ביאור:תוספתא/שבועות/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבועות פרק ששיעריכה

שבועות מדברי חכמיםעריכה

(א)

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין
שנא' (שמות כב י) שבועת ה' תהיה... ולקח בעליו ולא ישלם.

כיון שקבל הבעלים שבועה - הלזה פטור מלשלם.


ראו משנה ז, א. כאן נוספו עדים שתבע את שכרו בזמנו.



השכיר נשבע בזמנו ונוטל. עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל
ואם יש עדים שתבעו בתוך זמנו, אפי' לאחר שנים עשר חדש - ה"ז נשבע ונוטל
בד"א? - בזמן שאמר לו נתתי שכרך, והוא אומר לא נתת לי
אבל אם אמר לו שכרתני, והוא אומר לא; סלע אמרתי לך, והוא אומר שתים אמרת לי
המוציא מחבירו עליו הראיה.

(ב)

הנחבל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול

אמר: חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי בך - ה"ז נשבע ונוטל

ר"י היה קורא אותו הנחכין. כל זמן שהן חוככין זה את זה הרי אלו נשבעין ונוטלין.
היה נשוך מקום שאינו יכול לישך עצמו - נוטל שלא בשבועה
לאחר זמן, זה אומר חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי בך - הרי הוא כשאר כל הטענות.

(ג)

שכנגדו חשוד על השבועה כיצד זה נשבע ונוטל?
היו שניהם חשודין – פטורין, שנא' (שמות כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם

בזמן שאחד מהן חשוד, לא בזמן ששניהן חשודין.


ראו משנה ז, ד. שם הביטוי הוא "חזרה שבועה למקומה". הדבר יכול להתפרש בדוחק שאין נשבעים כלל, כמו בברייתא שלנו. יתכן שיש מחלוקת, ואז מובן מדוע הברייתא מרחיבה בחומרת השבועה לשקר.



בין שניהם - יוצא מבין שניהם
אם הנשבע נשבע על שקר, סוף שהשבועה חלה עליו
ואם המשביע משביע על שקר, סוף שהשבועה חלה עליו
שנא' (זכריה ה ד) ובאה... ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו
וכלתו ואת עציו ואת אבניו
בוא וראה: דברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר אוכלתן.

(ד)

חנוני על פנקסו שלא במוקף אמר. לא שיאמר לו כתבת בזו מחוק בזו

אלא אומר תן לבני סאתים חטים, ולפועלי בסלע מעות


ראו משנה ז, ה. שם נזכר בן ננס שמתנגד לשבועה הזו כי אחד מהשנים נשבע לשקר. רבי מנסה להמעיט את הסיכון בדרישה שישבעו באותו המקום.



והוא אומר נתתי, והן אומרין לא נטלנו - הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין
רבי אומר: אומר אני שאין הפועלין נשבעין אלא במעמד חנוני.

(ה)
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו.

אמר לו תן לי את הדינר, והוא אומר נתתיו לך ונתתו באונכלא
ישבע בעל הבית או יביא ראיה שנתן לו את הדינר.
נתן לו את הדינר, אמר לו תן לי את הפירות
אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך
ישבע חנוני או יביא ראיה שנתן
אמר ר"י: בד"א? - בזמן שהיתה קופה מונחת בינתים
אבל אם היתה יוצאה מתחת יד אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה.

(ו)
הפוגם שטר חובו לא יפרע אלא בשבועה.


ראו משנה ז, ז. הברייתא מרחיבה את הדין של הפוגמת כתובתה ומשווה אותו לדין הפוגם שטרו, כלומר בעל החוב מודה מעצמו שחלק מההלוואה הוחזרה.
בניגוד למשנה, שדרשה מהיתומים להישבע על כל שטר שהם גובים, הברייתא פוטרת אותם משבועה אפילו על שטר שאביהם פגם בו ואילו היה חי היה צריך להישבע עליו.
אבל אם האב התחייב שבועה בבית דין, לא מתוקף טענתו ופגמו בשטר אלא מסיבה אחרת – כיוון שאין היורשים יכולים להישבע ההלוואה מבוטלת.
הברייתא אינה מכירה בשבועה המופיעה במשנה "שלא אמר לנו אבא שהשטר פרוע".



כיצד? - הוציא עליו שטר של מאתים, והוא אומר התקבלתי מהן מנה
לא יפרע אלא בשבועה
ואם אמר מתחלה לא היה אלא מנה - נוטל שלא בשבועה
יורש שפגמו אביו שטר חובו - נוטל שלא בשבועה
בזה יפה כח הבן מכח האב: שהבן גובה שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה
ובזה יפה כח האב מכח יורש: נתחייב האב שבועה בב"ד - פטור
שאין היורשין יכולין לגבות.

שבועות של ארבעת השומריםעריכה

(ז)

אמר לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר: היכן שורי? אמר לו איני יודע.

משביעך אני ואמר אמן, ולאחר מכאן הודה שאכלו - חייב

אמר לשומר חנם: היכן שורי? אמר לו איני יודע.
משביעך אני ואמר אמן, ולאחר זמן הודה שנגנב או שאבד – פטור, משא"כ בשואל.
אמר נגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן, ולאחר זמן הודה שאכלו – חייב, משא"כ בשואל.

(ח)
אמר לשואל היכן שורי? אמר לו איני יודע

משביעך אני ואמר אמן, לאחר זמן הודה שנגנב או שאבד – חייב, מה שאין כן בשומר חנם.
נגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן, לאחר מכן הודה שאכלו – פטור, משא"כ בשומר חנם.
אמר לשואל היכן שורי? אמר לו איני יודע
משביעך אני ואמר אמן, ולאחר מכן הודה שנגנב או שאבד – חייב, משא"כ בנושא שכר והשוכר
נגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן, לאחר מכן הודה שמת או נשבה - פטור
משא"כ בנושא שכר והשוכר.

(ט)
אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי? ואמר איני יודע


ראו משנה ח, ו.
בסוף הברייתא מצוטטת מסורתא שמנסה לסמן את הדינים באופן טכני עבור הסופרים והזוכרים.



משביעך אני ואמר אמן, ולאחר מכן הודה שמת או נשבה – פטור, משא"כ בשואל.
מת או נשבר או נשבה, ולאחר מכן הודה שנגנב או שאבד – חייב, משא"כ בשואל.
אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי? אמר איני יודע
משביעך אני ואמר אמן, ולאחר מכאן הודה שנגנב או שאבד – חייב, משא"כ בשומר חנם.
נגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן, לאחר מכאן הודה שאכל – פטור, משא"כ בשומר חנם.
נמצא חייב בשואל - פטור בשומר חנם. חייב בשומר חנם - פטור בשואל.
חייב בשואל - פטור בנושא שכר והשוכר. פטור בשואל - חייב בנושא שכר והשוכר.
זה הכלל: כל המשנה מפטור לפטור, מחובה לחובה, מפטור לחובה – פטור; ומחובה לפטור - חייב.
ומסורתא: שנים משא"כ בשואל. והשואל. שנים משא"כ בשומר חנם.
ושומר חנם שלשה נושאין ונותנין
שנים מה שאין כן בשואל, אחד נושא שנים מה שאין כן בשומר חנם.
מסורתא חייב. פטור חייב. חייב פטור. חייב. חייב פטור.