ביאור:פטור משירות קרבי

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שאלות

מהי מטרת הפסוק הראשון (" " "כי תצא למלחמה... לא תירא מהם, כי ה' א-להיך עמך המעלך מארץ מצרים" " ") ומילות הכהן המשיח, והחזרה המרובעת בדבריו (" " "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" " ")?

למה דווקא הכהן המשיח צריך להגיד את הדברים האלה? למה לא אחד השוטרים, המפקד או המלך?

למה דווקא השלושה האלה חוזרים (מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, או ארס אישה ולא לקחה)? ומה אם לאדם נולד בן ולא זכה לראותו?

ומדוע דווקא במצב הביניים -- שאדם ארס אישה ולא לקחה (וכו')? ומה יהיה עם איש שעדיין לא ארס אישה או שכבר התחתן וכו'?

למה הכתוב חושש דווקא מ" " "פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה" " "? מה נורא בזה? יותר גרוע שתישאר אלמנה ואיש אחר לא ייקחנה! {ולמה בהתחלה הכהן אומר לעם " " "אל יירך לבבכם" " " ואז באים השוטרים ומפחידים את העם ואומרים להם " " "פן ימות במלחמה" " "?}

מדוע ה'פטורים' בכלל צריכים לבוא למלחמה? הרי בין כה וכה הם חוזרים -- אז מלכתחילה שלא יבואו!

איך אפשר להגיד למי שפוחד ללכת? הלוא כולם מפחדים ממלחמה! ומה יהיה אם כולם ישובו?

זה לא הוגן שלא כולם יוצאים למלחמה!

תשובות

1. אנשים פוחדים לצאת למלחמה]
2. אנשים אוהבים לצאת למלחמה]

אנשים פוחדים לצאת למלחמה / ע"פ עמוס עזריה

[תשובות שניתנו בדיון בשבת הכנה לחידון העולמי ה'תשנ"ט]

הקדמה: מלחמה היא דבר מסוכן ומפחיד, ורוב האנשים לא רוצים להילחם, אבל כשכבר יוצאים למלחמה – אסור לפחד, משתי סיבות:

I. סיבה עקרונית: מי שפוחד מראה שהוא לא בוטח בה'; הוא לא מאמין שה' הוא הנלחם אלא חושב שהמלחמות נעשות בידי אדם, וזה החטא של "כוחי ועוצם ידי...".

II. סיבה מעשית: מי שפוחד עלול לגרום גם לאחרים לפחד ולפגוע במהלך המלחמה.

עם זאת, יש כמה אנשים שאי אפשר לדרוש מהם שלא יפחדו. למשל: אדם שאירש אישה ולא לקחה – כל הזמן טרוד במחשבות על אשתו, ועל "מה יקרה אם " "ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה..." " "; " "" " כך גם אדם שבנה בית ולא חנכו, ואדם שנטע כרם ולא חיללו. לאנשים כאלה מאפשרים לחזור הביתה, כדי שלא יגרמו לאחרים לפחד.

עכשיו נענה על השאלות:

1. מצווה לא לפחד, כי המפחד איננו בוטח בה' אלא בכוח זרועו -- " " "כוחי ועוצם ידי..." " " – כי אחרת לא היה מפחד. ולכן גם אם ינצח במלחמה יתלה הניצחון בעצמו.

2. הכהן אומר את זה כדי להראות שיש איסור לפחד {וזה לא רק מסיבה פסיכולוגית כמו בתשובה 8} .

3. אין הכי נמי, על זה עונה " " "הירא ורך הלבב" " " – כל מי שיש סיבה לַפַּחַד שלו {פירוש: אכן, יש עוד אנשים שמותר להם לחזור הביתה. הפרשה לא מפרטת את כל המקרים האפשריים אלא רק מביאה 3 דוגמאות, וכל שאר הדוגמאות נכללות ב" " "מי האיש הירא ורך הלבב..." " "} . ועוד -- אנשים אלו לא ייתכן שלא יפחדו, ואם הם יפחדו הם גם יפחידו לוחמים אחרים ויפגעו ברוח הלחימה. {בגמרא הביאו שני פירושים ל"הירא ורך הלבב" ובשניהם יש בעיות:

• פירוש א – 'שירא מעבירות שבידו' – ממה נפשך? אם מגיע לו למות אז שיצא למלחמה וימות, כי מגיע לו! ואם לא מגיע לו למות – אז הוא לא צריך לפחד!

• פירוש ב – 'שירא ממראה של חרב' – הוא עובר על איסור כי אסור לפחד!

ולפי שני הפירושים יוצא שיש 'חוטא נשכר': אדם עובר עבירות, או מפחד בניגוד לחוק, וב'תמורה' הוא משתחרר מהמלחמה! לכן נראה יותר שהביטוי "הירא ורך הלבב" מתייחס רק למי שיש סיבה מוצדקת לפחד שלו ולא למי שסתם מפחד.}

4. רק במצב הביניים האדם ממש מוטרד, והוא "ירא ורך לבב" שימות (לפני האירוסין הוא עדיין לא כל כך מכיר אותה, ואחרי הנישואין הוא כבר פחות מוטרד, וכד').

