ביאור:נדרים כט א - מעומד

עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא

גמראעריכה

אמר ליה רב המנונא: קדושה שבהן להיכן הלכה? ומה אילו אמר לאשה: היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, מי נפקא בלא גט?
אמר ליה רבא: מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף? קדושת דמים פקעה בכדי; קדושת הגוף לא פקעה בכדי.
אמר ליה אביי: קדושת הגוף לא פקעה בכדי?! והתניא: שור זה עולה כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום שלמים – כל שלושים יום עולה, לאחר שלושים יום שלמים.
אמאי? קדושת הגוף נינהו, ופקעה בכדי!
הכא במאי עסקינן, דאמר לדמי.
אי הכי, אימא סיפא: לאחר שלושים יום עולה ומעכשיו שלמים. אי אמרת בשלמא, חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים,


ר"ןעריכה

  • וכי קדושה שבהן להיכן הלכה – דלא סבירא ליה דתפקע בכדי.
  • ואם תאמר: תינח למאי דמפרשינן במתניתין דבהקדש ממש עסקינן, איכא למפרך הכי. אבל לאידך פירושא דפרישנא דבקונמות עסקינן, היכי סליק אדעתיה דקונמות לא פקעה בכדי? והתנן בפרק "הנודר מן הירק" (נדרים נז א): "שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח, אסורה בהנאתו עד הפסח", אלמא דלאחר הפסח פקע איסורא ממילא. כך הקשה הרב רבינו יונה ז"ל.
ותירץ, דהני מילי בקונם פרטי כי התם, שאינו חל אלא על אשתו, ומשום הכי קליש איסוריה ופקע בכדי; אבל קונם כללי, כי האי דמתניתין, דנטיעות הללו אסר להו אכולי עלמא, כי היכי דאלים דתפיס פדיונם כהקדש, כדאמר רבי מאיר לקמן בריש פרק "אין בין המודר" (נדרים לה א), הכי נמי סבירא לן דחמירי ולא פקע בכדי.
  • אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה – אפשר דאביי דמקשה הכי, פליג נמי וסבירא ליה דהאומר לאשה: "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", דלמחר נפקא בלא גט. ואפשר דנהי דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, בהאומר לאשה מודה דלמחר לא נפקא בלא גט. והיינו טעמא, משום דכל קניין שאינו עולמית, קניין פירות בלחוד מיקרי, כדמוכח בסוף פרק השולח (גיטין מו ב) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג. הלכך גבי הקדש, כיוון דוודאי חייל עליה הקדש דמים שאינו עולמית, בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד, שאפילו לא תהא אותה קדושה אלא קדושת דמים, הרי מצינו קדושת דמים גבי הקדש. אבל באשה, כיוון דאי לא הויא אשתו לעולם – לא קני ביה קניין הגוף, וקניין דמים באשה לא אשכחן, אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד; שכל כיוצא בזה אינו קניין גוף.
ויש לזה הוכחה בירושלמי בפרק "האומר" דקידושין, דגרס התם[1]: 'רבי אבהו בשם רבי יוחנן: "הרי זו עולה שלושים יום", כל שלושים יום הרי זו עולה; לאחר שלושים יום, יצתה לחולין מאליה. "הרי את מקודשת לשלושים יום", הרי זו מקודשת. מה בין הקדש מה בין אשה? מצינו הקדש יוצא בלא פדיון, ולא מצינו אשה שיוצאה בלא גט. היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון? תיפתר דברי הכל בשדה מקנה'. אלמא, דאפילו למאן דאמר דקדושת הגוף פקעה בכדי, באשה מודה. והכי נמי מסתברא, מאחר דמקשינן לעיל בסמוך כל כך בפשיטות: "אילו האומר לאשה" וכו', דאלמא דבהא ליכא מאן דפליג. הרשב"א.
  • הכא נמי דאמר לדמי – וכגון דהוי בעל מום; דאילו תם, אפילו אמר לדמי, קדוש קדושת הגוף, דקיימא לן: המתפיס תמימין לבדק הבית, מידי מזבח לא יצאו.
ואיכא מאן דאמר דהאי פירוקא סליק לרבא, דסבירא ליה דקדושת דמים פקעה בכדי; אבל לבר פדא, אכתי לא ניחא, דהא לדידיה אפילו קדושת דמים נמי לא פקעה בכדי.
ואיכא מאן דאמר, דאפילו לבר פדא ניחא, דכיוון דבמקדיש לדמי עסקינן, מוקי לה בר פדא כשפדאו, ומשום הכי חיילא עליה לאחר ל' יום קדושת שלמים. וכי תימא: אי הכי פשיטא! נראה לי דסלקא דעתך אמינא, שכיוון שבשעה שאמר: "לאחר שלושים – שלמים", לא היה ראוי לחול, דקדושת עולה לא פקעה בכדי. וכיוון שכן, נימא דאפילו לאחר שפדאה לקדושת עולה – לא תחול קדושת שלמים? קא משמע לן, דקדושת שלמים מיתלא תליא וקיימא, וכי משכחת ריווחא – חיילא.
  • אי אמרת בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' – כלומר, דתנא סיפא לגלויי רישא, שלא תאמר: דווקא קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה. להכי תני תרתי, לאשמועינן דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי.
אלא לדידך, דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ומוקמת לה בקדושת דמים, תרתי למה לי?
ואיתותב רבא, דוודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי. הלכך לרבא לא הוויא ליה לאהדורי לרב המנונא: "מאי קא מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים?" דאלמא סבירא ליה דקדושת הגוף דהקדש לא פקעה, כקדושת הגוף דאשה. אלא הכי הוה ליה למימר, דלא דמי אשה להקדש, משום דאין אישות לחצאין, וכמו שכתבתי למעלה; אבל הקדש איתיה לזמן ידוע, ואפילו קדושת הגוף פקעה ביה בכדי.
הילכך פירכיה דרב המנונא ליתא, דהך ברייתא מסייע ליה לעולא. דכיוון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, כל שכן קדושת דמים. ומשום הכי אמר: "לימא תיהוי תיובתיה דבר פדא, דאמר: לא פקעה קדושה בכדי?" כלומר, דכיוון דעל כרחך ברייתא אפילו בקדושת הגוף היא, תקשי לבר פדא, דלא מצי לאוקמא כגון שפדאו, דקדושת הגוף אין לה פדיון.
אבל אי הוה מצינן למימר דתרוייהו בקדושת דמים, לא תקשי ליה, דאיכא למימר ולאוקמינהו בפדיון.


הערות ושינויי נוסחאות:עריכה

  1. ^ ירושלמי קידושין פרק ג הלכה א