ביאור:תקשורת עם מתים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מטרת המאמר היא, לסכם את המעשים של יצירת קשר בין החיים למתים בתנ"ך ובתלמוד, ומתוך כך להגיע למסקנה - מה מותר ומה אסור לעשות בנושא זה. המסקנה היא, שאסור לשאול את המתים שאלות שקשורות לגילוי נסתרות (כגון חיזוי העתיד) , או לבקש מהם עצות והדרכות מעשיות בקשר לעתיד.

א. קשר עם מתים בתנ"ך

בתנ"ך יש מעט מאד התייחסות ליצירת קשר עם מתים.

עד כמה שזכור לי, האיש היחיד שמסופר עליו שניסה ליצור קשר עם מת, הוא שאול המלך, שביקש מבעלת-אוב להעלות את שמואל הנביא המת (שמואל-א כח), וזה נחשב לו לחטא (דברי הימים א י יג): " וימת שאול, במעלו אשר מעל בה', על דבר ה' אשר לא שמר; וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה', וימיתהו... ".

{בדברי-הימים-ב כא12 מסופר על " מכתב מאליהו הנביא " שהגיע אל יהורם מלך יהודה, אולם כאן הקשר נוצר ביוזמתו של אליהו, ובכל אופן - אליהו כלל לא מת אלא עלה בסערה השמיימה}

נוסיף לכך את האיסור בתורה (דברים יח יא) " לא יימצא בך... ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים... ", שמנוסח כאיסור כללי, ומוגדר כ" תועבת ה' ", ונקבל שהתנ"ך מתייחס ליצירת-קשר עם המתים באופן שלילי ביותר.

ב. קשר עם מתים בתלמוד

לעומת היחס השלילי בתנ"ך, בתלמוד מובאות כמה וכמה דוגמאות ליצירת קשר עם מתים. בסעיף זה נביא את הקטעים [מתורגמים מארמית לעברית, בתרגום חופשי ובתוספת הסברים], ובסעיף הבא נביא כמה הסברים שמנסים ליישב בינם לבין האיסור "דורש אל המתים".

הבהרה: אין לי כוונה לברר, האם הסיפורים המובאים בתלמוד הם נכונים או לא נכונים, כפשוטם או כמשל. המטרה היחידה שלי היא לברר מה מותר לעשות ומה אסור לעשות בנושא זה.

• א. במסכת ברכות דף יח: מובא ויכוח בין בניו של ר' חייא, בשאלה האם המתים יודעים מה נעשה בין החיים. כדי להוכיח שהמתים אכן יודעים, מובא הסיפור הבא: " מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר"ה בשני בצורת, והקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו... לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו... ".

• ב. בהמשך מובא סיפור נוסף: " זעירי הפקיד כסף אצל המארחת שלו, יצא לבית המדרש וחזר, ומצא שהיא נפטרה. הלך אחריה לבית הקברות ואמר לה 'איפה הכסף?' אמרה לו 'לך קח אותו ממקום פלוני, ואמור לאימי שתשלח לי את המסרק והאיפור עם אישה פלונית שאמורה להגיע לכאן מחר' ".