5. אלה הן המחשבות של הלוחמים. {הדבר שהכי מטריד את הלוחם הוא שמישהו אחר ייקח את ביתו, כרמו או אשתו. וכך כתוב גם בקללות בדברים כח ל: " "אישה תארש ואיש אחר ישכבנה, בית תבנה ולא תשב בו, כרם תטע ולא תחללנו..." "" ": אם משתמשים בסגנון הזה כדי לאיים – כנראה שזה מה שהכי מפחיד את האדם] }

6-7. הם באים כי הם צריכים להביא עדים: לא משחררים סתם אנשים מהמלחמה – הם צריכים להביא ראיה.

8. ע"פ הגמרא -- השבים היו "מספקים מים ומזון ומתקנים את הדרכים" עבור הלוחמים {כלומר: הם לא היו לגמרי משתחררים מצה"ל, אלא רק מקבלים פטור משירות קרבי} .

אנשים אוהבים לצאת למלחמה / אראל סגל

אפשר לפרש שכל שלושת הקטעים מסוג "פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה" לא מתארים חשש של התורה, וגם לא חשש של הלוחמים, אלא איום : אם הוא לא ישוב לביתו – הוא ימות במלחמה ואיש אחר ייקח את אשתו! ( ראיה לפירוש הזה אפשר למצוא בקללות בדברים כח ל: " אישה תארש ואיש אחר ישכבנה, בית תבנה ולא תשב בו, כרם תטע ולא תחללנו... " – שם ברור שזה איום!)

מדוע יש צורך לאיים על אנשים כדי שיחזרו לביתם?

הסיבה היא, שיש הרבה חיילים שרוצים לצאת למלחמה; גם בימינו יש חיילים שרוצים להגיע ליחידות הכי קרביות שאפשר, וגם בימי התנ"ך היו כאלה שאהבו להילחם, מסיבות שונות: אהבת אתגרים, אהבת הכבוד והשלל שזוכים בהם המנצחים, רצון להיות עם כל החברים ועוד. ייתכן שהיתה גם סיבה רוחנית, כי בימי התורה היו מלחמות ניסיות, על-טבעיות. בניגוד למלחמות של ימינו או של תקופת השופטים (למשל) – בתקופות ה'טובות' של עמ"י היה ה' בכבודו ובעצמו מתהלך בקרב המחנה באופן גלוי, ועשה ללוחמים נסים גלויים { דוד המלך מתאר את ההרגשה שלו בזמן המלחמה (שמואל ב כב לא -): "ישלח ממרום ייקחני, ימשני ממים רבים... כי בכה ארוץ גדוד, בא-להי אדלג שור...משווה רגליי כאיילות, ועל במותיי יעמידני... תרחיב צעדי תחתני, ולא מעדו קרסולי... ארדפה אויביי ואשמידם, ולא אשוב עד כלותם..." }. ההשתתפות של ה' במלחמה נתנה ללוחם הרגשה מאד טובה ונעימה. כמובן, הפחד עדיין נשאר – אבל ההרגשה הכללית היתה טובה. אמנם לא כל המלחמות היו כאלה, אבל לענ"ד התורה מתייחסת למצב המושלם, שבו היה נעים להילחם ורוב האנשים אהבו לצאת למלחמה.

התורה לא חוששת שיהיו מעט מדי חיילים, כי ה' לא צריך הרבה חיילים כדי לנצח במלחמה... החשש של התורה הוא הפוך: שיהיו אנשים, שמרוב התלהבות לצאת למלחמה – הם ישכחו שיש להם עוד חובות בעולם. האדם לא נברא כדי להילחם; האדם נברא כדי ליישב את העולם: לבנות בית, לעבוד את האדמה ולהקים משפחה { ע' בראשית א כח, ב5, ב15, ג23 }. התורה אמנם לא מחייבת את האדם לבנות בית (למשל) תוך זמן קבוע – זה תלוי במצב הכלכלי ובבגרות הנפשית של כל אחד. אבל ברגע שאדם התחיל לעסוק בכך – אסור לו להפסיק באמצע וללכת למלחמה, כי זה מראה שסדר העדיפויות שלו מעוות: הוא חושב שהמלחמה חשובה יותר מאשר יישוב העולם. אדם כזה מועל בתפקיד שלשמו הוא נברא, והוא חייב מיתה! באותו אופן, אדם שאירש אישה חייב לחזור ולקחת אותה – זו חובתו האנושית כלפיה. אם הוא לא חוזר – הוא חוטא לה, ובעוון הזה הוא ימות במלחמה: " "פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה" : 'אם לא תקיים את חובתך כלפי ארוסתך– אתה תמות במלחמה!' 'אתה כנראה לא ראוי לאישה הזאת – איש אחר, טוב יותר, יבוא ויקח אותה וידאג לה כמו שצריך!'. האדם צריך קודם כל לדאוג לתפקיד שלו בעולם ורק אחר-כך לצאת למלחמה, כי המלחמה היא ה'תפקיד' של ה' – ה' נלחם לישראל.

