בלבול בדעת, פרושו של דבר תפיסה מעוות של הקורא את העולם, מושגים מוטעים ומעוותים. האדם לא יודע מה הוא רוצה מעצמו ואת מה הוא מחפש. אדם יכול להיות מבריק בכלכלה, במחשבים או בפילוסופיה, אך בעבודת ה' הוא מבולבל והולך בחושך. שכן עבודת ה' היא עבודה מורכבת ועדינה, בעלת כללים שונים ותנאי סף אחרים. עיוות בנפש או בשכל משאיר את האדם בחושך. צריך סייעתא דשמיא לגלות את הכיוון הנכון המתאים לכל אחד. ידוע פרושו של רש"י 'וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך'. האור היה טוב מדי, והקב"ה גנזו לצדיקים. מבאר הבעל שם טוב שהאור נגנז בתורה. אך דבר גנוז לא תמיד אפשר לראות. אפשר לקורא בתורה, אפשר גם לדעת שיש בה 'מתוק האור לעיניים', אך האדם אינו רואה זאת ולא חש בזאת. הקורא בספר קורא מתוך עולמו הסובייקטיבי, יש גם את הכלל 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', האדם לא רואה את חסרונותיו בצורה בהירה, לכן הוא לא יכול למצוא בתורה את המזור לחסרונות אלו. זהו החסרון בלימוד מתוך ספר. לעומת זאת הלומד מתוך מאדם אחר, הלומד מרבו, הרב יכול לתקן את ההבנה המוטעית. אפשר לשאול אותו. לעומת זאת הקורא בספר לעיתים כלל לא מודע שיש דברים שלא הבין, והאור הטמון בספר נשאר רחוק ממנו וגנוז. כעת המחבר מעלה קושי נוסף הנמצא בספרים. עסקנו בקושי הקיים מצידו של הקורא, אך קיים גם קושי מובנה בכך שהספרים עצמם נכתבים על פי שכלו של הכותב. בספר מובאות השאלות שהעסיקו את המחבר. שאלות שיתכן ולא מעסיקות את הקורא. כמו כן הדברים המתוארים בספר רלוונטיים לתקופה שבה חי המחבר, ויתכן ובזמנים אחרים, נושאים אלו כבר לא יהיו רלוונטויים. גם התשובות המועלות על ידי המחבר, הן תשובות שמתאימות להלך מחשבתו של המחבר, ולאו דווקא לקורא. לדוגמא הרמב"ם אמר שאם מביטים באסטרונמיה, מיד האדם חש שפל ויחוש אהבה כלפי הבורא. יש אנשים שאכן מגיעים בדרך זו להתקרבות לבוראה, אך ישנם גם גדולים וצדיקים, שלא מתפעלים מהאסטרונומיה, ולא מגיעים מכך להתרוממות רוח ורצון להתקרב לבורא. כך אנו משבחים את הקב"ה, כשאדם רואה שישים ריבוא מישראל, הרי הוא מברך ברכת חכם הרזים. פרוש ברכה זו הוא שיש כאן שבח גדול לקב"ה, שיצר שישים ריבוא אנשים, וכל אחד מהם שונה מהשני. לא רק במראה החיצוני, ובמבנה הגנטי, אלא בדעות, ברצונות, ביכולות ובקשיים. וה' הוא חכם הרזים, שיודע להתהלך כנגד כל אחד ואחד. לכן ספר שנכתב בשכל אנושי בוודאות לא יתאים לכולם – וזו גם התלבטות המחבר בחיסור ספרו. הרמב"ן על הרי"ף בחיבורו 'מלחמות ה, מעיר הערה בנודע לברכת חכם הרזים. מסופר בגמרא ברכות נח: שרב חנינא בריה דרב איקא ברך ברכת חכם הרזים, לא כשראה שישים ריבוא מישראל, אלא כשראה את רב פפא ורב הונא. לכאורה מה המקור לברך עליהם? התשובה נמצאת בספרי על בקשת משה למנות לו מחליף,'איש אשר רוח בו', שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד. העניין הוא לא לומר דברים גדולים וחכמים, אלא לומר את מה שהשומע צריך לשמוע. זהו גם יסוד הצדיק החסידות. עליהם ברך רב חנינא בריה דרב איקא, היא זיהה בהם את היכולת הזו, ועל כך ברך את הברכה. את הדבר הזה אי אפשר לעשות בספר. יש נבואה מפורשת מהקב"ה ויש רוח הקודש, התעוררות על טבעית של הבנה וידיעה. הבעש"ט אמר שכל הספרים עד המהרש"א היה בהם מימד של רוח הקודש. 