ביאור:מעומד/תפילה/מועד/רגלים/פסח/הגדה/חד גדיא - על ראש התל


חד גדיא - על גבע הר על ראש התל מאת לוין קפניס - מהדורה מעומדת ומבוארת

"תרגומו" העברי של חד גדיא תוך היפוך כל השלילה והפגיעה לחיוב ושיתוף פעולה, אפילו מלאך המוות הופך לקוצרי החיטים.

השיר המבואר עריכה

כרגע בבירור לגבי זכויות יוצרים. הביאור מושאר כשימוש הוגן

השוואה עם השיר המסורתי שבארמית עריכה

מזמור מתהלים.
רועה במקום הקב"ה - הבּאשעפער הרועה והרואה
רק אהל בד - מזכיר את המשכן ואת חג הסוכות. מקביל לשתי הפרוטות שבידי האב, אך אינם עומדים להמרה, אלא להצטרפות. מרומם גם את מידת הצניעות שנדרש לה מינימום חומרי.
הרועה עומד "על ראש התל", וגם האב "יושב בראש השולחן" בליל הסדר.
לעומת האב הנותן שני זוזים כדי לקנות גדי לסעודה, הרועה דואג לגדייו, ואין רמז של צל צילו של אלימות בשיר.

החתול (השונרא), כמו חתול, אינו נותן דבר מלבד היותו "נחמד" וזה מספיק.
נעים ילל הצליל כקולו של החליל.
או שמא נרמז בכל זאת תפקידו לאכול את העכברים (שהרי לא ישב בטל).
אך משאר מהלך השיר נראה יותר שהכוונה לתנועתו התזזיתית של החתול המשחק ומעורר חיוך, כפי שבמקרא מתואר העגל הרוקד.
שוויון חברתי: הגדי שווה לרועה במעמדו ומזמין את החתול יחד עמו.


משאלת הב הב של הכלב (הכלבא) מתקבלת על ידי ההרשאה להושטת יד: "הב ידך",
הכלב צוהל ושואל - והשאלות הן הרי מרכז הדיון בהגדה.
ארבעת הקושיות, האח שאינו יודע לשאול, והמבנה החידתי של ההגדה כולה.

ככל שמצטרפים עוד כוחות, קולות המזמינים רבים והולכים והזמר הולך וגובר.

מי זה בא - שירו של המשיח בזמירות שבת
על פי ישעיהו שלפי הבנה זו מתאר את ה' המגיע להושיע את ישראל.

המקל (החוטרא) אינו ענף כרות כי אם שתיל חי, הנותן פרי ועושה צל.
פעולות הצמיחה והגדילה הופכים בעצמם פעולה חיובית ורצויה, וכך גם כל הנוכחים מברכים למעשה את הילדים ואת הוריהם שיזכו לצמוח ולגדול.

"ואש יצאה" - מופיע במקרא בהקשר של דיכוי מרד חמישים ומאתיים נשיאי העדה, וביטויים דומים הם עונש שלא מותיר אחריו דבר, או תקלה שיש לשלם עליה.
אך כאן בשיר שוב היפוך משמעות.
האש יוצאת מגדרה כדי לעזור ולהפיץ משהו שנדרש לבני האדם: אור טוב, וחום נעים.
מִמַּאֲפֵל - רמז לפיוט "אחינו בני ישראל הנמצאים בצרה"
עליהם מבקשים: ויוציאם מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה,
ודומה לו הנאמר גם בהגדה: והוצאתנו מעבדות לחירות משיעבוד לגאולה ומאבל ליום טוב.
האש קוראת: "יהי אור וחום"
ולמעשה מציעה לחזור על מעשה הבריאה עבור הרועה,
להוציא מעצמה ולהפיק את האור והחום הדרושים בלילה הזה - ליל הסדר.
חום האהבה והחיבה המשפחתית והאור הבא מהמדורה המשמשת להכנת המאכלים:

  • לקלות - קליות (חיטה) ואגוזים הם לפי המסורת ואף לפי ההלכה המשחק של הילדים בליל הסדר, המנהג השתמר בשירהּ של בלהה יפה: שמחה רבה אביב הגיע פסח בא.
  • לצלות - על פי הציווי המקראי:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ!, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
כתוב זה מוקרא במפורש, נרמז ברחבי ההגדה, וגם נרמז במאכלים שעל השולחן.

