ביאור:נדרים כט ב - מעומד
גמרא עריכה
- היינו דאיצטריך ליה לתנא למיתנא תרתי; דסלקא דעתך אמינא, [1]קדושת הגוף לא פקעה בכדי, קדושת דמים פקעה בכדי; אמטו להכי תנא תרתי.
- אלא אי אמרת: אידי ואידי קדושת דמים, למה לי למיתנא תרתי? השתא יש לומר: מקדושה חמורה לקדושה קלה – פקעה, מקדושה קלה לקדושה חמורה – צריכא למימר?
- לימא תיהוי תיובתא דבר פדא, דאמר: לא פקעה קדושה בכדי?
- אמר רב פפא, אמר לך בר פדא, הכי קאמר: אם לא אמר מעכשיו שלמים, לאחר ל' יום – עולה הוי, מידי דהוה [2]האומר לאשה: התקדשי לי לאחר ל' יום, דמקודשת, ואף על פי שנתעכלו המעות.
- פשיטא!
- לא צריכא, דהדר ביה.
- הניחא למאן דאמר: אינה חוזרת[3]; אלא למאן דאמר: חוזרת, מאי איכא למימר?
- אפילו למאן דאמר התם: חוזרת, הכא שאני, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
- יתיב רבי אבין ורב יצחק ברבי קמיה דרבי ירמיה, וקא מנמנם רבי ירמיה. יתבי וקאמרי: לבר פדא דאמר: פדאן – חוזרות וקודשות[4],
ר"ן עריכה
- אמר רב פפא, הכי קאמר: אם לא אמר "מעכשיו שלמים", לאחר שלושים יום עולה הוי וכו' – פירוש, סיפא אתינן לתרוצי, אבל רישא כדקיימא קיימא, ולעולם דאמר לדמי, ולא תקשי לבר פדא דמוקי לה בפדיון. אבל סיפא מתרצינן דהכי קאמר: לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים, לאחר ל' יום תהא עולה כדבריו, אם לא אמר מעכשיו שלמים.
- וקא משמע לן תרתי: חדא, דכי אמר "לאחר ל' יום עולה" בלחוד – חייל, ולא תימא, כיוון דלא קדוש השתא, לא קדוש נמי לאחר שעתא; דליתא, אלא לבתר זמנא נמי חייל, מדעם דהוה על האומר לאשה וכו'.
- וקא משמע לן נמי, דדווקא כשלא אמר "מעכשיו שלמים" הוא דהוי לאחר ל' יום עולה; אבל היכא דאמר "מעכשיו שלמים", לא הוויא לאחר ל' יום עולה. ומילי טובא קא משמע לן בהא: חדא, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי; ולא תימא, הני מילי קדושה חמורה דעולה, דליתא, אלא אפילו קדושה קלה דשלמים לא פקעה בכדי. ומשום הכי נקט קדושה קמייתא בשלמים, ולא נקטא בעולה דומיא דרישא.
- ולא תימא, הני מילי היכא דאמר: "שור זה שלמים כל ל' יום", דבכגון זה, קדושת שלמים מתפשטת והולכת, שאין לה מונע; אלא אפילו כשהתפיס בו לאחר מכן קדושת עולה, סלקא דעתך אמינא חיילא, דכי האי גוונא לא מקרי פקעה בכדי, דאדרבה, קדושה בתרא מעליא טפי, והוי מן קדושה קלה לחמורה. ועוד, שקדושת שלמים, מיד שחלה על בהמה זו – מצאה קדושת עולה, שהיא מונעתה מהתפשט לאחר שלושים יום. וסלקא דעתך אמינא, דכל כי האי גוונא, לא תהא בהמה זו נתפסת בקדושת שלמים אלא עד שלושים יום; קא משמע לן דאפילו כי האי גוונא, קדושת שלמים לא פקעה בכדי.
- ולא תימא, הני מילי כשהקדים קדושת שלמים לקדושת עולה, כגון שאמר: "כל שלושים יום שלמים, ואחר שלושים יום עולה"; דבכי האי גוונא, דין הוא שתהא קדושת שלמים מתפשטת והולכת. אלא אפילו היכא שהקדים ואמר: "לאחר שלשים יום עולה", סלקא דעתך אמינא, קדושת שלמים לא משכחא רווחא אלא שלושים יום, ולא תחול יותר. קא משמע לן, דכיוון שבתוך כדי דיבור אמר: "מעכשיו שלמים", חיילא ליה קדושת שלמים, ושוב אין מקום לקדושת עולה לחול כלל.
