ביאור:מעומד/הגות/ויכוחי דת/איגרת הרמבן לחכמי צרפת

איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת בעניין הספר מורה נבוכים של הרמב"ם - ובעניין הפילוסופיה

(הכוונה לחכמי פרובנס ובעיקר הערים אביניון ומונטפלייר. שנים אחדות לאחר הויכוח גורשו יהודי צרפת ממקומם ועברו לספרד, והויכוח עבר לשם בראשות הרשב"א)

הקדמה - מי אני שאעמוד מול האדירים?

טרם אענה אני שוגג עוד לפני שאני פותח את הפה, הריני מודה שיש לי טעויות, עוד אדבר - ולבי מפני היראה מתמוגג אני מתרגש ומפחד להתחיל.
ינתקו מורשי המחשבה וארשת השפתים, והקולמוס והמגילה ינועו בין הידים, כאשר ינוד הקנה במים.
בשמעי אריות שואגים ממעונותיהם, לביא וליש מהם.
רעם שרים ותרועה, חובטים במקל ומכים ברצועה.
לכבוש כל באי עולם תחת רגלי כבודם, טול מכה קח מקל והך על קדקדם,
ובעופפם חרבם על פנינו יש פה ויכוח חריף וחד שעלול לפגוע בי, חרדו רעיונינו ונבהלו עשתונותינו ובגלל זה אני נבהל ומפחד להביע את דעתי.

ואיך ואיך עבד בזוי (שזה אני) יוּכל לדבר נכוחות יצליח לדבר על הנוכח והנכון, על האמת והמציאות?, ומה ישיב על תוכחות,
עבד נבזה בעיניו ונמאס, ולבו בקרבו המס ימס...
פן תאכלנו האש הגדולה הלב שלו נמס כי הוא מפחד שהאש הגדולה של המחלוקת תשרוף אותו, והשלהבת העולה,
כי דברי תורה שמחים בהם - כנתינתן מסיני אפשר לשמוח בהם כמו בשעת קבלת התורה בסיני לפני שנים רבות, אבל רק... בעסקן בהן לשמן רק אם עוסקים בהם לשם עצמם בלי פניות, ולא לשם איזושהי מטרה נוספת כמו עושר או קבלת כבוד,
ובאתר דזיקוקין דנורא נראה כציטוט מספרות ההיכלות, על לימוד התורה וביעורין דאשא, מאן מי מעייל מכניס פתיא פת אוכמא כהה - כלומר עבשה לתמן לשם, למקום הזה?

ואם אמנם יסתיר פניו, מה יכינו רעיוניו.
אחרי המראה נגהים גדולים בערו מהם, ודמות רקיע נטוי על ראשיהם,
וגובה להם ויראה להם, וכבוד ה' אלהי ישראל עליהם.

ואדע כי כרובים הם הפורשים על המונים, ראיתי עמהם המונים המונים, רובי התחכמונים,
המה הפנים הנראים במרכבה, והמה האותיות אשר בצבא,
המה ראשי העמודים , המה נשיאי המטות המה העומדים על הפקודים,
מי מכלכל את יום בואם, מי העומד בהראותם,
ואף כי אנכי אענם, אייסרם בשמעם, ודרך תבונות אודיעם.

ואני כנמלה, ואין בלשוני מלה,
בזוי עם ותולעם,
לא למדתי חכמה ודעת.

ואיככה על האיתנים מוסדי ארץ אגביר חיילי, ואפילו תורת חברות אין עלי,
רק לפקוח עינים, להטות למוסרם אזנים,
ולבי וכליותי אשתונן, ועדיהם אתבונן,
רוח מפיהם תורה, מפי ספריהם מוסר מפי כתבם מורה.

