ביאור:נדרים מ ב - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

גמרא

אלא פרת ביומי תשרי בלבד.

אבוה דשמואל עבד להון מקוואות לבנתיה ביומי ניסן, ומפצי ביומי תשרי:

• אמר ר' אמי אמר רב: מאי דכתיב (יחזקאל יב, ג): "ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה"? זו נר וקערה

רש"י

אלא פרת ביומי תשרי בלבד - דכל ימות השנה רבין נוטפין על הזוחלין מן הגשמים שיורדין לתוכו ומן השלגים שמתפשרין כל ימות החמה אבל בתשרי כבר פסקו השלגים ונתפשרו כולן והלכו להן מטהרין הזוחלין ואין בנהרות אלא מימיו שנובעין בלבד:

אבוה דשמואל - סבירא ליה כאידך דשמואל:

ועביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן - לפי שביומי ניסן רבין נוטפין על הזוחלין מחמת הגשמים שהרי כל השלגים והקרח שנתפשרו באין המים דרך צינורות דהוו להו שאובין אבל לא באין דרך צינורות אלא מאליהן שוטפין ובאין טובלין בהן כדאמר זבה ונדה ויולדת טבילתן במי מקוה של מ' סאה ואפי' מי גשמי' מכונסים שלא מצינו מים חיים אלא לזב בלבד שנאמר בו מים חיים והמפרש לא פירש הכי ולאו דוקא דכל נשים בזמן הזה זבות נינהו:

מפצי ביומי תשרי - שבתשרי מתמעטין הנהרות מן כל ימות השנה ומעלין טיט . והיה נותן המפץ בקרקעית הנהר שלא יכנס הטיט ברגליהן ויהא חציצה:

ר"ן

• אלא פרת ביומי תשרי בלבד — לפי שאינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים. ולא למיסר כל הנהרות חוץ מפרת אתא, ולא למיסר נמי פרת בכל השנה אלא ביומי תשרי אתא. דכיון דכולא חששא משום שמא ירבו נוטפים על הזוחלין היא, כל שאנו בקיאים בפרת ביומי תשרי כמה היא עלייתו, וכן בשאר נהרות, ויודעין אנו בהם שלעולם אינו מתמעט משיעור כך ואפילו בעת יובש גדול, כל שאין אנו רואים בו כי אם אותו שיעור, למה נחוש לו? הא ליכא למיחש לשמא ירבו נוטפין על הזוחלין!

אלא שמואל תרתי קמשמע לן: חדא, דנהרות שהן מכזבין מימיהן אין טובלים בהן לעולם; דכיון שפעמים שמכזבים, לעולם חוששין בהם לגשמים או להפשרת שלגים, וכדתנן במסכת פרה:

המים המכזבין פסולין. אלו הם המים המכזבין: המכזבין פעם אחת בשבוע; והמכזבין בפולמוסיאות ובשני בצורת, כשרין.

והכי פירושו, דכל שמכזבין בלא טענה, אע"פ שאין מכזבים אלא לעתים רחוקות, פעם אחת בשבוע, פסולין, דחיישינן שמא מי גשמים הן ואין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן. אבל המכזבין מחמת טענה, כגון בפולמוסיאות ובשני בצורת, כשרין. ומשום הכי קאמר שמואל שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת וכיוצא בו, שאינו מכזב לעולם, ולמעוטי מים המכזבין הוא דקאמר פרת, ופרת וכיוצא בו קאמר.

וקאמר נמי, דבפרת וכיוצא בו שאינו מכזב, אינו מותר לטבול בו מן הסתם בכל השנה כולה מי שאינו בקי בו, אלא ביומי תשרי בלבד, לפי שביומי תשרי אינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים, ולפיכך אפילו מי שאינו בקי בו אין לו לחוש שמא רבו עליו נוטפין; אבל אין הכי נמי דמי שבקי בפרת וכיוצא בו כל השנה, כל שהוא רואה שלא נתרבה על מה שהוא זוחל בתשרי בכדי שיהא ראוי לחוש לרבוי נוטפין טובל בו בכל השנה. וכן נמי אם רואה בתשרי שנתרבה כל כך עד שאפשר לו לחוש שמא רבו בו נוטפין, אפילו בתשרי אינו טובל בו; אלא שמואל סתמא קאמר, דמי שאינו מכיר, אפילו בנהרות שאין מכזבין יש לו לחוש כל השנה ברבייתן, וביומי תשרי אין לו לחוש, כן נראה לי. וראיתי מי שכתב בהפך ולא נראו לי דבריו:

• אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן — שמפני שהיה חושש להפשרת שלגים לא היה מניחן לטבול בזוחלין:

• ומפצי ביומי תשרי — בנהר היה נותנן תחת כפות רגליהן, משום טיט דלא ליהוי חציצה. אי נמי לצניעותא בעלמא. והיה מניחן לטבול בנהר, משום דביומי תשרי ליכא למיחש לזוחלין. ומאי דקאמר ביומי ניסן, מניסן ועד תשרי קאמר, וכל שכן בימות הגשמים; כך פירשו.

ואין הלשון נוח לי, דהוה ליה למימר: 'עביד להו מקוואות לבנתיה כולה שתא ומפצי ביומי תשרי'! לפיכך נראה לי דבנתיה דאבוה דשמואל, בסתוא לא היו טובלות בנהר משום צנה, אלא במקוואות שבבתיהן, וביומי ניסן דרויח עלמא היו מתחילות לטבול בנהרות, והיה מתקן להם אביהם שם בתחילת ניסן מקוואות שהיו טובלות בהן עד תשרי; וביומי תשרי לא היה מצריכן למקוואות, משום דליכא למיחש לנוטפין, ולפיכך היה מתקן להן מפצי. וכשעוברין ימי תשרי כבר היו חוזרות לטבול בבתיהם משום צנה:

• ולענין הלכה, פסק ר"ת כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך. דאף על גב דרב פליג עליה, ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי (בכורות מט ב), ועוד דאבוה דשמואל נמי סבירא ליה כרב, ואידך דשמואל נמי פליגא אדידיה; אפילו הכי קיימא לן כשמואל, דתניא בבכורות בפרק מעשר בהמה (בכורות נה ב): יובל שמו, ולמה נקרא שמו פרת? שמימיו פרין ורבין, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: פרת שמו, שמימיו פרין ורבין. מסייע ליה לשמואל, דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מבריך. כלומר, דנהי דשמואל אמר הכי בכל הנהרות דמכיפייהו מברכי, והכא לא אמרינן הכי אלא בפרת; אפילו הכי מסייע ליה, משום דכיון דפרת מבריך מכיפיה, כולהו נהרות נמי מכיפיה דפרת הם מתברכים, שהרי כל הנהרות מפרת הם נמשכים כדאמרינן התם בבכורות: הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם, דאפילו עינותא דמדליין סולמי דפרת נינהו, הילכך ההיא מתניתא מסייעא ליה לשמואל בין מדר' מאיר בין מדרבנן, דרבנן נמי אמרי פרת שמו שמימיו פרין ורבין. וכיון דר' מאיר ורבנן מסייעי ליה, כותיה נקטינן. ונמצא לפי דעת זה, שלעולם טובלים בנהרות ואפילו כשמתברכין הרבה מחמת גשמים, לפי שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים. זהו דעת ר"ת ז"ל. ומכל מקום נראה לי שאף הוא ז"ל לא אמרה אלא בנהרות שאין מכזבין, אבל מכזבין ליכא למימר בהו דמברכי מכיפייהו.

אבל ר"ח והרב אלפסי ז"ל פסקו כרב וכאבוה דשמואל, דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד. וקא יהיב הרמב"ן ז"ל טעמא למילתייהו, דאף על גב דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מבריך, לא דחינן מימרא דאיסורא דהוו נהיגין בה הלכה למעשה, כאבוה דשמואל דעבד לבנתיה מקוואות, משום מימרא דאגדתא. ושמואל נמי לאו לענין מעשה אמרה, דכיון דאיהו נמי אמר אין המים מטהרין בזוחלין משמע דהכי קאמר: נהי דמדינא שרי, להלכה למעשה איכא למיחש, וכדאמר בעלמא: השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. ואף על גב דאמר: ופליגא דשמואל אדשמואל, היינו לומר דתרוייהו מימרי דשמואל לא קושטא אינון, אלא חדא מינייהו, דאי איתא לחדא ליתא לאידך; אבל איהו לא פליג דידיה אדידיה, אלא מיחש הוא דחייש הלכה למעשה. והכי נמי משמע בפרק תינוקת (נדה סז א) דמייתינן מילתא דאבוה דשמואל ולא מסיימינן עלה פלוגתא דבריה, אלמא שמואל נמי למעשה חייש.

