ביאור:מעומד/נסתרות/קבלה/אייבשיץ/ואבא היום אל העין

ואבא היום אל המים - ספרו של רבי יהונתן אייבשיץ

מהדורה מעומדת ומבוארת של הספר על פי כתב היד המקוון מהספריה הלאומית. כתב היד הוצל מאירופה בשואה, וניתן לספריה על ידי ארגון ההצלה.

ונעזרנו מעט בתרגומו המקוון והמוער של פאבל מצ'ייקו המובא כ PDF באתר אקדמיה.

יש חוקרים לפיהם אין הספר של רבי יהונתן אייבשיץ, ביניהם פרופ' יהודה ליבס הגורס שמדובר בספר שבתאי בעל תפישה משיחית מבית מדרשו של נתן העזתי, הנוגד את הגישה השבתאית מבית מדרשו של אברהם מיכאל קרדוזו לגילוי מהות הקב"ה, בה דגל רבי יהונתן אייבשיץ.[ראו https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_40.1(1).pdf המשיחיות השבתאית] יהודה ליבס (באתר יד יצחק בן צבי).

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הקדמה

חתימת המעתיק או בעל הספר

לא ברורה משמעות החתימה, למעט האותיות ק' ע' ול': ק*ק**על

פרק ראשון

פתיחה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

להשלים ולהביא המקורות. החלק הראשון חסר מכתב היד ונמצא במאמרו של פאבל מצ'ייקו

ואבא היום אל עין החכמה, וראשון נאמר בזהר וזה לשונו:

אוף איהו קם ואמר:

י"י אלהינו! - בעלונו אדונים זולתך! - לבד בך נזכיר שמך!

האי קרא - אוקמוה, אבל בהאי קרא אית רזא עלאה גו מהימנותא:

י"י אלהינו: דא הוא שירותא דרזין עילאין, אתר דמתמן נפקין כל נהירו דשרגין כלהו לאדלקא,

ותמן תליא כל רזא דמהימנותא שמא - דא שליט על כלא.

בעלונו אדונים זולתך: דהא עמא ישראל - לית מאן דשליט עליה בר שמא עלאה דא. והשתא בגלותא שליט עליה סטרה אחרא?!

ולהבין עניין זה מהו רזא דמהימנותא, ושירותא דרזין וכו' - צריך להקדים מאמר בזוהר:
תא חזי: תלת נשמתין אינון, ואינון סלקין בדרגין עלאין ידיען,
ועל דאינון תלתא - ארבעה אינון:
חד - נשמה, דלא אתפס ולא אתער ביה גזברא דקרטיטאה עילאה, כל שכן תתאה,
והאי נשמתא - לכל נשמתין, - והוא סתום ולא אתגליא לעלמין ולא אתיידע,
וכלהו - ביה תליין.

והאי - אתעטף בעטופא דזהרא דכרמלא בגו זהירתא,
ונטיף טיפין טיפין, מרגלאן, ואתקשרו כלהו כחד בקשרין דשייפי - דגופא חד,
והוא אעיל בגווייהו,
ואחזי בהו... עבידתיה: הוא ואינון - חד הוא, ולית בהו פרישו!

האי נשמתא עלאה - טמירו דכלא, נשמתה אחרא - נוקבא - דמטמרא בגו חילתא,
והיא נשמתא להו זמנייהו, אחידא גופא לאחזאה בהו, עבידתא לכל עלמא כגופה,
דאיהו מאנא לנשמתה למעבד ביה עבידתא.

ואבא היום אל העין

עלה ברצונו לברא עולמות - אף שרצון זה תמיד היה

משמעות הביטוי הקבלי שיעור קומה - מקורו: ??? משמעותו ???
וראו ספר עץ חיים פרק ב (רבי חיים ויטאל, באתר קבלה)
במשל השני של בלעם הוא נותן משנה תוקף למשל הראשון בו לכאורה בירך את בני ישראל במקום לקלל אותם, ואומר: לֹא אִישׁ - אֵל, וִיכַזֵּב? וּבֶן אָדָם - וְיִתְנֶחָם? הַהוּא אָמַר - וְלֹא יַעֲשֶׂה? וְדִבֶּר - וְלֹא יְקִימֶנָּה?! כלומר: האל איננו איש שישקר, או יחזור בו (יינחם) מדבריו. המחבר מרבה בפרק זה לדון במקרא זה.