בכל אופן עלי לומר את דברי

והנני הקטן בשבטֵי..., הדל באלפֵי...,
לא אמנע עטי לא אחשוך פי.
לובש אימה רתת וזיע כורע על ברכים, קידה על אפים,
השתחויה - זו פישוט ידים ורגלים הסבר המושג "התשחוויה" על פי התלמוד, פירושו לרדת לאדמה ולפשוט לפנים את הידיים ולאחור את הרגליים.
אדון לפניהם בקרקע, אשאל כהלכה
אשאל כענין, ואם ידעתי גדולתם בחכמה ובמנין,
והדין אשר דנוהו, ידעתי כי בצדק שפטוהו,
ומה התלמיד כלומר: ומה כבר יכול לעשות תלמיד אשר יבוא אחריהם את אשר כבר עשוהו?

משנה אבות ב ה - הלל אומר... ...ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד...

רק אנכי היום כקטן אשר שואל מפי מלמד, וכתלמיד אשר לעמוד על דעת רבותיו חומד,
ולא הביישן למד...

והסירותי מַסְוֶה המקרא מספר שמשה רבנו חבש "מסווה" על פניו כי פניו קרנו אור אחרי שדיבר עם הקב"ה הבושה מעם פני, ואשים דברי רבני צרפת נגד עיני,
בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אשר בם כל תלמיד עולפה למד, מלשון אולפן.
להשיב קושיות, לרבות הוויות, ולשאול אותיות,
ובהקשות על גזירותיהם, ובהשיב על דבריהם,
אשאל מה ואיך ולמה.

ורוחי רוח נדיבה, נושבת ממקום אהבה,
לא רוח זרה ותלונת מחשבת, רק כשואל אזני למלמדי קשבת,
והחפץ בלבי לחבה ושלהבת, פנים מצרבת.

כי מלאתי מלים, כאובות חדשים נבקעים,
לשוני תדבק בחכי, ולא תטיף מלתי, ולא ידעתי.

הורוני אנא תנו הוראה רבותי המורים שלי - ואני אחריש, מוסר שפתותיכם לא אמיש,
כי תלמדוני דינכם, בצדק גזירתכם, ותשמיעוני משפט אמת אשר חרצתם.

ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעינים,
וטח מראות עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה.
אל נא רבותי כבהמות כהיפופוטם - כמופיע בספר איוב תחשבוני, כתבנית שור אוכל עשב אל תראוני,
כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, לא לאוסופי אדינייכו, אלא כגון דא ודאי זה וזה, כלומר: הסבירו בפירוט למה אינכם מסכימים אתי. משחק מלים עם "ודאי" צריך לאודועי.

ומאחר שלא זכינו פה אל פה לתשובתכם, נצפה לדעת קושט אמריכם,
מפי ספריכם נתחנן שלחו נא לי מכתבי תגובה, שהמדינה הזאת משובשת בגייסות ולא אפשר למיתי קדם רבנן.

החרם נגד הלומדים בספר מורה נבוכים ובספר המדע לרמב"ם

רבותינו הצרפתים רבני צפון צרפת של ימינו, בעלי התוספות, המשתתפים בחרם, תלמידיכם אנו! ומימיכם אנו שותים!
הגיעוני דבריכם ונדון בהם, ואין אנו כחולקים עליהם.
אבל אלא כמו שאמרו בירושלמי:

"לית ריש לקיש מתרס לקביל רבי יוחנן בגין למפלג עליה"

"אלא בגין לאפוקי עובדא מינייהו."^[1]

ועל הדרך הזה ועל הענין אשאל מפני כבודכם, אזין עד תבונתכם,
אחרי הדברים והאמת, בראותי עצתכם הטהורה נסכמת, עדתכם הקדושה חותמת,
כל ארץ צרפת רבנים ושרים, פנות שבטים,
כלם הסכימו לנדות ולהחרים כל איש אשר ידו ירים, להגות בספר מורה נבוכים
וספר מדע, קרנו יגדע, עד אשר יגנזו גניזה עולמית.
זה טופס דבריכם מעט מהרבה כלומר: בקיצור נמרץ, וניצוץ מהמדורה הגדולה אשר לא תכבה.