• ג. ובהמשך מובא סיפור נוסף: " אצל אביו של האמורא שמואל, הופקד כסף של יתומים. כשנפטר האב, לא היה שמואל אצלו ולא ידע היכן הכסף. היו מכנים את שמואל 'בן שאוכל כסף של יתומים'. הלך שמואל אחרי אביו לבית הקברות, ואמר 'אני מחפש את אבא' [זה היה שמו של אביו]. אמרו לו 'יש כאן הרבה אבא'. אמר 'אני מחפש את אבא בן אבא'. אמרו לו 'יש כאן הרבה אבא בן אבא'. אמר 'אני מחפש את אבא בן אבא, אביו של שמואל'. אמרו לו 'הוא עלה לישיבת השמיים'. בין כך ובין כך, ראה את האמורא לוי שיושב בחוץ. שאל אותו 'מדוע אתה לא עולה לישיבת השמיים?' אמר לו 'כי גזרו עליי לשבת בחוץ ולהצטער, כמספר השנים שלא הלכתי לישיבתו של ר' אפס וציערתי אותו'. בינתיים הגיע אביו של שמואל. ראה שמואל, שאביו בוכה וצוחק. אמר לו 'מדוע בכית?' אמר לו 'כי ידוע לי שבקרוב תבוא לכאן'. אמר לו 'מדוע צחקת?', אמר לו 'כי אתה מאד חשוב בעולם האמת'. אמר לו 'אם אני חשוב - אני מבקש שיתנו ללוי להיכנס', ונתנו ללוי להיכנס. אמר לו 'היכן נמצא הכסף של היתומים?', אמר לו 'לך קח אותם מאצל הריחיים; הכסף שלמעלה ושלמטה שלנו, ושבאמצע של היתומים. אמר לו 'מדוע עשית כך?' אמר לו 'כדי שאם יגנבו - יגנבו משלנו, ואם יאכלו תולעים מהקרקע - יאכלו משלנו'.

• ד. במסכת סוטה דף לד:, בקטע שעוסק בפרשת המרגלים, מסופר שכלב בן יפונה השתטח על קברי האבות, וביקש מהם שיבקשו עליו רחמים שיינצל מעצתם של המרגלים: "

ויעלו בנגב ויבא עד חברון ... אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: 'אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים!'... "

• ה. במסכת בבא מציעא דף פד:, בקטע שמספר על חייו ומותו של ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי, מסופר גם על דברים שקרו אחרי מותו: " כשנפטר, אמר לאשתו: 'אני יודע שהחכמים כועסים עליי, ולא יתעסקו בקבורתי כראוי. הניחי אותי בעליית הגג ואל תפחדי ממני. אמר ר' שמואל בר נחמני: סיפרה לי אימו של ר' יונתן, שסיפרה לה אשתו של ר' אלעזר: לא פחות מ-18 ולא יותר מ-22 שנים היה מונח בעליית הגג. כשהיינו עולים לשם, היינו מסתכלים בשערו, וכשהיתה יוצאת שערה ממנו - היה יוצא ממנו דם. יום אחר ראיתי רמש שיוצא מאוזנו והצטערתי. נראה לי ר' אלעזר בחלום ואמר לי 'זה משום שפעם אחת שמעתי שמזלזלים בתלמיד של חכמים, ולא מחיתי כראוי לי'. כשהיו באים שני אנשים לדין, היו עומדים על הפתח, כל אחד אמר את דבריו, יצא קול מהעלייה ואמר 'איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי'. יום אחד, רבה אשתו של ר' אלעזר אם שכנתה, אמרה לה השכנה 'תהיה כמו בעלך, שלא ניתן לקבורה'. אמרו החכמים 'כל כך הרבה זמן להשאירו ללא קבורה - ודאי אין זו דרך-ארץ'. ויש אומרים, שר' שמעון בר יוחאי נראה להם בחלום ואמר להם 'ילד אהוב יש לי ביניכם ואינכם רוצים להביאו אליי!'. הלכו החכמים לעסוק בקבורתו, ולא הניחו אותם תושבי המקום [שנקרא 'עכבריא'], כי כל השנים שהיה ר' אלעזר ישן בעלייתו, לא עלתה חיה רעה למקומם. יום אחד, ערב יום הכיפורים היה, והיו תושבי המקום טרודים. שלחו החכמים לבני המקום הסמוך 'בירי', העלו את מיטתו והביאוה למערתו של אביו. מצאו נחש מקיף את המערה. אמרו לו 'נחש נחש, פתח פיך וייכנס בן אצל אביו!', פתח להם. שלח ר' יהודה הנשיא להציע נישואין לאשתו... "

• ו. במקום אחר מסופר על ר' יהודה הנשיא, שהיה בא אחרי פטירתו ועושה "קידוש" בביתו.

