פתיחת התפריט הראשי
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמראעריכה

כי לא מזדהיר בתנאה, אבל באיסוריה מזדהר.
  • תנן: "קונם שאני ישן", "שאני מהלך", "שאני מדבר" וכו'. היכי דמי? אילימא כדקתני, "שאני ישן" מי הוי נדרא? והתנן: "חומר בשבועות, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים"; ושינה דבר שאין בו ממש הוא!
אלא דאמר: "קונם עיני בשינה".
ואי דלא יהיב שיעורא, מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל? והאמר רבי יוחנן: "שבועה שלא אישן שלושה ימים", מלקין אותו וישן לאלתר!
אלא דאמר: "קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום".
הא אמרת כל באיסוריה מזדהר!
  • אלא פשיטא דאמר: "קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר".
ואי לא ניים היום, כי ניים למחר, מאי בל יחל דברו איכא?
אלא לאו בדניים! אלמא איתיה דניים, ותיובתא דרב יהודה?
כי קתני, דאי ניים.
  • רבינא אמר: לעולם כדקתני; ומאי "בל יחל"? מדרבנן.
ומי איכא בל יחל מדרבנן?
אִין, והתניא: דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר: "לא יחל דברו".
  • תנן: "שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג", הלכה לפני הפסח, אסורה בהנאתו עד הפסח. הלכה לפני הפסח, אסורה; לא הלכה, לא!
אמר רבי אבא: הלכה לפני הפסח, אסורה ולוקה; לא הלכה, אסורה בעלמא.
אימא סיפא: "אחר הפסח, בבל יחל דברו". ואי דלא איתהני לפני הפסח, מי איכא בל יחל? אלא פשיטא דאיתהני! אלמא מיתהני,

ר"ןעריכה

(הועבר מהעמוד הקודם)

  • כי לא זהיר בתנאיה – כיוון שאינו עיקר האיסור, אלא תנאי ליום ראשון. אבל באיסורו, כיוון שהוא עיקר האיסור, אף על פי שאינו אסור מצד עצמו אלא בצרופו של יום ראשון, אפילו הכי מזדהר.
  • היכי דמי – כלומר, באיזה לשון נדר?
  • אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא – נראה בעיני דהכי פירושו: דאילו מצינן למימר דהכי קתני, לא תיקשי מתניתין לרב יהודה, דמצינן למימר דמתניתין לאו בתנאה ואיסורא עסקינן, אלא בנודר "שאני ישן" לחוד; וקא משמע לן, דאף על גב דליכא הכא חפצא, חייל נדרא.
אבל לא מצינן למימר הכי, דהתניא דכי האי גוונא לא חייל.
  • ואלא דאמר קונם עיני בשינה – כלומר, וקא משמע לן, דנהי דאי אפשר בלא שינה, אפילו הכי אי ישן שלא מתוך האונס הרי זה בלא יחל. ומי שבקינן ליה עד דעבר איסורא בל יחל? כלומר, בכי האי גוונא מי חייל נדרא כלל, כיוון דאי אפשר לו לקיימו בסופו?
ונקט לישנא ד"מי שבקינן ליה", משום דבעי לאתויי עלה הא דרבי יוחנן שהיא בשבועה; ובשבועה שייך האי לישנא, כלומר, דלא שבקינן מלהלקותו עד דעבר איסור בל יחל, אלא לאלתר מלקין אותו משום שבועת שוא. ואף על גב דבנדר לא שייך הכי, דנדר שוא לא אשכחן דאסור, משום שבועה נקט האי לישנא.

(עד כאן מהעמוד הקודם)

