ביאור:נדרים יט א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- כל שכן דלא מעייל לספיקא.
- אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לספק נזירות להקל? כרבי אליעזר? אימא סיפא: ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורה, המוציא מחבירו עליו הראייה. ותני עלה: ואסורים בגיזה ועבודה.
- אמר ליה: אמאי קא מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם?
- אלא אי קשיא, הא קשיא: ספק משקין ליטמא – טמא, לטמא אחרים – טהור, דברי רבי מאיר; וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו. ומי סבירא ליה לרבי אלעזר ליטמא טמא? והתניא, רבי אלעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר. תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקין בית מטבחיא דכן. הניחא לשמואל, דאמר: דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, שפיר; אלא לרב, דאמר דכן ממש, מאי איכא למימר?
- אלא הא רבי יהודה והא רבי שמעון, דתניא: הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, רבי יהודה מתיר, ורבי שמעון אוסר.
- ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה. מי אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהי, רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. טעמא דאין מכירין,
ר"ן
עריכה- כל שכן גופיה לא מעייל לספיקא – הלכך מתניתין דסתם נזירות להקל, רבי אליעזר.
- אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה – כגון שילדה זכר ונקבה, ואין ידוע אי זה הוציא ראשו ראשון.
- ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה – סיפא דמתניתין גופה ד"ספק נזירות להקל" הוא, והכי פריך: בשלמא אי לא מוקמינן לה כרבי אליעזר, לא קשיא רישא אסיפא; דרישא דספק נזירות להקל, משום דגופו לא מעייל איניש לספיקא; וסיפא דספק בכורות, כיוון דממונא הוא, אמרינן דמעייל אינש ממונא לספיקא. אלא לדידך, דלא שני לך בין גופו לממונא, קשיא.
- אמאי קמדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם – משום דבקדושה הבאה בידי אדם הוא דאיכא למימר דהאי גברא לא גמר לעיולי נפשיה וממוניה לספיקא; אבל בקדושה הבאה בידי שמים ליכא למימר הכי, דאטו בידיה הוא?!
- ספק משקין – כגון שהושיט טמא ידו לבין המשקין, ואין ידוע אם נגע בהן.
- ליטמא טמא – כלומר, לטומאת עצמן אזלינן לחומרא, אבל לא לטמא אחרים.
- איכא נוסחי דגרסי הכא "דברי רבי מאיר, וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו". ותוספתא היא במסכת טהרות. ואיכא מאן דלא גריס ליה, דלמה ליה לאותובי ממתניתא? והא סיפא דמתניתין ד"ספק נזירות להקל" היא, דקתני: "ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור".
- ואפשר דגרסינן ליה, ועדיפא ליה לאקשויי ממתניתא, משום דמפרשא בהדיא דרבי אלעזר סבירא ליה דספק משקין ליטמא טמא.
- אין טומאה למשקין כל עיקר – מדאורייתא.
- על איל קמצא – חגב ששמו איל.
- דכן – טהור וכשר לאכילה.
- ועל משקה בי מטבחיא דכן – דכיוון דטומאת משקין מדרבנן, במשקה בי מטבחיא לא גזרו, שלא להרבות טומאה בעזרה. וכיוון דטומאת משקין מדרבנן, היכי מחמרינן בספקייהו?
- הא ניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן – ניחא, דמשום דטומאת עצמן מדאורייתא, אזלינן בספקייהו לחומרא.
- אלא למאן דאמר דכן ממש – דאפילו טומאת עצמן מדרבנן.
- מאי איכא למימר – הוה לן למיזל בספקייהו לקולא.
- וכי תימא, אם כן, אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כרבי אליעזר היכי ניחא? הא אכתי קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, דהא אמר בהדיא דטומאת משקין מדרבנן, כדקתני: "אין טומאה למשקין כל עיקר", ואפילו הכי אזיל בספקייהו לחומרא, כדקתני: "וכן היה רבי אליעזר אומר כדבריו", עלה דההיא דספק משקין ליטמא טמא.
- יש לומר דהכי פריך: בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מיתוקמא כרבי אליעזר, לא קשיא, דאיכא למימר דרבי אליעזר מחמיר בספק אפילו בדרבנן. אבל כיוון דאמרת דספק נזירות להקל רבי אליעזר היא, נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם, היכי עדיפא טומאה דרבנן, אף על פי שהיא באה מאליה, מנזירות דאורייתא, אף על פי שהיא באה בידי אדם?
- וכי תימא, הא חזינן בהדיא דבקדושה הבאה בידי אדם, אף על פי שהיא מדאורייתא מיקל רבי אליעזר בספיקיה, דקתני: "לא הקדיש את הכוי", וכיוון שכן, אפילו כי לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כרבי אליעזר, קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר? איכא למימר דהווה מצינן לדחויי, דהיינו טעמא דרבי אליעזר דאמר לא הקדיש את הכוי, משום דכוי שמו עליו, ולא קרו ליה אינשי חיה ולא בהמה. זה נראה לי.
- והלך ומצאו שנגנב או שאבד רבי יהודה מתיר – משום דלא מסיק אדעתיה דלהוי נזיר עד שיתברר לו שיהא באותו כרי מאה כור.
- טעמא דאין מכירין הא מכירין אסורין – האי דמקשה מדיוקא דסיפא, ולא פריך מגופא דרישא, דקתני: סתם תרומה ביהודה אסורה, אלמא ספיקא לחומרא? משום דאיכא לדחויי, דרישא היינו טעמא, משום דאנשי יהודה, מתוך שהיו יותר רגילין בתרומת הלשכה, לתרומת הגורן לא קרו לה "תרומה" סתם, הלכך כי נדרי בתרומה – ודאי בתרומת הלשכה נדרי. אבל דיוקא דסיפא קשיא, דמדיהיב טעמא בהתירא דגליל לפי שאין מכירין, משמע הא מכירין – זו וזו אסורין, דספיקא לחומרא.
(ד"ה "ואילו על ספיקו" הועבר לעמוד הבא)