ביאור:נדרים יט ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא עריכה
- הא מכירין – אסורין!
- אמר רבא: גבי כרי קסבר, כל שספיקו חמור מוודאי, לא מעייל נפשיה לספיקא. דאילו גבי נזיר ודאי, מגלח ומביא קרבן ונאכל; על ספיקו, לא מצי מגלח.
- אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אמר "הריני נזיר עולם", מאי?
- אמר ליה: נזיר עולם נמי ספיקו חמור מוודאי, דאילו ודאי, הכביד שערו – מיקל בתער ומביא שלוש בהמות, ואילו ספיקו לא.
- אמר "הריני נזיר שמשון", מאי?
- אמר ליה: נזיר שמשון לא תניא.
- אמר ליה: והאמר רב אדא בר אהבה, תניא "נזיר שמשון"?
- אמר ליה: אי תניא, תניא.
- רב אשי אמר: ההיא – רבי יהודה משום רבי טרפון היא. דתניא, רבי יהודה משום רבי טרפון אומר, אין אחד מהם נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
- אי הכי, מאי איריא שנגנב או שאבד?
- אלא להודיעך כוחו דרבי שמעון, דאף על גב דנגנב או שאבד, קסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא.
- רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה כו'.
- הא מכירין – אסורין, אלמא ספיקא לחומרא.
- אימא סיפא: סתם חרמים ביהודה מותרין, ובגליל אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים. הא מכירין – מותרין, אלמא ספיקא לקולא!
- אמר אביי: סיפא – רבי אלעזר ברבי צדוק היא. דתניא, רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה – אסורה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: סתם חרמים בגליל – אסורין.
ר"ן עריכה
(המשך מעמוד קודם)
- ואילו על ספקו לא מצי מגלח – לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו, ולא מצי לאיתויינהו, דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה.
- וכי תימא, נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי, שאין חטאת באה נדבה, ליתי עולה ושלמים וליתני, אם נזיר אני, הרי אלו לחובתי; ואם לאו, יהא נדבה. דהא קיימא לן דאם גילח על אחד משלושתן יצא.
- יש לומר, הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה אינו מגלח אלא אם כן הקריב חטאת ועולה ושלמים; הלכך לית ליה תקנתא לנזירות עד כאן מעמוד קודם הבאה על הספק.
- אמר הריני נזיר עולם מאי – דהא ברייתא ד"אם יש בכרי הזה מאה כור", סתמא תניא, ויש במשמע אפילו נזיר עולם; ואפילו הכי שרי רבי יהודה, אף על פי שאין ספקו חמור, דהא ודאי נמי לא מצי מגלח.
- הריני נזיר שמשון מאי – דאפילו ודאי, לא מצי מגלח בתער.
- אמר ליה לא תניא – דסתמא לא משמע נזיר שמשון.
- והתניא נזיר שמשון – דאיכא ברייתא דתנא בהדיא דרבי יהודה מתיר באומר: "הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור", והלך ומצאו שנגנב.
- אי תניא תניא – ולא ידענא לפרוקא, דלא תקשי אההיא דאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה, דמשמע הא מכירין – אסורין. אי נמי, אי תניא תניא, ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה.
- אין אחד מהם נזיר – במסכת נזיר תנן לה, בשניים שהיו מהלכין בדרך וראו אחד בא כנגדן. אמר אחד מהן: "הריני נזיר שזה איש פלוני", אמר חברו: "הריני נזיר שאינו". רבי טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר. ויהיב רבי יהודה משמיה טעמא למילתיה, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, כלומר, שאין נזירות חל עד שיפרש אותה בלא שום תנאי, כדכתיב: "כי יפליא", דמשמע שיפרש, ולא שיקבל אותה על הספק. הלכך ברייתא דהאומר: "הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור", דלא הוי נזיר, כוותיה.
- אלא להודיעך כחו דרבי שמעון דאף על גב דנגנב וכו' – וכי תימא, ליתני דכי איתא בעיניה, להודיעך כוחו דרבי יהודה, דכוחה דהיתרא עדיף? ליתא, דכיוון דטעמא משום דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ליכא כוחה דהיתרא טפי כי איתא בעיניה משנגנב או שאבד. אבל השתא דנקיט לה בנגנב, אשמעינן רבותא דרבי שמעון, דלא חייש לנזירות דהפלאה, ועוד, דמעייל נפשיה לספיקא.
- הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא וכו' – הא דפריך מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא, ולא פריך מרישא לסיפא, דרישא קתני: "סתם תרומה ביהודה אסורה", אלמא ספיקא לחומרא, וסיפא קתני: "סתם חרמים ביהודה מותרין", אלמא ספיקא לקולא?
- משום דהוה ליה לדחויי: דלמא לעולם ספיקא לקולא, ורישא היינו טעמא, משום דביהודה, מפני שהיו רגילין הרבה בתרומת הלשכה, לא היו קורין לתרומת הגורן תרומה סתם. אי נמי לאידך גיסא, דלעולם ספיקא לחומרא; וסיפא דקתני "סתם חרמים ביהודה מותרין", היינו טעמא, דמתוך שהיו כהנים הרבה מצויין ביניהן ורוב חרמיהן היו לכהנים, לא הוו קרי לחרם גבוה חרם סתם. אבל דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא קשיא.
- אמר אביי סיפא רבי אלעזר ברבי צדוק היא – דמתניתין תרי תנאי היא: רישא רבי יהודה, דסבירא ליה ספיקא לחומרא, ולדידיה אין הכי נמי דסתם חרמים (המשך מעמוד הבא) ביהודה נמי אסורין. וסיפא רבי אלעזר ברבי צדוק, דאמר סתם חרמים בגליל אסורין, לפי שאין מכירין את חרמי כהנים; הא מכירין – מותרין, דספיקא לקולא. ומשום הכי סתם חרמים ביהודה, שהיו מכירין אלו ואלו, מותרין.
- וסתם תרומה נמי ביהודה, לרבי אלעזר ברבי צדוק מותרת. והאי דנקט רבי יהודה תרומה, ונקט רבי אלעזר חרמים, לאו דווקא, דהוא הדין בתרומה גופה, אי נמי בחרמים גופייהו הווה מצי לאפלוגי; אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר, ומר דשמיע ליה מרביה קאמר.
- ולפי זה, כי מהדרינן לעיל אמאן דסבירא ליה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, הווה מצי למימר: רבי אלעזר ברבי צדוק היא; אלא רבי יהודה עדיף ליה, דקאמר הכי בנזירות גופיה.
- ולענין הלכה, קיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כסתם מתניתין.