ולמה קדושי עליון פרשתם לרב הקהילות רשת החרם,
לקטוף עוללות ואשכול, להשחית את הכל?
כי תתנו הארץ הזאת לבוז ולמשיסת רכושם, ולשאול באלה נפשם.
ולא נתתם כבוד להרב הגדול לרמב"ם, אשר בנה בתלמוד מגדול,
מגדול עוז לשם ה', ומקדש להמוני, המון עם הארצות, העולים בפרצות.
ובית תלמודנו השמם והרי הרמב"ם הקים את "מקדש התלמוד" מהריסותיו, שממות עולם יקומם!
בכל גלות החל הזה בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושיע ורב.

כמה נדחי אמונה קבץ, כמה בתי מדרשות רבץ,
לכמה רעבי תושיה לחמו נתן מימיו נאמנים, וכמה אפיקרוסים ומגלי כנגד תלמודנו פנים השיב בדבריו הנבונים.
ואם אתם בחיק אמונה אמונים, שתולים בחצרות הקבלה דשנים ורעננים,
הלא תשימו לב ליושבי הקצוות, כי השיב לבצרון אסירי התקוות,
ומוכרחי התאוות, השביעם באמונתינו ובקבלתינו נפשותם רוות,
תחת אשר מלאו כריסם מהבלי היונים והאכילו בטנם הוות,
ועלינו בפיהם היה חוטר גאוה, ילעיגו בשפה לנפשות הבוטחות ונשמות המקוות,
יניעו ראש לתורה, כי אין טעם לעבירה, ואין ריח למצווה.

בדברי תורתנו לא יעמיקו, ובילדי נכרים יספיקו.
ולולי מדברי הרב ומפי ספריו חיו,
ונפשם מדשן חכמתו ירויו, ובאהלו תעודתו ישליו, כמעט רגליהם נטיו.
הלכם גאוני התלמוד הטריח עצמו, והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יון שמה לנוס,
לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס.

השמעתם דבריהם, אם טעיתם אחרי ראיותיהם.
לא אליכם רבותינו, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו,
כי גלו בנים מעל שולחן אביהם,
ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם,
אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד.

לפי התלמוד, רבי שמעון בן גמליאל למד תורה יוונית כי היה "קרוב למלכות" רומי, והיה צריך לדעת לדבר בשפת הדיפלומטיה. לקרובי מלכות לכן מותר ללמוד חכמה יוונית, הכוללת בין היתר את אפלטון ואריסטו.

---

וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, מִטִּיט הַיָּוֵן, וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי, כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי! (תהלים 40)

והותר היה מותרללמוד חכמה יוונית, להבין בחכמת הרפואה, לשער כל מדה ולדעת כל תכנית,
ויתר החכמות ותחבולותם, להחיות נפשם בחצרות המלכים וטירותם.
אף כי אלה חכמות מוֹתָרות חיצוניות, לא הכרחיות, ורבותינו ז"ל הזהירונו בהן, וציוונו עליהן.

וכאשר אבדו ספרי חכמותינו, באבדן מולדתנו,
והוצרכנו ללמוד בהם מספרי היוונים, והעמים השונים,
נמשכו הלבבות אחרי המינות, התחילו בשבח וסיימו בגנות ביטוי לגבי חטא המרגלים המקראי, שבו הם שיבחו תחילה את ארץ ישראל "טובה הארץ מאוד מאוד" ומיד עברו לגנות אותה, ולהסביר כמה מסוכן שם ולא כדאי להתקדם לשם, וזו שיטה להוציא את החשק וההנעה לכל דבר שהוא.
והנה שָׂם הרב ספריו - כתריס בפני פורענות,
מגן הוא לחצי קשת בני יון, החוקקים חקקי אָוֶן, להעלות הטובעים בבור שאונם מטיט הַיָּוֵן (ביטוי מקראי) מהבוץ הטובעני.