• ז. במסכת בבא מציעא, דף פה:, בקטע שעוסק בשבחיו של ר' חייא, מספר ר' זירא, שדיבר עם חכמים מתים בחלום: " אמר ר' זירא: אמש נראה לי ר' יוסי בר' חנינא. אמרתי לו 'אצל מי אתה תקוע?' אמר לי 'אצל ר' יוחנן'. 'ור' יוחנן אצל מי?' 'אצל ר' ינאי'. 'ור' ינאי אצל מי?' 'אצל ר' חנינא'. 'ור' חנינא אצל מי?' 'אצל ר' חייא'... "

• ח. בהמשך מסופר על תלמיד-חכם שראה את החכמים עולים לישיבת השמיים, ולאחר מכן גם הלך לקברו של ר' חייא ודיבר אליו: " אמר רב חביבא: סיפר לי רב חביבא בר סורמקי, שראה תלמיד-חכם שהיה רגיל לראות את אליהו הנביא. בוקר אחד עיניו היו בסדר, ובערב נראו כאילו נשרפו באש. שאלתי אותו 'מה קרה?' ואמר לי: 'אמרתי לאליהו שיראה לי את החכמים כאשר הם עולים לישיבת השמיים. אמר לי אליהו: 'בכולם אתה יכול להסתכל, חוץ מאשר בר' חייא'... לא הצלחתי להתאפק והסתכלתי בו, באו שני לפידי אש והיכו אותי וסימאו את עיני. למחרת הלכתי והשתטחתי על מערתו של ר' חייא, ואמרתי לו: 'את משנתו של אדוני אני שונה', והתרפאתי. "

• ט. במסכת סנהדרין דף קב:, בקטע שמדבר על הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא, מסופר על שיחה בין אחד החכמים לבין מנשה מלך יהודה: " רב אשי לימד על שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא. אמר 'מחר נפתח את השיעור בחברינו'. בא מנשה, נראה לו בחלום, ואמר: 'אתה קורא לי חבר שלך?! אתה יודע מאיזה מקום בפת צריך להתחיל לברך המוציא?', אמר לו: 'לא', אמר לו 'מאיפה צריך לברך המוציא לא למדת, ואתה קורא לי חבר שלך?!' אמר לו: 'למד אותי, ומחר אלמד את זה בשמך', אמר לו: ... אמר לו 'אם הייתם כל-כך חכמים, מדוע עבדתם עבודה זרה?' אמר לו 'אם היית שם, היית אוחז בשולי גלימתך ורץ אחריי...' "

• י. במסכת סנהדרין דף קד:, בקטע שמדבר על הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא, מסופר על דוד המלך, שבא לדבר עם אנשי כנסת הגדולה: " אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד [את שלמה], באה דמות דיוקנו של אביו [דוד] ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה... "

• יא. בתלמוד ירושלמי, מסכת כלאים פרק ט הלכה ג, מסופר: " ר' שמעון בן לקיש צם 300 צומות כדי שיזכה לראות את ר' חייא הגדול בחלום, ולא ראהו ".

• יב. בפתיחה למדרש איכה רבתי, מסופר שירמיהו הנביא פונה ישירות לאבות - אברהם יצחק ויעקב [מתוך "ספר האגדה" חלק א פרק ז סימן ה]: " אמר לו הקב"ה לירמיהו: '... לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות'. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! איני יודע היכן משה קבור'. אמר לו הקב"ה: 'לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שקרעון אויבים!'. מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: 'עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה'... הניחם ירמיהו, ועמד על שפת הירדן, וקרא: 'בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה'... "

ג. קשר עם מתים בתלמוד - הסברים פרטיים

לחלק מהמעשים המובאים בתלמוד, אפשר להציע הסברים פרטיים שמוציאים אותם מתחום האיסור "דורש אל המתים":

א. החסיד שהלך לבית הקברות, לא פנה אל המתים ולא שאל אותם שום דבר, אלא רק ברח מפני אשתו, ובמקרה שמע רוחות מדברות.