'ואלה דברי דוד האחרונים, נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על משיח אלוקי יעקב, ונעים זמירות ישראל, רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני' [שמואל ב' כג'/א',ב']. דבר ה' יוצא בלשון בני אדם. אם הדברים נכתבו ברוח הקודש, ואורייתא וקוב"ה חד, וכל שישים ריבוא נשמות ישראל עד הקל שבקלים, כולם קשורים לתורה, והתורה מקושרת לקב"ה. אזי לכאורה הכתובים בספרים אלו יתאימו לכל אחד ואחד. עם כל זה החיבור הוא רק קשר כללי. תרי"ג מצוות שייכות לכלל, שהרי מי שישראל לא יהיה כהן, וכהן לא יהיה מלך. החיבור של ישראל את התורה הוא חיבור כללי. בתוך החיבור הכללי יש את הצד האישי השייך לכל אחד מישראל. הקושי הוא 'הרי אין כל אחד זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה'. התורה מדברת אל כל אחד ואחד מישראל בפתו שלו, לפי אישותו האישית, אך לא כל אדם זוכה למצוא את האות שלו בתורה. את מה שיתן לו את הכח והמוטיבציה לפעול. 'ותן חלקנו בתורתך', את החלק שלנו, שיעורר וישמח אותנו. מסופר על הרב יוסף קארו, שלאחר פטירת הרמ"ק, הלך לשמוע קבלה מפי האר"י, והוא כל פעם נרדם. האר"י אמר לו שקבלה היא לא שורש נשמתו ושיעסוק בהלכה. אפילו בדברים שאפשר להגדיר בכללים, כגון הלכות איסור והיתר, יש מחלוקות עצומות. אין הבדל אם המחלוקת היא בהלכה או באמונה. המחלוקת נוצרת בשל אותו שורש, והוא השוני הקיים בין בני אדם. אין הכוונה שהאל חי, אלא שהאל נותן חיים לעולם. חיים בלשון רבים, כי הוא נותן חיים לכל נשמה בכיוון שמתאים לה, באופן שונה ויחודי. הקב"ה לא רק ברא את העולם בהשתלשלות הספירות, אלא יש צדדים שלהם בבריאה גם בנשמות. מי שנוהג להחמיר, שורש נשמתו ממידת הדין, מי שנוהג להקל, שורש נשמתו ממידת החסד. אמנם יש מורכבות יותר גדולה, כגון חסד שבחסד, גבורה שבחסד. יש בדרך כלל את בית הלל כמקילים, אך יש גם מקרים בהם הם מחמירים. הדבר נובע מתור המורכבות שציינו. וכך אפשר לראות גם היום, שישנם רבנים שמחמירים או מקילים, ובדין מסוים הם דווקא פוסקים בכיוון ההפוך. אם בדברים מובנים וראציונליים יש מחלוקות מהקצה לקצה, כל שכן בדברים הנסתרים מעין האדם, בהשקפת העולם יהיו מחלוקות גדולות לא פחות. דחילו – יראה, רחימו – אהבה. לכל אדם יש תרכובת שונה ליראה ולאהבה. יש דרגות שונות ומגוונות, שכלל לא ניתנו למדידה. 'אני ידעתי כי גדול ה [תהילים קלה'/ב']. רק אני יכול לדעת על עצמי כמה אני מעריך ומקבל את גדולת ה'. וכן בפסוק המבואר בזוהר 'נודע בשערים בעלה'. אהבת ה' ויראתו תלויים במידה שה' נודע לו, כמה הוא אישית מכיר ויודע את ה'. כל אחד שונה מהשני, מידע אפשר להעביר זה לזה, אך לא תחושות ולא רגש. לכן אין אפשרות כלל לצפות לכיוון ברור שיתאים לכולם באמונה, ולכן כתיבת ספר היא דבר בעייתי. 'בסיכומו של דבר, הסבר המחבר בחלק זה של ההקדמה, מדוע אי אפשר לקבל את דברי התורה השייכים לפנימיות מתוך ספרים. כל ספר, גם אם הוא באמת דברי אלוקים חיים, אינו יכול לכוון בדיוק אל הקו המיוחד של הקורא בו. אדם יכול לעסוק בספרים, וגם בפנימיות התורה, שאינם שלו, הוא יכול לטבוע בדברים אחרים ועולם לא להגיע אל התורה שלו, ואל דרך העבודה המיוחדת לו. ולכן אדם צריך ללגת אל המורה החי ולא להסתפק בספרים. המורה, האדם החי, המדבר, יכול לשער מה חסר לשומע אותו, ומה הוא צריך לשמוע, והוא יכול לכוון את דבריו כלפי הצורך המיוחד של השומע' [הרב שטיינזלץ עמוד 37].

