פתיחת התפריט הראשי

ביאור:נדרים לז ב - מעומד

עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא

גמראעריכה

אם אבדו, אינו חייב באחריותן.
ואם היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת;
לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן.
אלא גבי שבת, היינו טעמא דאין קוראין בתחילה, משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא.
ואיבעית אימא, משום דבשבתא אכלין ושתין, ויקיר עליהון עלמא;
כדאמר שמואל: שינוי וסת – תחילת חולי מעיים.
  • ולמאן דאמר: שכר פיסוק טעמים, מאי טעמא לא אמר שכר שימור?
קסבר, בנות מי קא בעיין שימור?!
  • ולמאן דאמר: שכר שימור, מאי טעמא לא אמר שכר פיסוק טעמים?
קסבר, (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא הוא.
דאמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב:
מאי דכתיב (נחמיה ח, ח): "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא"?
ויקראו בספר תורת האלהים, זה מקרא.
מפורש, זה תרגום.
ושום שכל, אלו הפסוקים.
ויבינו במקרא, זה פיסוק טעמים.
ואמרי לה, אלו המסורות.
אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין — הלכה למשה מסיני.
מקרא סופרים – ["אֶרֶץ"] "אָרֶץ", "שָׁמַיִם", "מִצְרַיִם".[1]
עיטור סופרים – "אחר תעבורו" (בראשית יח, ה); "אחר תלכו[2]" (בראשית כד, נה); "אחר תאסף" (במדבר יב, יד); "קדמו שרים אחר נוגנים" (תהלים סח, כו); "צדקתך כהררי אל" (תהלים לו, ז).
קריין ולא כתיבן – "פרת" ד"בלכתו" (שמואל ב ח, ג); "איש" ד"כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמואל ב טז, כג); "באים ד"ונבנתה[3]" (ירמיהו לא, לח); "לה" ד"פליטה" (ירמיהו נ, כט); "את" ד"הגד הוגד" (רות ב, יא)[4]; "אלי" ד"הגורן" (רות ג, ה); "אלי" דהשעורים (רות ג, יז); הלין קריין ולא כתבן.
וכתבן ולא קריין — נא דיסלח (מלכים ב ה, יח);

רש"יעריכה

אם אבדו - בשבת:

אינו חייב באחריותן - הואיל ואינו שכיר ביום שבת:

אם היה שכיר שבת - שנותנים לו ז' פשיטים שכרו לשבוע אע"פ שמגיע ליום שבת פשוט אחד כיון דכל יום שבת נבלע עם שכירות שאר השבוע זו היא הבלעה ששכר שבת מבליע בתוך ימי השבוע נותנין שכר שבת דהבלעה שרי:

אם אבדו - בשבת חייב באחריותן דהא נותנין לו שכר השבת:

אלא גבי שבת - דקתני לא קורין בתחילה אבל שונין לאו משום שכר פיסוק ולא משום שכר שימור קאמר דהא שרי בהבלעה:

דיפנו אבהתהון דינוקא למצוותא דילהון - שאם היו עסוקין להקרותן בתחילה בדבר חדש היו טרודין בהן ולא היו פנויין למצות שבת להתענג בו אבל שונין הואיל וכבר למדוהו לא מיטרדי בהו:

דיפנו - כדי שיהו פנויין:

ויקיר להו עלמא - שכבד עליהם ללמוד מפני המאכל ולהכי אין קורין בתחילה בשבת דמצער להו:

בנות - שמלמדין אותן תורה מי בעיין שימור אינהו לאו אורחייהו למיפק אבראי דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה) וליכא לאוקמא בה שכר שימור:

שכר פיסוק טעמים דאורייתא הוא - ולא מצי למשקל עלייהו אגרא:

אלו הפסוקים - עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק ולהכי קרי להו שום שכל שיכול להשכיל בפסוק בין כל פיסוק ופיסוק:

מקרא סופרים ארץ ארץ - כלומר מה שקורין ארץ ארץ דלא כתבינן ההברה דלא כתבינן יו"ד בין אל"ף לרי"ש ובין רי"ש לצד"י וכן נמי ארץ דלא כתבינן. ב' אלפי"ן או ה"א סמוך לאל"ף ויו"ד בין רי"ש לצד"י וכן שמים דלא כתבינן שאמים אל"ף בין שי"ן למ"ם ובין מ"ם ליו"ד וכן מצרים:

הלכה למשה מסיני - דנקראין הכי:

עיטור סופרים אחר תעבורו - ולא כתיב תעבורו אחד והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה:

קדמו שרים אחר נוגנים - ולא כתיב אחר נוגנים קדמו שרים:

צדקתך כהררי אל - ולא כתיב כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי:

איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים - באחיתופל כתיב:

באים דונבנתה - [קרי ולא] כתיב:

לה דפליטה - שניהן כתובין בירמיהו:

את דהגד הוגד אלי - דכולהו הני קריין ולא כתיבן:

וכתיבן ולא קריין נא דיסלח - דנעמן:

ר"ןעריכה

אם נאבדו בשבת, דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא, הוה ליה שומר חנם:

אם היה שכיר שבת — שבוע אחת:

שכיר שבוע — שמיטה אחת:

נותן לו שכר שבת — כיון שלא הזכירו בפירוש, אלא שהבליעו בכלל שאר הימים:

לפיכך — כיון דהוי שומר שכר, אם אבדו בשבת חייב באחריותן:

דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא — שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות, ואם יקראו התינוקות לכתחילה, יחושו לביטולם:

ויקיר עליהון עלמא — על התינוקות, שמתוך שאכלו יותר ממה שדרכן לאכול בחול, אבריהם כבדין עליהן ואין יכולין ללמוד בתחילה, שצריך עיון מרובה:

גדול מי בעי שימור — בתמיה? כך היא הגירסא במקצת נוסחאות. ואתי שפיר, דהכי קאמר סתמא דמתניתין דקתני: "ולא ילמדנו מקרא", בגדול היא, מדקתני סיפא: "אבל מלמד את בניו". דמאי דמשנינן לעיל: "חסורי מחסרא" – שינויא דחיקא היא. אלא ודאי בגדול מתוקמא, וגדול מי בעי שימור? ואיכא נוסחי דגרסי: "בנות מי בעי שימור?" והכי פריך: ודאי כל היכא דתנא תנא "המודר הנאה מחבירו", בין איש בין אשה משמע; והיכי פסיק ותנא: "לא ילמדנו מקרא"? נהי דמוקמת לה בקטן, תינח בנים קטנים דבעו שימור, אבל בנות אפילו קטנות לא בעו שימור, שאין דרכן לצאת לחוץ:

קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא — ואסור ליטול על לימודם שכר, דכיון דמדאורייתא נינהו הוו להו כחוקים ומשפטים:

מפורש זה תרגום — דמפרש ליה לקרא:

ושום שכל אלו הפסוקים — נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק. וקרי להו שום שכל, שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים, כדאמר פרק קמא דחגיגה (דף ו:), "נפקא מינה לפסוקי טעמי":

המסורות — מה שנמסר במסורה:

אמר רבי יצחק מקרא סופרים — הקריאה שמסרו לנו הראשונים שנקראו סופרים:

ועיטור סופרים — תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון, ונקראות עיטור לפי שהן מעטרין את הלשון:

קריין ולא כתיבן — תיבות הנקראות ולא נכתבות:

כתיבן ולא קריין — שנכתבות ואינן נקראות:

הלכה למשה מסיני — כך קיבל משה בסיני ומסר לישראל:

מקרא סופרים ארץ ארץ — שכשיש בו אתנחתא נקרא ארץ בקמץ:

שמים מצרים — שאף על פי שאין בהם אל"ף, נקראים כאילו היתה בהם:

עיטור סופרים אחר תעבורו אחר תלכו אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים — כל הני אחר מיותרין הן, ואינן אלא לתפארת הלשון, דהוה ליה למכתב: 'סעדו לבכם ותעבורו', 'תסגר שבעת ימים ותאסף', 'קדמו שרים נוגנים'; אלא שנכתבו לתפארת הלשון:

צדקתך כהררי אל — הוה ליה למכתב 'צדקתך הררי אל' כדכתיב "משפטיך תהום רבה", לומר שההרים הרמים, כלומר המלאכים, צריכין לצדקת השם. אלא שכתב כהררי אל לתפארת הלשון. ובדברי מורי ראיתי דעיטור סופרים היינו שכותבין טעם מפסיק באחר, כי היכי דלישתמע: אחר כך תלך, ואחר כך תעבורו, ואחר כן תאסף, קדמו שרים ואחר כך נוגנים. "צדקתך כהררי", נפסק בטעם "כהררי" ממלת "אל", לומר שמילת "אל" הפוכה כאילו היתה בתחילת הפסוק, ופירוש: "אל, צדקתך עלית כהרים שהם גלויים". ואלמלא ההפסק, היה במשמע: אחר שתלכו, אחר שתעבורו, אחר שתאסף; קדמו שרים אחר הנוגנים, שהנוגנים קדמו להם; צדקתך כהרים של אל. וקרי ליה עיטור סופרים, משום דמעטרי לה למילתא בטעם הקריאה:

קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו — בשמואל הוא: "להשיב ידו בנהר פרת", פרת קרי ולא כתיב:

איש דכאשר ישאל — בשמואל נמי הוא גבי אחיתופל: "כאשר ישאל איש בדבר האלהים", איש קרי ולא כתיב:

באים דונבנתה — בירמיה הוא: "הנה ימים באים נאם ה' [ונבנתה] העיר" וגו', באים קרי ולא כתיב:

לה דפליטה — בסוף ירמיה בנבואת בבל: "יהי לה לפליטה", לה קרי ולא כתיב:

את דהגד הוגד — ברות: "ויען בועז ויאמר לה הגד הוגד (את) [לי כל] אשר עשית את חמותך", האי את קרי ולא כתיב. מיהו בספרים שלנו קרי וכתיב, ואף במסורה לא מדכר ליה בהנך דקריין ולא כתיבן:

אלי דהגורן — ברות נמי הוא: "ותאמר אליה את כל אשר תאמרי אלי אעשה", והפסוק שאחריו: "ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה"; וקרי ליה "אלי דהגורן" אף על גב דבההוא קרא ליכא "הגורן", כיון דסמוך ליה בפסוק דלאחריו:

אלי דהשעורים — ברות נמי הוא: "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי", אלי קרי ולא כתיב:

כתיבן ולא קריין נא דיסלח — במלכים: "בהשתחויתי בית רימון יסלח נא ה' לעבדך", כתיב נא ולא מקרי:

תוספותעריכה

שכר שבוע נותנין לו שכר שבת ואם אבדו חייב באחריותן. כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה ואין להקשות חפצי שמים הוא דקבלת שכר לאו חפצי שמים: אלא היינו טעמא דאין קורין בראשון דיפנו אביהם של תינוקות ולאו משום שכר שבת כלל אלא אפי' כשאביהם של תינוקות מלמדין אותן בחנם שיהיה להם פנאי שיהא פנוים לסעודת שבת ואם יקראו בראשון ישהו שהייה מרובה וה"ה אם יש להם מלמד בשכר שאסור מהאי טעמא:

אבל שונין בראשון. ' דתו ליכא שהייה כל כך כיון שמלמדים כבר:

למצותיה. דשבתות:

ואיבעית אימא. טעמא דאין קורין משום דבשבת אוכלים טפי מבחול ויקיר עלייהו עלמא כלומר שכבדין הם מפני שינוי ווסת דאין יכולין לעסוק ולטרוח וללמוד בראשון:

בנות מי בעיין שימור. ומתני' סתמא קתני בין בנים ובין בנות ובנות ליכא יוצאניות ולא בעיא שימור א"כ לא שייך בהן שכר שימור:

שכר פיסוק טעמים דאורייתא. ואסור ליטול שכר עליהם:

אלו הפסוקים. מקום שהפסוק מסיים שם:

ואמרי לה אלו המסורות. מאן דאית ליה פיסוק טעמים לאו דאורייתא מפרש אלו המסורות חסירות ויתירות:

מקרא סופרים ארץ ארץ. [שמשתנין] באתנחתא וזקף קטן שמים מצרים:

עיטור סופרים. דלכאורה משמע דאחר תעבורו וסבריה ואחר תעבורו וכן אחר תאסף ואחר מסתבר אחר נוגנים ואחר משמע:

פרת דבלכתו. להשיב ידו בנהר פרת פרת אינו כתוב ונקרא:

איש דכאשר ישאל. פי' כאשר ישאל איש בדבר האלהים איש קרי ולא כתיב:

באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה באים קרי ולא כתיב:

את דהגד הוגד. הגד הוגד לי את אשר עשית:

אלי דהגורן. אלי אם לא: נא דיסלח בנעמן:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ההגהה והנוסח ע"פ הגהות הב"ח.
  2. ^ ע"פ הגהת הב"ח. בתלמוד לפנינו: תלך.
  3. ^ ע"פ הגהת הב"ח. לפנינו בתלמוד: דנבנתה.
  4. ^ הגר"א מוחק "את דהגד הוגד".