ה. אצל ר' אלעזר בן ר' שמעון, היו ראיות חומריות מוצקות לכך שהוא לא מת: דם יצא מגופו, הוא שמע מה אמרו אנשים שבאו אליו לדין, וגם דיבר בקול מוחשי. זו הסיבה שהיה מותר לאשתו להלין את גופו ללא קבורה (דבר שבדרך-כלל הוא אסור), וזו הסיבה שר' יהודה הנשיא לא הציע נישואין לאשתו כל אותה תקופה. הוא כנראה היה במצב של שיתוק גופני מלא, אך עדיין לא מת. גם כשהחכמים הביאו אותו לקבורה, הם לא קברו אותו מתחת לאדמה אלא רק הכניסו אותו למערה של אביו, שם יכל להמשיך לישון בשקט.

ו, ז, ט, י. בכל המקרים האלה, הקשר נוצר מיזמתו של המת (שהופיע בחלום), ולא מיזמתם של החיים.

אולם, לא לכל המעשים אפשר למצוא הסברים כאלה, ולכן עדיין צריך לחפש הסבר כללי. בסעיף הבא נבחן כמה הסברים אפשריים.

ד. תקשורת עם המתים - מה אסור ומה מותר?

1. היה אפשר לפרש, שכל האיסור של דרישה אל המתים, הוא כמו שכתוב במסכת סנהדרין דף סה: " ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה", כלומר - רק מעשה-הכשפים המסויים הזה הוא שנאסר, וכל שאר הצורות של יצירת קשר עם המתים - מותרות. אולם, בפירוש זה יש כמה בעיות:

• האיסור המופיע בתורה הוא כללי, ולא סביר שהוא מתייחס רק למעשה כל-כך מסויים (ראו דורש אל המתים - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה )
• גם החכמים שאחרי התלמוד הסכימו, שמאמר התלמוד הזה הוא מקרה פרטי בלבד, ואינו מכסה את כל המעשים הנכללים באיסור "דורש אל המתים", למשל הרמב"ם הכליל וכתב (הלכות עבודה-זרה, פרק יא, הלכה יז): " כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו -- לוקה "

2. לכאורה אפשר לדייק מתוך דברי הרמב"ם, שרק מעשה שנועד להביא את המת אל עולם החיים אסור, אך אם החי הולך אל עולם המתים, או שהוא יוצר קשר עם מתים בלי להביא אותם אל עולם החיים, זה מותר אולם, בפירוש זה יש שתי בעיות:

• נראה שאיסור העלאה באוב כבר כולל את האיסור להביא את המת, ולא ברור מדוע יש צורך באיסור נוסף (החכמים התייחסו לשאלה זו וציינו כמה הבדלים, ואכמ"ל).
• דיוק זה לא מתאים לדברי התורה, שאוסרת " דורש אל המתים " (וברוב המקומות שאדם דורש מישהו, הוא בא אליו ולא מביא אותו אליו).
• הפועל "יבוא" בדברי הרמב"ם לא בא דווקא במשמעות של "יגיע" (יעל) . צירוף-מילים מהצורה של יבוא + פועל נוסף, מאד מקובל בדברי הרמב"ם, כפי שאפשר לראות בדוגמאות הבאות:

• " "כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מידה חסרה, או משקל חסר--עובר בלא תעשה... שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה, וימדוד בה" " (גניבה ז): החשש קיים גם אם אין אף אחד שיכול "לבוא".

• " "יבוא עשה וידחה לא תעשה" " (ייבום ו): עשה לא יכול "לבוא" לשום מקום.

• " "אם יבוא בית דין ויתיר חיה בשר בחלב, הרי זה גורע" " (ממרים ב): האיסור חל גם אם בית-הדין לא "בא" לשום מקום, אלא מדבר מהמקום שבו הוא נמצא.

בדוגמאות אלו ברור שהמילה "יבוא" אין משמעה "יעבור ממקום למקום", אלא היא באה רק כהקדמה לפועל, ולמעשה משמעות המשפט לא משתנה אם מורידים אותה. ולכן אם מסתכלים על צירוף-המילים "יבוא ויודיעו", נראה שעיקר משמעותו היא שהמת יודיע, ולא דווקא שייצא מקברו לשם כך.