עכשיו נענה על השאלות:

1. הפסוקים האלה כוללים את הרעיון העיקרי של הפרשה – שבנ"י לא יחשבו שהם נלחמים בכוחם אלא שידעו שה' נלחם להם. גם ה'פטורים' שניתנים בהמשך הפרשה מראים רעיון דומה – שלא כל כך חשוב כמה חיילים יהיו בצבא; ה' יכול "להסתדר" גם עם פחות חיילים. יותר חשוב שבנ"י ידאגו לקיים את החובות האנושיות שלהם מאשר להילחם.

2. ע"פ התורה בכלל לא חייב להיות מלך, וגם לא חייב להיות צבא (ע' בסוף הפרשה: " והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם " – רק ברגע האחרון לפני המלחמה ממנים שרי צבא ), וגם לא בכל דור יש נביא. ע"פ התורה חייבות להתקיים רק מערכת הכהונה (כהנים ולויים) והמשפט (שופטים ושוטרים); ע' השלטון הרצוי בישראל על-פי התורה . הכהנים הם האחראים ליחסים שבין אדם לה' – ולכן הכהן מדבר על המצווה לבטוח בה'. השופטים והשוטרים אחראים ליחסים שבין אדם לחברו – ולכן השוטרים מדברים על החובה של הלוחמים לדאוג לביתם, לכרמם ולנשותיהם, ועל האיסור לפגוע בביטחון של אחיהם הלוחמים.

3.לכל השלושה יש תחליף: אדם שאירס אישה – יכול לבוא אדם אחר ולקחת אותה (ע' תשובה 5); וכו' (האישה עוד לא הספיקה 'להיקשר' אליו כי הוא עוד לא לקחה). אבל אדם שהוליד בן – לא יכול לבוא אדם אחר ולהיות אביו. אם האב ימות – זה יהיה עונש בעיקר עבור הבן. לכן התורה לא מאיימת עליו.

4. "המתחיל במצווה – אומרים לו גמור"; אדם צריך לסיים את ההתחייבויות שלו כלפי ביתו, כרמו ואשתו. אסור לו להשאיר אותם במצב ביניים. גם לאדם שלקח אישה אסור לצאת למלחמה במשך השנה הראשונה לנישואין (דברים כד ה). אדם שעוד לא לקח אישה (או עוד לא בנה בית וכו') – התורה לא מאשימה אותו, כי ייתכן שאין לו כסף, הוא לא מספיק בוגר מבחינה נפשית, וכו'. אבל אדם שכבר התחיל במצווה והפסיק אותה באמצע כדי ללכת למלחמה – הוא החוטא, כי הוא מראה בכך שסדר העדיפויות שלו מעוות.

5. כאמור – זה לא חשש אלא איום. אם האיש חטא -- לארוסתו לא מגיע עונש: היא תקבל איש טוב יותר, שלא יעזוב אותה כדי ללכת למלחמה. השוטרים בכוונה באים להפחיד את החוטאים כדי שיחזרו למלא את חובותיהם. אבל מי שלא חטא לא צריך לפחד שימות.

6. אכן, הם לא היו צריכים לבוא – אבל ייתכן שכמה אנשים חטאו ובאו, ולכן לפני שיוצאים נותנים להם הזדמנות אחרונה לתקן את חטאם ולחזור.

7. אמנם באופן טבעי כולם פוחדים, אבל הכהן נואם נאום חוצב להבות שבו הוא מראה לכולם שה' הולך עמהם. ה' לא צריך חיילים כדי להילחם; ההשתתפות במלחמה היא זכות שה' נותן לבני-ישראל – לשרת בצבא שלו. מי שעדיין פוחד ולא בוטח בה' אחרי הנאום של הכהן – לא ראוי לזכות הזאת; ההפסד כולו שלו.

הפרשה דיברה על המצב המושלם – שבו אנשים אהבו להילחם, ולא היה חשש שכולם יחזרו. החשש של התורה היה הפוך – שאנשים כל-כך ירצו לבוא למלחמה עד שישכחו את חובותיהם.

8. זה באמת נראה לא הוגן שמי שאירס אישה מפסיד את הזכות להילחם, אבל אין מה לעשות – החובות קודמות לזכויות; 'עסקים לפני תענוגות'.

הערה: לפי אפשרות א', הפסוק "מי האיש הירא ורך הלבב" מסכם ומכליל את שלושת ה'פטורים' שתוארו בפסוקים שלפניו. גם לפי אפשרות ב' אפשר לפרש באותו אופן: אחרי שאדם שמע את שלושת ה'איומים' – ייתכן שהוא נזכר שגם לו יש חובות שהוא עדיין לא השלים, והתעורר בו פחד שגם הוא יתחייב מיתה וייהרג במלחמה, ולכן נותנים לו הזדמנות לחזור.

מקורות

על-פי מאמר של עמוס, אראל שפורסם לראשונה בנח"ת שבת החידון העולמי נ"ט וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 1999-05-01.

תגובות

מאת: Hilik Haviv

what if not everybody is bulit for war? Isn't that makes us weaker? do you think God wants more people to die because of a principle of being equal and contributing the same? some people are good for war and others and used for different things

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/dvrim/dm-20