- ולאו דמשבשינן לה לברייתא, אלא הכי קאמר: מי שאמר, "לאחר שלושים יום עולה ומעכשיו שלמים", ראוי הוא שתהא לאחר ל' יום עולה; אלא אחר שאמר "ומעכשיו שלמים", זהו שמונע לקדושת עולה שלא תחול, משום דקדושת שלמים לא פקעה בכדי. שלא תאמר, שזה שאנו אומרים שקדושת שלמים מתפשטת והולכת, היינו משום שזה שאמר "לאחר שלושים יום עולה" – אין בדבריו כלום, דכיוון דקדושת עולה לא חיילא השתא – בתר שלושים יום נמי לא חיילא, ולא ליהוי טעמא משום דלא פקעה קדושת שלמים בכדי; דליתא, דאילו לא אמר: "מעכשיו שלמים", לאחר שלושים יום עולה הוויא. הלכך ודאי טעמא דמאי דאמר השתא דלא הוי עולה, היינו משום דקדושת שלמים לא פקעה בכדי. כן נראה לי, ומנימוקי הרבה מן הראשונים למדתיו.
- וכי תימא, מאי קא משמע לן סיפא דלאחר שלושים מהני? הא תנא ליה רישא: "כל שלושים עולה ולאחר שלשים יום שלמים"!
- יש לומר: אי מהתם, הוה אמינא דדווקא כי לא הדר ביה; קא משמע לן סיפא, דאפילו הדר ביה נמי לא מצי למהדר, וכדמסקינן.
- מדעם דהוה על האומר לאשה וכו' – כלומר, דכי היכי דהתם, אף על גב דלא חיילא קדושה השתא, חיילא בתר זמנא, הכא נמי, אף על גב דלא חיילא קדושה השתא, חיילא בתר זמנא.
- פשיטא – כלומר, פשיטא דמהני כי התם, ולמה ליה לתנא לאשמועינן?
- ואם תאמר: מאי קא מקשה "פשיטא"? אדרבה צריכא רבה, דְמי דָמי? התם, אף על פי שנתעכלו המעות, מכל מקום הא איכא גבה שיעבודא דכסף, וכדאמרינן התם פרק האומר (קידושין נט א): "הני זוזי, לאו למלוה דמיין ולא לפקדון דמיין", ומשום הכי מקודשת. דהא המקדש בשטר ונתקרע השטר קודם ל' – אינה מקודשת, משום דכי חיילי קידושי ליכא שטרא. והכא נמי דבדיבורא בעלמא אקדשה, כי חייל הקדש ליתיה לדיבוריה!
- ויש לומר, דאמסקנא סמיך, דאמר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הלכך פשיטא ליה דלא גרעה אמירה לגבוה מכסף קידושי דאשה; משום הכי מקשי פשיטא.
- הניחא למאן דאמר אינה חוזרת – פלוגתא (דרב נחמן ורב ששת) [צ"ל דרבי יוחנן וריש לקיש] בפרק האומר דקידושין.
- הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט – הלכך, אפילו למאן דאמר התם: חוזרת, הכא לא מצי הדר ביה.
- ואם תאמר, ותיהוי נמי כמסירה, אכתי אמאי לא מצי הדר ביה, כיוון דלא חייל הקדש עד שלושים יום? דנהי דאמרינן בכתובות ובמציעא: משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלושים, דאי קיימא באגם – לא קנה, ובעומדת בחצרו קנה, היינו דווקא בשלא חזר בו בינתים; אבל חזר בו, ודאי אפילו עומדת בחצרו מצי למיהדר ביה, כיוון דלא קנייה עד לאחר ל' יום. ולגבוה נמי, נהי דהוי כמסירה, כיוון דהשתא לא חייל, אמאי לא מצי למיהדר ביה?
- ויש לומר, דכי אמרינן "כמסירתו להדיוט" – בקניין ממש של הדיוט קאמר, וכמאן דאמר: "מעכשיו ולאחר [5] שלושים יום דמי, כלומר, דלא מצי הדר ביה.
- והיינו דמחדשינן השתא, דמעיקרא נמי הוה סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, דמשום הכי מקשינן "פשיטא", וכמו שכתבתי למעלה. אלא דמעיקרא לא הוה סבירא לן דעדיפא טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט; אבל במסקנא מחדשינן דאמירה לגבוה, אפילו בלא מעכשיו, מהניא כמסירה גמורה להדיוט, דהיינו במעכשיו.
- ומהא שמעינן דהאומר: "סלע זו לצדקה לאחר שלושים יום", דלא מצי הדר ביה, דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי.
- אבל הרשב"א ז"ל כתב, דאפשר דכי אמר "הכי נמי", [6]מילי אליבא דבר פדא, דסבירא ליה דקדושת דמים לא פקעה בכדי; אבל לרבא ואביי, דסבירא להו דקדושת דמים פקעה בכדי, מוקמי ברייתא כפשטיה. ונהי דתקשי לרבא: תרווייהו בקדושת דמים למה לי? אפשר דדחיק נפשיה למימר, זו ואין צריך לומר זו קתני, כדאשכחן דכוותה בתלמודא טובא. הלכך לדידהו אפשר, דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, הני מילי כמסירה גרידא בלא מעכשיו; אבל כמסירה דמעכשיו לא, דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה. הלכך לדידהו, האומר: "הרי זו עולה לאחר ל' יום", יכול לחזור בו. ופלוגתא היא בירושלמי. הרשב"א ז"ל.