בכלל, הפועל "יבוא" בדברי הרמב"ם בא פעמים רבות כפועל-עזר, ולא כפועל שמשמעותו הגעה ממקום למקום, למשל:

• " "שמא יבוא לידי הרהור" " (איסורי ביאה כא)

• " "שמא יבוא לאפות" " (שבת כב)

• " "אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה" " (ברכות ז)

• " "שמא יבוא ליצוק היין" " (מאכלות אסורות יג)

מהדוגמאות הנ"ל רואים שהמילה יבוא, נובעת מסגנון דיבור, והיא מיותרת וטפלה ביחס לפועל השני. ולכן, אי-אפשר גם כן להסיק במקרה הזה, שהכוונה באיסור דורש אל המתים דווקא שהמת יבוא.

דבר נוסף: לפי טענתך הפרשנים מכסים את כל המצבים האפשריים. אם הם לא כתבו במפורש שיש איסור בקשר עם המתים ע"י סימנים מבלי להביא את גופו או רוחו של המת, אז זה מותר. לפי גישה זו, השימוש בחשמל בשבת מותר.  Tokxotboard/messages/2880

מתוך דיוק בדברי התורה, נראה שאין מקום לדייק בדברי הרמב"ם (וגם לא ראיתי חכמים אחרי הרמב"ם שעשו דיוק כזה בדבריו).

בהקשר זה יש לציין, שהרמב"ם עצמו בכלל לא הזכיר את כל "סיפורי המתים" המופיעים בתלמוד, ולא ניסה לתרצם ולהסביר איך הם מתיישבים עם האיסור "דורש אל המתים". הסיבה לכך ראויה לדיון נפרד.

3. על-פי בית-יוסף (טור יורה דעה סימן קע"ט), עיקר האיסור הוא לעשות מעשה, ובמעשים המובאים בתלמוד רק הלכו לבית-הקברות והשתמשו ב צירופי-שמות, ולכן זה מותר.

• הבעיה בפירוש זה היא, שקשה להגדיר מהם בדיוק המעשים שאסור לעשות : מדוע הליכה לבית-הקברות אינה מעשה? מדוע הזכרת צירופי-שמות אינה מעשה? מדוע מותר לאדם להרעיב את עצמו (כמו ר' שמעון בן לקיש בסיפור מהתלמוד הירושלמי), או ללכת לבית-הקברות (כמו האמוראים בסיפור ממסכת ברכות), אבל אסור לאדם להרעיב את עצמו וגם ללכת לבית הקברות? ואם בא מישהו בימינו וממציא דרך חדשה ליצור קשר עם המתים - איך נוכל לקבוע אם זה אסור או מותר, אם אין לנו הגדרה ברורה?

4 . על פי הרא"ם (מובא בבית-יוסף שם, וגם ברמ"א ובגר"א), עיקר האיסור הוא על יצירת קשר עם גופו של המת, אך הרוח אינה מתה, ולכן מותר ליצור איתה קשר. בכל המעשים בתלמוד, יצרו קשר עם רוחו של המת ולא עם גופו, ולכן זה מותר.

• הבעיה בפירוש זה היא, שהחילוק בין גוף המת לבין רוחו לא נזכר לא בתנ"ך ולא בתלמוד, ולא ברור מה היסוד להנחה שיש הבדל (גם "בית יוסף" כתב, שהחילוק הזה הוא "מגומגם").

5 . אולי אפשר להציע פתרון חדש, מתוך עיון מדוייק בתורה. בהמשך הפרשה שבה נזכר איסור "דורש אל המתים", נזכר (דברים יח יד-טו): " כי הגויים האלה, אשר אתה יורש אותם -- אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואתה -- לא כן נתן לך ה' אלוהיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך ה' אלוהיך: אליו תשמעון ", כלומר: הפרשה באה ללמד אל מי צריך לפנות כדי לגלות את הנסתרות (למשל לחזות את העתיד) , ובקול מי צריך לשמוע. הגויים שומעים בקול מכשפים ומתים, אולם בני-ישראל צריכים לשמוע רק אל נביא חי - " אליו תשמעון ". מכאן, שהאיסור "דורש אל המתים" בא בעיקר לאסור על יצירת קשר עם המתים כתחליף לנביא: כדי לגלות נסתרות (למשל לדעת מה יהיה בעתיד ) ולקבל הדרכה מעשית בקשר לעתיד. בכל המעשים בתלמוד, יצרו קשר עם מתים לצורך שאלות עובדתיות פשוטות , מסוג השאלות שכל אדם שואל את רעהו ("איפה שמת את הכסף?"), ולא מסוג השאלות ששואלים נביא, ולכן זה מותר.