ישעיהו בנבואת נחמו:
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי - וְאֶשְׁוֶה?! - יֹאמַר קָדוֹשׁ.
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם - וּרְאוּ: מִי בָרָא אֵלֶּה?!
הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר - צְבָאָם, לְכֻלָּם - בְּשֵׁם יִקְרָא,
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ - אִישׁ לֹא נֶעְדָּר!! {ס}

ולהשכילך אמרי בינה דע כי קודם לכל המציאות והאצלה במקור:והאצל' כלומר יצירת המציאות הרוחנית והגשמית מתוך "אור אינסופי" השם יתברך במקור:הי' הוא אינסוף במקור:א"ס לבדו לאשר אין לו סוף וראש כלל.

נמצא במקור: .נמצא, נקודה המסמנת תחילת פסקה קודם לכל הנמצאים שאין לו תחילה וסוף כלל.
ומה שנקרא במקור: שנק' אינסוף במקור: ראשי התיבות א"ס ולא נקרא במקור: נקר' קיצור כתיבה לצורך נוחות אין ראשית
כי הלא מה שאין לו גוף אין לו ראשית ואם כן, למה לא נקרא אין ראשית?

להיות כי אנו עומדים בעולם השפל ונושאים עינינו להשיג יכולת ה" אלהינו ממקום המעמד אשר אנו עומדים פה
שהוא עולם העשיה במקור: העשי" - המנעות מאותיות יו"ד ואחריו ה"א עד סוף כל הדרגין
והוא שיעור קומה ביטוי שמשמעותו: ??? כדכתי' שאו מרום במקור: מרום ע בסוף השורה, ונראה כשגיאת העתקה עיניכם וגו"
ולהתחיל אנו מתחילין להשיגו ולדבר מעולם העשיה במקור: העשי" והוא אצלינו בערך מעמדינו ריש דרגין לפי ערך כלומר: אנחנו מחשיבים אותו מאוד אך למעשה אף שהוא באיכות סוף דכל דרגין הדרגה הנמוכה ביותר
ואח"כ לעולם הרציה הרצונות, במקור: הרצי' המנעות מכתיבת יו"ד וה"א - ואח"כ לעולם הבריה עולם החי. במקור נכתב: הברי' כמוסבר לעיל ואח"כ לעולם האצילות עולם הרעיונות. במקור נרשם האצ' כקיצור
וכן ממדרגה למדרגה עד הגיענו לאינסוף במקור נכתב: לא"ס
ואפילו זוהי הערכה למשמעות הכתוב. במקור רשום וא' כנראה כקיצור דעינינו תרפינה להשיגו עד סופו כי אין לו סוף
לכן נקרא אינסוף נקר' א"ס ועיין מה שכתבתי לקמן בזה ארמית: לפנינו, כלומר: שכתבתי בהמשך בעניין זה. במקור: ש"כ לקמן

והנה האריז"ל כאשר התחיל לדבר ממחשבת א"ס אינסוף, ביאור תחת לשונו:
כשעלה ברצונו הפשוט לברוא עולמות יחד מילה זו אינה ברורה בכתב היד, אך בהמשך הביטוי "עולמות יחד" חוזר על עצמו מספר פעמים... עיין בספר הקדוש עץ חיים במקור: ב"ס הקדוש ע"ח.
והנה... נכלל בזה רצונו הפשוט - שני דברים במקור: ב" דבר"י:
ראשית במקור: א" כי נתפשט רצון זה בכל מקום האינסוף במקור: הא"ס בתכלית הפשיטות,
ולא איש אל אשר יֵאָמֵר עליו דאחד במקור: ד"א מאיבריו השפלים היה במקור: ה"י - נמנע מכתיבת אותיות יו"ד ואחריו ה"א במילה היה - או: השם יתברך הרצון...
וכי אם אולי וכל אחד, במקור וכ"א או וז"א. ופאבל מצ'ייקו פירשו: וזה אמרו כאשר אינסוף במקור: א"ס פשוט לאין חקר כך נתפשטה רצונו בכל מקום
והוא ורצונו במקור: רצונו, וכנראה טעות - חד.