וכי תימא: אמאי חייש, כיון דר' מאיר ורבנן אמרי בברייתא דבכורות דפרת מימיו פרין ורבין? ורב ואבוה דשמואל נמי, אמאי סברי דלאו מכיפיה מבריך? איכא למימר דאינהו ידעי דאיכא תנאי בעלמא דלא סבירא להו הכי. ועוד, דאיכא נסחי דלא גרסי במילתא דרבנן 'שמימיו פרין ורבין', אלא "וחכמים אומרים פרת שמו" ותו לא, ולפי זה סייעתא דמייתי התם לשמואל מדרבי מאיר הויא לא מדרבנן, ואפילו הכי שפיר דייק מדרבי מאיר כיון דרבנן לא פליגי עליה בהדיא לומר שאינו פרה ורבה, ורב ואבוה דשמואל סברי דרבנן פליגי עליה, ושמואל נמי מיחש הוא דחייש:

נמצא עכשיו לפי דרך זה, שהנהרות המכזבין אין טובלין בהן כלל, שלעולם חוששין להן למי גשמים והפשרת שלגים. ונהרות גדולים שאין מכזבין, כל שהוא בקי בהן ויודע עיקר המשכתן בימי תשרי, טובל בהן כל השנה כל שהוא רואה שאין לחוש שנתרבו נוטפין על עיקר המשכתן. אבל כל שהוא רואה מתוך רבייתן שיש לחוש לכך, אפילו ביומי תשרי אין טובל בהן. ומי שאינו בקי בהן, בכל השנה כולה צריך לחוש להן חוץ מיומי תשרי בלבד, שבתשרי מן הסתם אין נוטפין רבין עליהן:

• מיהו איכא מאן דאמר, דכי חיישינן לרבו נוטפין על הזוחלין, דוקא לטבול במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן, אבל במקום שהיתה זחילתו מתחילה, אף על פי שעכשיו רבו נוטפין על הזוחלין מותר לטבול בו. ומוכח לה מדתנן בפרק קמא דמקוואות: מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין, שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בכל שהוא. ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן, אלמא מקום יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעיין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן, והדר קתני: ולמעיין להטביל בו בכל שהוא; ובודאי מדקתני דשוה למעיין להטביל בו בכל שהוא, הוא הדין דמטהר בזוחלין, כיון דתורת מעיין עליו, וקשיא רישא אסיפא? אלא ודאי הכי קאמר: מעיין זה שרבו עליו מים שאובין, מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן, והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפין ולא היה זוחל בו בתחילה; ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמו שהיה אלא הרי הוא כמעיין להטביל בו בכל שהוא, והיינו אותו מקום שאפילו מתחילה היה זוחל בו. והאי דלא קתני ולמעיין להטביל בו בזוחלין, אי נמי דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור? נראה לי דתנא הכי לאשמועינן תרי דיני במקוה ובמעיין, ובכל חד מכלל חבריה משמע, דמדקתני רישא: שוה למקוה לטהר באשבורן, מכלל שאותו מקום ששוה בו למעיין דקתני סיפא אינו צריך אשבורן, ומדקתני סיפא: ולמעיין להטביל בו בכל שהוא, דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעורא:

ומכל מקום למדנו מזו שיש מקום במעיין שאף על פי שנתרבה מחמת נוטפין תורת מעיין עליו, והיינו המקום שהיה מהלך בו מתחילתו, והכי איתא בתוספתא (דמקוואות פ"ה), דקתני התם: מעיין שמימיו מועטין ורבו עליו והרחיבו