אך ביודעיי ומכיריי קאמינא הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינותינו וסמוכות שלה אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלינו וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקדש מרבותינו שבאה"ק תובב"א. וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד כל אחד לפי ערכו לשית עצות בנפשם בעבודת ה' להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד וא' לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו: ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו וכנודע עונש המר על מונע בר וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה' כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים. ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' אכי"ר. כאן המחבר מתחיל לעבור לשלב התשובה. הקושי הראשון שהוזכר הוא, שמחבר ספר, כותב מעולמו שלו, בלי להכיר את הקורא. לכן מבאר כאן בעל התניא, שהוא מכיר היטב את קהל היעד, 'יודעיי ומכיריי', במשך שנים הם למדו יחד, והוא מכיר את כל תעלומות ליבם. הספר הוא בעצם תשובות לשאלות שנשאלו. ממילא הוא נכתב בדיוק למה שהאנשים צריכים. זהו ספר שנכתב למען השואל, ולא מתוך עולמו של המחבר. כמות החסידים גדלה מאוד, אין אפשרות מעשית ליצור קשר אישי עם החסידים. אף אלו שכן יצרו קשר שכזה בעבר, שכחו את שנאמר להם, או ששכחו את הרעיון הכללי, או ששכחו דברים מסוימים. דברים שבשעתו נראו שוליים, אך בפועל הם מהותיים ומרכזיים, ובעלי משמעות גדולה לעתיד. יש כאן הדגשה ברורה 'כל', יש בספר זה תשובות לכל השאלות. לכאורה אפשר לחשוב שזהו ספר של שאלות ותשובות, אך כפי שבארנו אין הדבר כך. בעל התניא בונה בניין שלם, בנוגע לעבודת ה'. כשהבניין בנוי וברור, אזי ניתן לקבל תשובה לכל שאלה שתישאל. אך עם זאת יש צורך לחפש את התשובה, שכן היא לא כתובה במפורש, אלא רמוזה בדברים. יש גם צורך להבין את השאלה, אם לאדם לא ברורה שאלתו שבה הוא 'תקוע', אזי גם תשובה הוא לא יקבל. יש כאן העזה גדולה מאוד ביחס לתורת החסידות, שכן המחבר קורא לבטל את הקשר האישי עם הצדיק. אך מצד שני הוא כותב שבדברים אותם הוא כותב, 'בהן ימצא מרגוע לנפשו', כלומר שהוא כן יצליח להגיע לנקודה אישית ונכונה. האדמו"ר הרש"ב, אמר שמי שלומד תניא זה כאילו שהוא נמצא ביחידות עם האדמו"ר הזקן. 'ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם, מעשה ידיך אל תרף' [תהילים קלח] הלומד צריך להיות בטוח לא בה', אלא בה' גומר בעדנו. מי שבאמת רוצה להתקדם, יזכה לסיוע, לתוספת הארה מהשמים, המלאכה אנו נעשה, ונצטרך להתאמץ מאוד, אך עם זאת משמים יסייעו. קל יותר להבין רצף של שאלות ותשובות, לכן יתכן ויהיו כאלו שלא יצליחו להפיק מתוך הספר את האור שיניע אותם בחיים. הפתרון הוא, שהמתקשה, ישוחח עם החכמים שבעירו, והם יבוננהו, מלשון בינה. שיתנו לו בינה להבין מעצמו, למצוא את תשובתו שלאלתו היחודית. בתקופת הגר"א, היה אדם שצם מערב שבת לערב שבת, בכל יום שישי כשאותו אדם הלך לטבול במקווה, הילדים הלכו לראותו. סיפרו דבר זה לגר"א, והוא אמר למנוע מהילדים לראותו. כעבור שבועיים, הוא נשבר ולא הצליח לצום שבוע שלם. אדם מסוגל לצום שבוע שלם, מתוך ענווה של שקר. 'כאשר אדם יודע את התשובה לשאלה ואינו משיב משום שהוא סבר שהדבר יראה כיוהרה בעיני הבריות, זו אינה ענווה ושפלות של אמת, כיוון שהיא פועלת נגד האמת. ענווה אינה צריכה להיות מכשול בפני כוחו של אדם לבטא את מה שהוא יכול לבטא.ענווה של אמת, היא בהערכת עמו, כמה הוגא גדול או קטן מאחרים, ולמה הוא הגיע או לא הגיע בדרך שלו. אבל מי שמבין ויודע להסיר עניין חייב לעשות זאת, לא כזכות המגיעה לו, אלא כחובה המוטלת עליו, ואין הוא רשאי להתחמק על ידי העמדת פנים' [הרב שטיינזלץ עמוד 41]. כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין במעי אימן מקללים אותו, שנאמר 'מונע בר יקבהו לאום' (משלי יא כו). הקב"ה לא רק עוזר לרש, לתלמיד. אלא יש הארה גם לרב שיבין יותר טוב, זאת כשכר על כך שהאיר את עיני התלמיד, ה' יאיר את עיני הרב.