והדבר השני במקור: וה"ב הוא שלא השם יתברך במקור ה"י חס ושלום במקור: ח"ו - הביטוי מקורו במשנה (רבי עקיבא במסכת ידים ועוד) שום שינוי רצון לפניו
אשר נאמר שעלה ברצונו מה שלא היה מקודם חקוק במחשבתו,
רק כי היה ברצונו הפשוט תחילת העמוד החמישי בכתב היד בלי שינוי חס ושלום במקור: ח"ו כלל וכלל,
וכך הוא רצונו הפשוט בתכלית הפשיטות.

והנה באמת לכאורה מלת ההמה סותרים אהדדי, כי באמרה שעלה הרצון במקור: הר' - שינוי' רצון ח"ו,
כי אלו היה או השם יתברך. במקור: ה"י כך בתחילה - לא שייך "עלה" על דעת עצמו או על דעת עליון, במקור: ע"דע האות האחרונה ומשמעות ראשי התיבות ולא ברורים ?
איך יתכן לומר זה דבר או זה פלוני עלה למקום זה, ולא היה מקודם למטה הימנו? - וזה מן הנמנע.
רק כשהוא אומר עלה למקום זה - המובן ממנו שלא ה"י בכך מתחילה וה"י שוכן מטה, ועכשיו עלה.
וכל ברצון באמרינו עלה המובן שה"י ח"ו שינוי' רצון ואח"כ אמר רצון הפשוט, להורת שהוא תכלית במקור בסוף השורה: תכלית ה הפשיטות
אך שמע נא כי להיות שזה מדבר צודק כי רצונו הוא פשוט כפשיטותו, באשר אין לו סוף וראשית,
כך הרצון זה אין לו סוף וראשית והיה נמצא איתו תמיד,
וזה הרצון לברוא העולמות, כי לא יתכן כלל ח"ו לומר על א"ס הקדמון דלא כאותן דרכים עַלִיָּה במקור: עלי' כלל,
אשר לא היה תיכף מחשבתו ורצונו לברוא במקום זה העולמות, ואח"כ חשב לברוא...
כי מלבד מה שדייק האר"י ז"ל רצונו הפשוט - דמורה על תכלית הפשיטות,
ח"ו לומר ולהעלות זאת על המחשבה!
בשלמא גבי בן אדם במקור: ב"א דיש למעלה ממנו סיבה הנותן וחונן לו דעת - שייך לומר זאת,
אבל הוא מיהוא שנתן לו מחשבה כזאת עכשיו יותר מקדם? הלא הוא ורצונו חד הם? איך אפשר לומר זאת?!
וכבר נאמר: לא איש אל - א"ל דייקא, שהוא אינסוף.
וכמו שאכתוב לקמן אם ירצה השם במקור: וכמ"ש לקמן אי"ה 'וינחם' צריך להיות ויתנחם - פירוש במקור: פי' שיפיק ממחשבה למחשבה,
רק כמחשבתו אז כן הוא - שקדם מעת מציאותו כלומר: המחשבה נותרה כמו שהיתה לפי שחשב אותה.
ולהיות כי העולם מתנהג על פי י"ס שהם ה"ח וה"ג עשר ספירות שהם חמישה חסדים וחמש גבורות אשר (מחוק: אין) בהם ציור רצון אינסוף
ואשר בהם יה"י הנהגה שלימה לאין מחסור כלל, ויה"י הכל על מעמדו אם רב ואם מעט כאשר האריכו בזה כל המקובלים,
א"כ זה מושכל ומוכרח להיות שאין שינוי רצון לפניו והכל גלוי לפניו מראשית,
שגם זה נכלל ברצון הקדום להתנהג ע"פ מדותיו י' ספירות במקור: י"ס פירוש במקור: פי' חמישה חסדים וחמש גבורות ה"ח וה"ג וכולם ה"י נכללים בזה הרצון,
על דרך משל במקור: עד"מ אדם שחשב לעשות איזה דברים יה"י מה שיה"י וקר' אותה מחשבה דרך כלל מחשבה או רצון
אך ענין מחשבתו להיטב לזה ולהרע לזה - ואם כן נכלל בזה הרצון או מחשבה ב" בחי': בחי' טוב ובחי' רע.
וכן הוא הזכרם כ"י?? ומבשרי אחזה אלה בטעות רשום: ואלהי. כי ברצון הפשוט הוא דרך כלל לברוא עולמות,
אך ברצון הזה יש בו ב" בחי' ה"ח וה"ג, אשר הם נמצאים איתו קדמוני באינסוף ומתפשטי' בכל אינסוף בתכלית הפשטות כנזכר במקור: כנז'

