פתיחת התפריט הראשי

גמראעריכה

  • איתיביה:
אמר לו: השאילני פרתך.
אמר לו: קונם פרה שאני קנוי לך; נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו.
השאילני קרדומך.
אמר לו: קונם קרדום שיש לי שאני קנוי; נכסי עלי אם יש לי קרדום אלא זה, ונמצא שיש לו.
בחייו, אסור;
מת, או שנִתְּנה לו במתנה, הרי זה מותר.
אמר רב אחא בריה דרב איקא: שניתנה לו על ידי אחר.
אמר רב אשי: דיקא נמי, דקתני: שניתנה לו, ולא קתני: שנתָנָהּ לו.
  • בעא מיניה רבא מרב נחמן: יש מעילה בקונמות, או לא?
אמר ליה, תניתוה: מקום שנוטלין עליה שכר, תיפול הנאה להקדש. למימרא, כי הקדש: מה הקדש – יש בו מעילה, אף קונמות – יש בהן מעילה.
כתנאי:
קונם ככר זו הקדש, ואכלה בין הוא ובין חבירו – מעל; לפיכך יש לה פדיון.
ככר זו עלי להקדש, ואכלה הוא – מעל; חבירו – לא מעל; לפיכך אין לה פדיון.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים:
בין כך ובין כך לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אוויא לרב אשי: ככרי עליך ונתנה לו במתנה, מי מעל?
למעול נותן? הא לא אסירא עליה. למעול מקבל? יכול דאמר: היתירא בעיתי, איסורא לא בעיתי.
אמר ליה: מקבל מעל לכשיוציא; שכל המוציא מעות הקדש לחולין, כסבור של חולין הוא – מועל; אף זה מועל.


ר"ןעריכה

  • איתיביה וכו' השאילני פרתך הקנויה – פרה המונחת בפניהם.
  • קונם פרה שאני קנוי עליך – קונם עליך פרתי זו, אם אני קניתי אלא פרה זו; או שאוסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו.
  • בחייו אסור – אם נמצא שיש לו פרה אחרת או קורדום אחר.
  • מת או שנִתְּנה לו במתנה הרי זה מותר – משום דכי מת או שניתנה לו במתנה, לא "פרתו" ולא "קרדומו" ולא "נכסיו" הן. וקא סלקא דעתין שהמדיר נתן למודר, ואפילו הכי שרי; וקשיא לרבא, דאסר.
  • שניתנה לו על ידי אחר – שנתנו מדיר לאיניש דעלמא, ואחר כך נתנו זה למודר.
  • דייקא נמי דקתני שניתנו לו – כלומר, שכך היתה קבלה בידם, לקרות נִתְּנו בחירק, אף על פי שאין בכתיבה שום הפרש.
  • ולעניין הלכה קיימא לן, אף על גב דיהביה ניהליה במתנה, אסור, דהכי פשט ליה רבא, ואסיקנא: דייקא נמי דקתני וכו'.
וכתב הרשב"א ז"ל, דכי היכי דיהבה במתנה – אסור, הוא הדין אם לקחו מודר ממנו, דחד טעמא הוא.
  • יש מעילה בקונמות – האוסר דבר עליו בקונם, ונהנה ממנו, מי מחייב מעילה, או לא? מי אמרינן דעשאו כקרבן, וחייב עליו אשם מעילה, כנהנה מן הקדשים?
  • תפול הנאה להקדש. למימרא כהקדש – דאי לא דמי קונמות להקדש, הוה ליה למימר: יוליך הנאה לים המלח, כדקתני בכל דוכתא. אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש, כיוון דבהקדש עסיק, תנא תפול הנאה להקדש.
  • קונם ככר זו הקדש – שאסרה בקונם לכל, כהקדש, שהוא אסור לכל אדם.
  • אכלה בין הוא בין חברו מעל – דיש מעילה בקונמות.
  • לפיכך יש לה פדיון – דכיוון דמיתסר אכולי עלמא כהקדש, תפיס פדיונו.
  • ככר זו עלי הקדש, אכלה הוא, מעל – דנהי דלא מיתסרא אלא עליה, כי מתהני איהו מינה – מעל.
  • חבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון – דכיוון דחבירו לא מעל, לא אלים כהקדש למתפס פדיונה.
  • וחכמים אומרים, בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות – בין בקונם כללי, שאסר לכל, בין בקונם פרטי.
  • ולענין הלכה, קיימא לן כרבי מאיר, דיש מעילה בקונמות. דהא רב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה, ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב ב) נמי מפכינן דרבי מאיר לרבנן. הילכך קיימא לן דיש מעילה. וקיימא לן נמי דקונם כללי יש לו פדיון.
ומסתפקא לי, מאן דמעל בקונמות, אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל, כהקדש שיוצא לחולין על ידי מעילה.
  • ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל – כלומר, מי מעל בנתינה זו?
דכיוון דיש מעילה,
כי היכי דאמר בהקדש, דנטל אבן או קורה של הקדש – מעל, אף על פי שלא הוציאה,
הכא נמי, מכיוון שזכה בה, שייכא מעילה, שיצאה מרשות אוסר ונכנסה לרשות מקבל.
  • למעול נותן הא לא אסרה עליה – ומכאן תשובה להרמב"ם ז"ל שכתב: (בפרק) המדיר את חבירו והאכילו – לוקה משום לא יחל דברו, כמו שכתבתי למעלה בפרק ואלו מותרים.
  • למעול מקבל יכול דאמר התירא בעינא איסורא לא בעינא – שאילו היה יודע שהוא של איסור, לא היה רוצה לזכות בה, ונמצא זכיה בטעות ואינה זכיה. ואף על גב דבמוציא מרשות הקדש, אפשר דאפילו בטעות – מעל, שאני הכא, שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה, וזה לא עשה אלא שקבלהּ.
  • אמר ליה מקבל מעל לכשיוציא – כלומר, מהשתא אין אחד מהם מועל, מהנך טעמי דאמרת; אלא מיהו לכשיוציא – מעל. נהי דגבי זכיה, אמרינן דזכיה בטעות היא; לכשיוציא – לא אמרינן הכי, מידי דהוה אַכָּל מוציא מעות הקדש לחולין.
  • ירושלמי: נדר מן הככר, מהו לחמם בו את ידיו? ולא איפשיטא.


הערות ושינויי נוסחאות:עריכה