האיסורים האחרים בפרשה זו (כישוף, העלאה באוב, ידעונים וכו') נזכרו כבר במקומות אחרים בתורה, אולם בפרשה הזאת - פרשת "שופטים" - הנושא העיקרי הוא נושא ההנהגה: מי ראויים להיות מנהיגי העם, ובקול מי צריך לשמוע. לכן, הגיוני שגם האיסור "דורש אל המתים" מתייחס לאותה שאלה, ומטרתו העיקרית היא לאסור על אנשים לשמוע בקול המתים, כי השלב הבא אחרי "דרישה אל המתים" הוא למנות את המתים כמנהיגים, וזה מנוגד לכל ההנחיות של התורה בפרשה זו. מעיון בפסוקים שבהם מופיע השורש "דרש" בתנ"ך נראה, שאכן במקרים רבים השורש "דרש" מופיע במשמעות של גילוי נסתרות, בירור העתיד או בקשת הדרכה מעשית בקשר לעתיד.

ע"ע " דורש אל המתים - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה ".

ה. דרישה אל המתים והעלאה באוב

התורה אוסרת שתי דרכים של יצירת תקשורת עם המתים: " שואל אוב וידעוני " ו" דורש אל המתים ". הסברנו שהאיסורים בפרשה זאת מתייחסים בעיקר לבקשת הדרכה מעשית; אולם, האיסור על אוב וידעוני הוא חמור יותר - הוא נזכר גם בפרשה אחרת (ויקרא כ ו): " והנפש אשר תפנה אל האובות ואל היידעונים לזנות אחריהם - ונתתי את פניי בנפש ההיא, והכרתי אותו מקרב עמו "; (ויקרא כ כז): " ואיש או אישה, כי יהיה בהם אוב או יידעוני - מות יומתו; באבן ירגמו אותם, דמיהם בם ". בפרשה זו, לא נאסר רק "לשאול" אוב וידעוני, אלא גם "לפנות" אליהם, ובכלל - שלא יהיה אוב וידעוני באיש מישראל. מכאן, שאסור להעלות באוב כלל, בלי קשר למטרת הפעולה.

מסקנה

• אסור להעלות אדם מת, לכל מטרה שהיא.
• אסור לפנות אל אדם מת בכל שאלה שנמצאת בתחום סמכותו של הנביא.
• בפרט, אסור לפנות אל אדם מת כדי לקבל הדרכות ועצות מעשיות, בכל צורה שהיא.

נספח - קשר עם המתים לעומת נבואה

כפי שראינו בתורה, המצוה לשמוע בקול הנביא באה כניגוד לאיסור "דורש אל המתים". ניגוד זה מעורר שתי שאלות:

1. האם מותר לבקש הדרכה מנביא מת? מצד אחד, עוברים בכך על מצוות לא-תעשה של "דורש אל המתים", אך מצד שני, מקיימים בכך מצוות עשה של "אליו תשמעון"!
2. אם ה' לא שולח לנו נביאים חיים כפי שהבטיח בתורה, האם מותר לבקש הדרכה מהמתים?