וזהו הל' האר"י ז"ל במבוא שערים וכן הובא בפי' האר"י ז"ל בספר ויקהל משה כי הי"ס ה"י בכח מוכנים מראש, בפוטנציאל באינסוף - ולפי מה שאמרנו במקור: ולמ"ש ניחא.
כי ה"י נמצאים בבחי' אתו תמיד, והם כח לכל העולמו'.
והנה, אף גם דאתי להיות שיבואו להיות, כלומר: לעתיד שאין שינוי במקור: שינו' רצון רשום: רצונו לפניו,
אם כן באותו מקום אשר עכשיו עומדי' במקור בסוף השורה: עומדי' ה העולמות,
אף קודם שנברא העולם, קודם שהי' סוד הצמצום תחילת העמוד השישי בכתב היד ה"י הכל אור אינסוף,

מכל מקום הואיל והכל גלוי' לפניו מראשית, א"כ בעצמותם ייחד מקום זה תיכף כאשר ה"י ברצונו בכאן יברא במקור בסוף השורה: יברא ה העולמות יחד
ועל אותו מקום ה"י חל מחשבתו ורצונו הפשוט ב' במקור: בי', ונראה לי שזו טעות בחינות הנל:

כ"י מני' וב' מכין מקום זה אשר יעמדו העולמות ובזה המקו' ה"י כל הרצון דבחי' אשר נתפשטו לא"ס פועלים ואלי'תשוקתם וחפצים כי פה ישכון אור המחשבה
על דרך משל כן יאמרו עד"מ כ"י כמורה באצבע, לומר: פה יחול כל הרצון.
ובחי' וא"כ אף שיה"י הכל מ?? וב"י, ואין כאן לאור שום פעולה כלל,
מכל מקום במקור: מ"מ לשבר האוזן ה"י בה הנקודה אשר יחוד מקום לערך במקור סוף שורה לערך ה התפשטות א"ס יותר בפועל מזולתו.
והלא תראה: כאשר יבט אדם בעיניו אל המראה, אם הוא מבעלי יוס?ין יעשה בהסתכלותו רושם
כאשר ??רם לכל באשה נאה אשר היא עושה כתם במראה וכמו כן הרבה, כאשר הפליגו ??נו לדבר מזה חכמי מחקר מטבע,
וכן הדבר במחשבה עושה חקקת רושם עד שנצטווינו עבור זה מבלי לחשוב מחשבת עבירה,
וכהנה יאצל בא"ס הנשגב, אשר אסור לנו אפי' להזר והלל בשום תואר לרוב גודל יקרו,
כי הסתכלותנו במחשבתנו תיכף אותו רושם, וה"י בתוך א"ס - כ"י.
אף שהוא הכל עצמותו כנקודה בתוך עצמות, והיא נמצאת מאתו,
אעפ"כ נמצאים תחתיו בדין עמו והיא פשוטה כפשיטותו,
אם להיו' שרצונו הפשוט ראש העמוד השני בדף השישי הי' שכל העולמות יבראו בזמן הזה במקור: בזה"ז אשר באמת נבראו.