והנראה לכם מן הספר ההוא בפרקיו וחלקיו, כי לקרב רחוקים נטה מן הקו.
בעקבי הפילוסופיא יצא, על דלתי חכמה נקש דפק בדלת של הפילוסופיה, קשה בעיניכם שדחה את אויביו בקש?
ולמה פלילי צדק לא תתנו מחסום לפי סופריכם, ולא תשלחו רסן ענותכם על פני אמריכם, ללמד אתכם דבריכן?
זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן ביטוי תלמודי, וכאן משמש כביקורת חריפה!!!
כי אמרתם באזנינו בגאוה "ובוז מלין דלא נשמע", להם - עין קהילתנו דמוע תדמע!

הוצאתם עתק מפיכם, דברים הנראין לקנאה ושנאה נאמרין, - אסור לשמעם,
אף כי לכתבם?!!! ומכל שכן לאמרם!!!!

שֶׁכָּתַבתם ואמרתם על האיש הקדוש ההוא, אשר בכל גלות צרפת וספרד לא קם כמוהו,
המורה יורה, מי כמוהו מורה,
ובכל מיני חכמות בקי, משנתו קב ונקי.

פערתם פה לבלי חוק, והעתרתם בדברים דנשמעים למרחוק,
באמרכם על הגאון - יש לנו גדול ממנו? - שנעשה צדוקי!!
הנה זאת לא צדקתם במענכם, לא דברתם נכונה בעבד ה',
ואוכיחכם ואערכה לעיניכם, כי לא אשא פני איש, ולהשיב על זה אמהר ואחיש,
ואל אדם לא אכנה, אל הגאון ומוראו אקנא.

מדוע את הרב ממעשהו תפריעו, וצדיק כביר תרשיעו?
הלא שאלתם עוברי דרך? המאריכים לשון? המפליגים מליצה? נושאים משל בערך?
בתהלת הרב הגדול, במעלת חסידותו, בתוקף אמונתו, בעוצם ענוותו, בגדולת יחוסו, בנדבת כיסו,
במעשיו הנפלאים, במיליו הנוראים,
בהיותו ביראת אלהיו דבק וחושק, ובתלמודנו נושק,
אוהב דברי חכמים ומחבקן, הם מחמד עיניו ומחמד לנפשו, עטרת לראשו.

אם ראיתם ספריו, אם דקדקתם בחיבוריו,
השמעתם אותו מבעט באיסורין, בקלין וחמורין?
אם השמיט כל תקנה וגזירה? ולא עשה סייג לתורה?
אם העלים עינים מעירובין הלכות עירוב של שבת, הנחשב מדרבנן ואין לו כל איזכור בתורה שבכתב וידים הלכות טומאת ידיים - שכולם לפי חכמי הפרושים ונגד דעת הצדוקים?
אם שכח עומר בגורן כנ"ל, ועוף וגבינה הנאכלים באפיקורן,
הלא החמיר בהן האם לא החמיר בהם? ויותר מן הדין!!

לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד מזרח.
מי הכה הצדוקים אשר היו כגבורים בוסים,
מי נתן הבייתוסים לשוסים,
הלא הרב ז"ל כי ה' עִמו!

והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים,
מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים,
כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם.

סיבות למניעת המריבה

השפעת הרמב"ם בתימן

והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת, שבכל ארצות מלכות תימן,
קהלות רבות עוסקים בתורה ובמצוות לשמן,
והיו מזכירים שם הרב בכל קדיש וקדיש
"בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון",
אשר האיר עיניהם בתורה, והעמידן בקרן אורה,
לבטל מהן גזירות קשות וכובד המס, כי היו כטיט חוצות מרמס,
ומעליהם עול הרים, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.

מניעת מלחמת אחים רעיונית

וקהלות האלה בשמעם וכאשר התימנים ישמעו את דברי הַאָלָּה הקללה היוצאת,
הלא יפרקו עול המורא יתחילו סוג של מלחמת אחים, או מלחמה בין קהלות, ויגלו פנים בתורה,
להתריס כנגד רבני צרפת ידברו, ואיש את רעהו יעזורו,
לחזק מתנים ולאמץ כח על דברי הרב הגדול,
וללומדי ספריו יקראו חזק, והברק כמראה הבזק,
לחזק ידים ולהוסיף ישיבה עוד, ואמץ מאוד.