סיכום הקדמת המלקט:

ההקדמה נועדה להסביר מדוע חובר ספר זה. בתחילה ראינו את הסיבה מדוע התנועה החסידית התנגדה לכתוב את הדברים, ומדוע בסופו של דבר הספר נכתב. 'ספר זה, למרות שהוא רק תחליף למגע החי, ל'יחידות' עם הרבי. מנסה, בכל זאת, להיות אחר. הוא לא נכתב מן המחבר כלפי פנים, כלפי עצמו, אלא כלפי אנשים מסוימים אחרים, כלפי בעיות מסוימות של אותם אנשים שהוא מכיר. הספר הוא בעצם תגובה. התגובה כתובה בצורה כוללת, בתוך מבנה משוכלל מאוד, ואף על פי כן היא תגובה לבעיות הפרט, היא תגובה לשאלות של יחידים. בזה כוחו של הספר ומכאן גם הקושי בהבנתו.הצורך לעיין בו פעם אחר פעם כדי להגיע לאותה הבנה מסוימת שהוא רוצה להעביר, כדי להגיע לניסוח של השאלה כדי שהתשובה תהיה מובנת'. [הרב שטיינזלץ 42].

והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע"י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מע"ל לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וט"ס ומוגהים היטב ואמינא לפעלא טבא יישר חילא ולהיות כי מקרא מלא דבר הכתוב ארור מסיג גבול רעהו וארור בו קללה בו נידוי ח"ו וכו' ע"כ כיהודה ועוד לקרא קאתינא למשדי גודא רבא על כל המדפיסים שלא להדפיס קונטריסים הנ"ל לא על ידי עצמן ולא על ידי גירא דילהון בלתי רשות הנקובים הנ"ל משך חמש שנים מיום כלות הדפוס ולשומעים יונעם ותבא ברכת טוב כה דברי המלקט ליקוטי אמרים הנ"ל:

קטע זה, עוסק ב'זכויות יוצרים'. העתקות רבות, גורמות לשיבושים. לכן יש כאן הסמכה למקור הדפסה אחד, שתהיה לו בלעדיות. בלעדיות מוגבלת למשך חמש שנים.

גם כיום חסידי חב"ד נזהרים בדפוסים מפני השגיאות. ורוב ספרי התניא כיום, הם צילומים של דפוסים ישנים, ולא מחדשים את הכתוב, שמא יארע שיבוש.

--יעקב זלכה 22:25, 6 בפברואר 2011 (IST)