קונם פרה שאני קנוי עליך – קונם עליך פרתי זו, אם אני קניתי אלא פרה זו; או שאוסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו.
בחייו אסור – אם נמצא שיש לו פרה אחרת או קורדום אחר.
מת או שנִתְּנה לו במתנה הרי זה מותר – משום דכי מת או שניתנה לו במתנה, לא "פרתו" ולא "קרדומו" ולא "נכסיו" הן. וקא סלקא דעתין שהמדיר נתן למודר, ואפילו הכי שרי; וקשיא לרבא, דאסר.
שניתנה לו על ידי אחר – שנתנו מדיר לאיניש דעלמא, ואחר כך נתנו זה למודר.
דייקא נמי דקתני שניתנו לו – כלומר, שכך היתה קבלה בידם, לקרות נִתְּנו בחירק, אף על פי שאין בכתיבה שום הפרש.
ולעניין הלכה קיימא לן, אף על גב דיהביה ניהליה במתנה, אסור, דהכי פשט ליה רבא, ואסיקנא: דייקא נמי דקתני וכו'.
וכתב הרשב"א ז"ל, דכי היכי דיהבה במתנה – אסור, הוא הדין אם לקחו מודר ממנו, דחד טעמא הוא.
יש מעילה בקונמות – האוסר דבר עליו בקונם, ונהנה ממנו, מי מחייב מעילה, או לא? מי אמרינן דעשאו כקרבן, וחייב עליו אשם מעילה, כנהנה מן הקדשים?
תפול הנאה להקדש. למימרא כהקדש – דאי לא דמי קונמות להקדש, הוה ליה למימר: יוליך הנאה לים המלח, כדקתני בכל דוכתא. אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש, כיוון דבהקדש עסיק, תנא תפול הנאה להקדש.
קונם ככר זו הקדש – שאסרה בקונם לכל, כהקדש, שהוא אסור לכל אדם.
אכלה בין הוא בין חברו מעל – דיש מעילה בקונמות.
לפיכך יש לה פדיון – דכיוון דמיתסר אכולי עלמא כהקדש, תפיס פדיונו.
ככר זו עלי הקדש, אכלה הוא, מעל – דנהי דלא מיתסרא אלא עליה, כי מתהני איהו מינה – מעל.
חבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון – דכיוון דחבירו לא מעל, לא אלים כהקדש למתפס פדיונה.
וחכמים אומרים, בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות – בין בקונם כללי, שאסר לכל, בין בקונם פרטי.
ולענין הלכה, קיימא לן כרבי מאיר, דיש מעילה בקונמות. דהא רב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה, ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב ב) נמי מפכינן דרבי מאיר לרבנן. הילכך קיימא לן דיש מעילה. וקיימא לן נמי דקונם כללי יש לו פדיון.
ומסתפקא לי, מאן דמעל בקונמות, אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל, כהקדש שיוצא לחולין על ידי מעילה.
ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל – כלומר, מי מעל בנתינה זו?
דכיוון דיש מעילה,
כי היכי דאמר בהקדש, דנטל אבן או קורה של הקדש – מעל, אף על פי שלא הוציאה,
הכא נמי, מכיוון שזכה בה, שייכא מעילה, שיצאה מרשות אוסר ונכנסה לרשות מקבל.
למעול נותן הא לא אסרה עליה – ומכאן תשובה להרמב"ם ז"ל שכתב: (בפרק) המדיר את חבירו והאכילו – לוקה משום לא יחל דברו, כמו שכתבתי למעלה בפרק ואלו מותרים.
למעול מקבל יכול דאמר התירא בעינא איסורא לא בעינא – שאילו היה יודע שהוא של איסור, לא היה רוצה לזכות בה, ונמצא זכיה בטעות ואינה זכיה. ואף על גב דבמוציא מרשות הקדש, אפשר דאפילו בטעות – מעל, שאני הכא, שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה, וזה לא עשה אלא שקבלהּ.
אמר ליה מקבל מעל לכשיוציא – כלומר, מהשתא אין אחד מהם מועל, מהנך טעמי דאמרת; אלא מיהו לכשיוציא – מעל. נהי דגבי זכיה, אמרינן דזכיה בטעות היא; לכשיוציא – לא אמרינן הכי, מידי דהוה אַכָּל מוציא מעות הקדש לחולין.
ירושלמי: נדר מן הככר, מהו לחמם בו את ידיו? ולא איפשיטא.