ואין לשאול למה לא מקודם?. אין זו שאלה.
כי להיות להכיר ולידע לכל ברואיו הוא אשר האציל והמציאות העולמית, והוא עילה לכל העילולים,
ה"י בכיוון מאתו מבלי להיו' נמצאים תיכף עמו, רק בדין אפלג.
וכיון שאין למציאותו גבל כלל, א"כ לא קשיא במקור: ל"ק למה לא נמצאת קודם לכאן.
דלקושי' זו אין לו סוף, מאחר שאין זמן כלל למציאותו.

ולהיות כך, הי' ברצונו הפשוט לאותו הזמן, ה"י המקום או הנקודה ההיא שרוחב' מידי רגע ורגע,
ומבין לבין התחזק בכח הפעולה, כאשר תראה באדם החושב לעשות דבר מה בירח ימים,
ובכל יום ויום אשר מתקרב לזמן המושכל, יתחזק המחשבה בקרבו ברוב אמיץ וברוב אונים,
עד יגיע היום אשר הועד לעשו'- אז המחשבה בתקפו ובגבורתו.

וכן הוא הדבר הזה הנקודה כ"י - אף שה"י מתחילה חקוק לפניו,
מ"מ מידי זמן וזמן היותו קרוב לתכלית - המחשבה נחזקה ושכרת הפעולה עד שנעלה בעצמותו כ"י כערך הנקודה,
ובזה כלולים כל העולמות מראש ועד סוף בכח, ונכללים ב"י בחי' ה"ח וה"ג.
ואף שה"ח וה"ג נתפשטו בתכלי' הפשיטות ככל, מ"מ אל נקודה זו תשוקתם, ואלי' ילכו תחיתת הדף השישי בכתב היד
והיא אוסף לכל המחנות הקדושים.

נקודת הנקבה

ולהיות כי הוא לערך התפשטות הבחי' הנ"ל יותר בפועל, ה"י נקראת נוקבי'.
כי אף שאין כאן מקום שהוא הכל מני' ובי', מ"מ דרך שאלה יתכן לקרוא בשם נוקבי' כמדע,
כי הכח הוא בסוד נוקבי' והפועל בסוד נוקבי'
ופרט שכולם אל תוך הנקודה ילכו, ואלי' יגיעו - היא כנוקבי' המקבלת שפע,
ולכן ה"י סוד אבן שתיא ונקו' ציון - שהוא בסוד הנוקבי' אשר ממנה הושתת העולם,
והוא מרמז אל נקודה זו שהי' באמת עצמותו מא"ס,
וה"י לערך הבחי' הנ"ל - נוקבי' - ממנה הושתת העולם.

ובזה כיון האר"י ז"ל באמרו שכל העולמות שב??ת ??"ל בא"ס בסוד מל-כותך ?"ל כל עולמים -
והכוונה על הכ"ל שהיה בסוד נוקב"י
וזה בריך מלכותך - אף שבבור' עולמות הוא דוכר' - רק לערך הבחי' הכ"ל ?"ל.
ולהיות שהנקודה הוא בסוד הנוקב"י לערוך הבחי'
והבחי' בסוד דוכר' - וידוע כי דוכר' נקרא הוא
- כי הוא ממטה למעלה כל המדרגות ה" נוקב"י בכלילא ב"י - בסוד עטרה ו" ת"ת א" כח"ב כנודע לכל,
לכך נקר' הוא.

ונוק' נקר' שם כנודע - וזהו גורם שנברא ה"י הוא - ר"ל הבחי' הנ"ל.