  • מלקין אותו – משום שבועת שוא.
  • וישן לאלתר – אם ירצה, שאין שבועה חלה לאוסרו כלל. והכא נמי, היכי חייל נדרא?
  • ואלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום – משום דליכא לאוקומא באומר "קונם עיני בשינה היום", דאי הכי, פשיטא! אלא הכי קאמר: ייזהר שלא יישן ביום ראשון של תנאי, כדי שלא יבוא לידי "לא יחל". ומשום הכי קתני "הרי זה בבל יחל דברו", ולא קתני "אסור", משום דלא מיתני ליה, שהרי יום ראשון אינו אסור מצד עצמו, אלא כדי שלא יבוא ביום שני לידי "לא יחל".
  • והא אמרת כל באיסוריה מזדהר – הלכך לא מצית אמרת הכי.
  • אלא לאו בדניים אלמא איתיה דניים – ומתניתין הא קא משמע לן: "הרי זה בבל יחל דברו", כלומר: הרי זה מותר לבא לידי ספק בל יחל; שאם רצה לישן ביום ראשון, לא אמרינן דלא יישן כדי שלא יהא אפשר לו לבא לידי בל יחל.
וקשה בעיני, כי פרכינן לעיל בסמוך: "הא אמרת כל באיסוריה מזדהר", מאי קושיא? נימא דהכי קאמר: "הרי זה בבל יחל", כלומר: מותר לו לישן ביום ראשון ולהכניס עצמו בספק בל יחל, משום דבאיסוריה מזדהר; דהשתא נמי בכי האי גוונא מפרשינן לה!
ונראה לי, דהיינו טעמא דלא מצינן למימר הכי, משום דאי שריותא אשמועינן דבאיסוריה מזדהר, ברישא הוה ליה לאשמועינן איסורא דבתנאיה לא מזדהר. דהא הא דאמר רב יהודה דבתנאיה לא מזדהר, חששא דרבנן בעלמא הוא, ולא פשיטא נמי כולי האי, דהא רב נחמן פליג עלה; והיכי רהיט תנא לאשמועינן שריותא, דממילא שמעינן לה וכולי עלמא מודו בה, ולא אשמועינן איסורא בתנאה, דצריכה רבה? ומשום הכי מסקינן דוודאי בשריותא דתנאה עסקינן, דאשמועינן תנא דאפילו בתנאה מזדהר, ותיובתא דרב יהודה.
  • כי קתני דאי ניים – ואדרבה, מתניתין הא דרב יהודה אתא לאשמועינן, והכי קתני: ייזהר שלא יישן יום ראשון, דאי ישן – קרוב הוא לבא לידי בל יחל דברו, דבתנאיה לא מזדהר.
  • רבינא אמר לעולם כדקתני – כלומר, "שאני ישן", ולא קאמר "עיני בשינה". דאף על גב דשינה אין בה ממש, איכא בל יחל מדרבנן; דאשכחנא תנא דתני בדרבנן "לא יחל דברו".
ומשום הכי תנא במתניתין בנדרים, "הרי זה בלא יחל דברו", ולא תנא "אסור" כדקתני בשבועות, משום דבשבועות אסור מדינא, ובנדרים לא מיתסר אלא מדרבנן, משום לתא דבל יחל.
  • תנן שאת נהנית לי – כלומר, משלי, אם תלכי לבית אביך וכו', הלכה – אסורה, אבל לא הלכה – לא, דמותרת ליהנות קודם הפסח כל זמן שלא תלך, אף על גב ד"שאת נהנית לי" – איסור, ו"אם תלכי לבית אביך" – תנאי, ושמע מינה דאפילו בתנאיה מזדהר.
  • הלכה אסורה בהנאתו ולוקָה – כלומר, לוקָה היא, אבל הוא אינו לוקֶה, שהרי לא עשה שום איסור, אלא שהִדִּירָהּ.
ואפשר דתנא נמי הא אשמועינן אגב אורחיה, דעלה רכיבא איסורא אבל לא עליו כלל.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב: "לוקֶה הוא שהדירהּ אם ההנה אותה. אבל היא אינה לוקה, דכיוון דלא נדרה כלל, לא שייך בה לא יחל דברו".
וליתא, דוודאי הוא אינו לוקֶה, מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר (נדרים לה א) גבי יש מעילה בקונמות, "אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי: 'ככרי עליך' ונתנה לו במתנה, מי מעל? למעול נותן, הא לא אסירא עליה". אלמא אין האוסר עובר כלל.
והמודר נמי ודאי עבר; דאף על גב דכתיב: "לא יחל דברו", "לא יחל אדיבור" קאמר. וראיה לדבר, מדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו ב): "לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל", ומפרש התם: לאיסור בל יחל קאמר, וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים, שהאחרים לוקין (המשך מעמוד הבא) על הקדשו משום בל יחל. אלמא מודר לוקה, אף על גב דלא אמר מידי. הלכך הכא כי אמרינן "ולוקָה", אאשה קאי.