נראה לי, שהתשובה לשתי השאלות היא "לא", כפי שניתן ללמוד משאול המלך: שאול המלך ביקש הדרכה משמואל הנביא המת, ובאותו זמן לא היתה לו אפשרות אחרת ליצור קשר עם ה' (שמואל א כח ו): " וישאל שאול בה', ולא ענהו ה' -- גם בחלומות גם באורים גם בנביאים ". למרות זאת, הדבר נחשב לו לחטא (דברי הימים א י יג): " וימת שאול, במעלו אשר מעל בה'... וגם לשאול באוב לדרוש... ". אמנם, שאול העלה באוב, וזה חמור יותר מסתם "דרישה אל המתים" כפי שהוסבר למעלה, אך הכתוב בספר דברי-הימים מאשים את שאול, לא על כך שהעלה באוב, אלא על " לשאול באוב לדרוש " (כנוסח האיסור בפרשה בדברים).

בכל הדורות לא מצאנו שהתירו לבקש הדרכה מנביאים מתים, גם בתקופות קשות שבהן הנביאים המתים היו יכולים לעזור לנו מאד... לא זו דרך התורה, ולא זו דרכם של בני ישראל הכשרים.

מאמר זה פורסם גם ב"עצור כאן חושבים".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-07.

תגובות

מאת: דוד אקסלרוד

לק"י

נכון הוא שתורה מגבילה בצורה מוחלטת קבלת מדע שלא בדרך הטבע.

ולא רק על ידי איסור לדרוש למתים, אוב וכו'. אלא גם ציווי לשמוע לנביא. אפשר להוסיף ציווי "תמים תהי" ו"בנסתרות ממך". נתן להוסיף עוד שתי צורות קבלת מדע- אורים ותמים, ובדיקת סוטה. מעניין איך היו מתייחסים לאדם שהיה שואל מת לא "איפה הכסף"

אלא "האם אישתי סוטה?".

לא נכון שתחומו של נביא זה עתידות בלבד. שאול שואל נביא "איפה אתונות"- הלא זה כמו "איפה הכסף". נביא גם מוכיח, נותן הדרכה, מאשר שהנעשה בעבר נעשה לפי או בניגוד רצון ה'. מה לעשות עם סיפורי חז"ל? למד מהרמב"ם :

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כו

ראיתי לרבי אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים בפרקי ר"א, לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת מרע"ה, וזה שהוא אמר דבר שמע לשונו, אמר שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין, שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, והארץ מאי זה מקום נבראת משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק, שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. זה לשון זה המאמר שנא' שם, ואני תמיה זה החכם מה האמין, אם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר, וא"א מבלתי חמר יתהוה ממנו מה שיתהוה, ולזה בקש לשמים ולארץ מהיכן נבראו, ואי זה דבר הגיע מזה המענה, יתחייב שיאמר לו ואור לבושו מהיכן נברא, ושלג שתחת כסא הכבוד מהיכן נברא, וכסא הכבוד עצמו מהיכן נברא, ואם ירצה באור לבושו דבר בלתי נברא, וכן כסא הכבוד דבר בלתי נברא, יהיה זה רחוק מאד, וגם יהיה מורה בקדמות העולם אלא שהוא כפי דעת אפלטון, אמנם היות כסא הכבוד מן הנבראים, החכמים כתבו בזה, אבל על פנים זרים, אמרו שהוא נברא קודם בריאת העולם, אמנם כתובי הספרים לא זכרו בו בריאה כלל, בלתי מאמר דוד ע"ה, ה' בשמים הכין כסאו, והוא מאמר יסבול הפירוש מאד, אמנם הנצחות בו הנה כתוב, אתה ה'

לחיזוק: יש רק מקום אחד בתנ"ך בו נאמר במפורש שמעשה מסוים מעיד על אהבת ה': דברים פרק יג

(ד) לא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת ה' אֱלהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

וכי למה דווקא זה הצורה המאפשרת לראות " הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת ה' אֱלהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"? מסתבר ששלילת סמכות מקובלת קשה מאוד לאדם. מסתבר שלומר "לא מעניין אותי מה אומר הנחשב לעת עתה לנביא, אם זה מושגי יסוד איני שומע יכול רק אוהב ה' בְּכָל לְבַבְו וּבְכָל נַפְשְׁו.

דוד אקסלרוד axeldavid@012.net.il

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tryg/mamr/mtim_dorot