ושוי' נקודה הנ"ל סת?ם בגוי בתוך א"ס בעצמותו
והנקודה הנ"ל כמו אבן אשר בתוך התהום, אשר הוא מקום מקוה מים, ושמה יאספו כולם,
ובמקום שהם הולכים, שם הם שבים ללכת.
והוא רומז אל הנקודה הנ"ל.

וזה שאמר הכתוב אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. - מרמז אל הנקודה הנ"ל.
לכן נקיט לשון "עֻשֵּׂיתִי" שהוא מורה על נוקב"י - שה"י בסוד עשי' כנודע, והיא כח לכל הארץ.
וזהי רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ בכתב היד בטעות: רומקתי וע"ל אולי: ועד לכאן - כלומר סוף ציטוט.

והנה נחזור להנ"ל - כי הרצון הכולל להבח"י הנ"ל הוא נתפשט בכל פ??אות א"ס,
והנה זה מושכל ומובן אשר מבשרי אחזה אלהי' - שכאשר יחשוב אדם איזה דבר ויחשוב בו יום ביומו
עד אשר יתחזק כח המחשבה בקרבו,
אזי כל חוש"י שהם חוש הרגשה מנפש האדם והמה נכללים בכח האדם - בטלים, וכולם נכללים בזו המחשבה,
שכאשר יהרהר יה"ר במחשבה, אזי לא ישמע ולא ירגיש אף כמעט בבשר החי,
להיות שנתחזק במחשבה ההיא,
הרי שכל כוחיו וחושהו - הכל אזיל מ??' אדם, ונכללים בזה המחשבה, שע? שלדבר אחר אין לו ממף חוש כלל,
אך למחשבה ההיא יה"י בחישו מוסכים ומעותדים להוציא אל הפועל כאשר תמצא באיש אשר יאהב דבר.
ואם יקרה שיוכל להגיעו אותו, אף בטורח גדול, יהיה בעיניו לנקלה כוש"ה, ויהי' בעיניו כימים אחדים באהבתה אותה.
וכן מצאנו שיפעול בכח אשר כפר חזק הכח על זה אנשי' נלאו לעשות אותו,
אך להיות כל כח שלו כחומר לצורת המחשבה ההוא, אזר בק?ל יעשרהו כדאורי' ...
????????
בג"מ הוי האי סולמא ורהיט - ו?? מרא ב"י עמרם ו?? ע"ש.

וכ"כ להיפוך, - כאשר לא יפעיל במחשבה החקוקה אזי יחליש כוחו, ומקרא שלא הוא כי חולת אהבה ???
וכלה ביגון כוחו. הרי מובן שכל חולי יטיש וכח האדם כולם טפלים, ומגררים אחר מחשבת האיש.
וגדול כח המחשבה השואבת, הכל יגידו כחה: היא אינה ניכרת אצל אדם בפועל, רק בכח.
כי כל דבר שהיכרת יעש כחה גדול, כי דבר שניכר, יפעלו בו בטולים רבים.

וכן הדבר הזה בא"ס, להיות שרצונו ה"י בפליטות, יכוין ב"י בחי' הנ"ל דזה נתאמן ונתחזק
שבבן לבין עד עת בריאת עדו?ות.

אם כן כל כח א"ס נכלל ברצון או המחשבה ההיא להתאכסן,
ועתיד לעשות כפי אשר יעד. ולגודל יקר הזה לא אפליג לדבר בזה רק מן המשל הנ"ל.
העצמך תבין הנמשל בכל חוקי ופרטי הדברים, בזה כללה של דבר, כח א"ס, נכללים ברצון הכללי,
והוא נכלל בי' - בחי' הה"ח וה"ג.

ועוד תדע שזה שכור וגלוי כי לפי מחשבת איש תואר אפיו כנודע,
על דרך חכמת אדם תאיר במקור בטעות: תואר פניו.
וסי' להדרוקין - עבירה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.