ופלג זך -
כאן אולי כוונת המשורר לערב את חנוכה ושמן זית זך,
עם פלגי מים המוזכרים במקרא בהקשר של בכי ודמעות בקינת איכה על חורבן ירושלים:
פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי. קינה הנקראת לילה ויום בתשעה באב - המקושר בדרכים רבות לחג הפסח, וביחוד בפיוט "בצאתי ממצרים... בצאתי מירושלים".

ועם זאת פלגי מים מופיע גם במזמור הראשון של תהלים בברכתו של האדם המתרחק מן הרישעה:
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ!
קיפניס בוחר את פלגי המים שאינם קשורים בבכי, אלא את המים האמיתיים הזכים מן המעיין המפכה, בהמשך לעץ הצומח מיצל ומפרה.

מה טוב - הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אומר
מָה טוֹב כִּי פֶּלֶג מַיִם שָׁט! - חריזה ייקית של שט עם אֶחָד (או אֶחַת). נראה שמדובר כאן בחרוז מאולץ מעט. אך אפשר אולי לומר על פי הפשט, שבא להזכיר לנו את המאכל הפלאי במדבר, מָן: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ומאכל נוסף שאכלו במדבר היה: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ! כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. הצורה העגולה (העוגה בלשון המקרא) של מאכלי המדבר היו גם סמליים. ואולי קיפניס מקשר את המאכלים עם הביטוי. רק מקום אחד נוסף יש במקרא עם לשון שט. בנבואת ישעיהו: ...מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם, בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִִט, וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ. בלשון חז"ל הביטוי נפוץ במשמעות זו, ונפסק על פי משנת חכמינו המופיעה בתלמודים: מצות שהאב חייב לעשות לבנו... רבי עקיבה אומר אף ללמדו לשוט על פני המים. (ירושלמי קידושין פ"א ה"ז). יתכן גם שקיפניס המציא לנו דימוי שעל פיו אנו מלאי פליאה על עצם משט המים, כמו שאנו מלאים פליאה בראותנו אניה הצפה ושטה על פני המים ואינה שוקעת (כל עוד היא באמת אינה שוקעת), וכיום בעת התבוננותנו במטוס הטס בשמים.

בא גד! בספר בראשית זלפה שפחת לאה יולדת ליעקב בן. לאה אומרת "בָּגַד!" ותקרא את שמו גד. אך הסופרים בעלי המסורה ובעקבותיהם חז"ל הורו לנו לקרא את דבריה "בָּא גָּד!" אשר לפי דעתם משמעותו דבר מצויין רצוי וטעים, כמו שנאמר על מן, המאכל הפלאי במדבר, כמו שכתוב בספר שמות: וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ "מָן", וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ! ובספר בְּמדבר: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא! וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח! היגוי המילים בגד, בעת העתיקה נשמע כמו ברד עם ר גרונית צרפתית, ואילו בּא-גּ'ד נשמעה כמו ג'ורג', עם דו עיצור דז' (דז'ורדז'), בגלל הנוהג לשנות את העיצור ג לצורתה עם דגש קל בראש מילה, בדומה לעיצורים פ וגם ב המשתנים בעברית כיום, ולכן אנו אומרים בּפלות במקום וופלות, ואומרים פִּילוסופיה במקום פִֿלוסופיה וגם פַּרסית במקום פַֿרסִי. וראו תולדות רעמסס (פפירוס האריס I)