ותעשה התורה כשתי תורות, וכל ישראל שתי חבורות.
אלה ישפטו בעמק יהושפט,
ואלו יבורו ונחו בנחלי הבתות, ושתה ישתו אשר אין משפטם לשתות,
אלה יעמדו על גזירתכם, ואלה לא יחושו על מעלת תורתכם.

והלא אפילו לאנשי ביתו של אדם, עבדיו ושפחותיו הכנענים,
ציוו רבותינו ז"ל שלא להטיל אימה יתירה עליהם שמא יאכילוהו דבר איסור.^[2]

ואפילו בשלושה דברים המוטלים חובה על הבית על הגבר להזכיר בערב שבת לאשתו להדליק נרות, לעשר את הפירות ולהכין "עירוב": , הצריכו למימרינהו בניחותא אך עליו לומר זאת ברוח טובה ולא להטיל את מרותו ולנבוח פקודות, כי היכי כך ש דליקבלו מיניה יקבלו ממנו את התזכורת בצורה נעימה.^[3]

זהו קל וחומר שאין עליו תשובה,
על אחת כמה וכמה להזהיר את הרבים וליסר קהלות גדולות,
אשר בהם כמה חסידים וכמה חכמים שהכל חייבים בכבודם, הרבה משתים עשרה רבוא אדם,
כל שכן וכל שכן שהיה צריך לבוא במטו ולייסר בנחת, ולואי שיהא בדור ראוי לקבל תוכחת,
כי העזות פורחת, שובבה העם הזה משובה נצחת.

לא חכם לבוא בכוח

ואם תגזרו דבר שלא יהיו מקובלים בחיבה,
לא יחושו לחרם מניינכם ויאמרו לעיניכם: אדרבה!
ויהיה לרגלם רשת ולמכשול סיבה,
ואין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה,

ולמה רבותי וגאוני, תבלעו את נחלת ה'?!

והנה אנחנו קבלנו גזירתכם, ונזהר מחרב פיכם,
עד תחקרון מילין ותשמעו אמרים נכוחים, כי אין סביבותינו פחים,
אין בארצותינו, נודד כנף ומצפצץ כנגד קבלתינו,
אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו.

ואמנם כי מבין ההרים, מרכבה יוצאת אשר בה הסוסים שחורים,
וחרב המחלקות בתוכם חזיתי, מעלה עשן כנגדי ראיתי.

והנה הרב רבי שלמה, שם ישר נוכח עמו,
כי ריב לחכם עם חביריו, ועם חכמי ארץ יתווכח.
ואנחנו לא ידענו דְּבַר מי יקום? ממנו? ומהם?,

ואמת
שמענו את הרב הגדול מחזיק במדרשי רבותינו ז"ל ובהגדתן,
שכל הדברים יהיו בהוויתן,
בסעודה העתידה ביין המשומר ולויתן,
בגיהנם וגינת ביתן,
המחכה יראה, והמכחיש לא יזכה לראותן,
ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן.

למה סיבכתם אותנו רבני ספרד בתוך התסבוכת הזו?

ואתם רבותינו הקדושים, קובלים עליכם פרושים.
אם באתם לגדור גדר ולהרים מדרכם מכשול ופוקה, יצא מפיכם צדקה,
כי אולי ראיתם צורך השעה, להניח מקום לשלוח דברכם מהר,
כאשר הראה אתכם בהר ביטוי מקראי לגבי קבלת התורה. כאן נאמר בלעג על מונט פלייר שנקראה בעברית: ההר, הוא מגדל מונפיליי"ר המר והנמהר,
למה כללתם אותנו עמהם? להכניס ארצנו בגזירת החרם והאלות ההם,
ומה לנו ולהם, וגבול נתן ה' בינינו וביניהם.

ואחרי שאין במקומינו מחלוקת אצלנו אין בעיה של כפירה בעקבות לימוד פילוסופיה על פי הרמב"ם ולא שוד ושבר בגבולנו ביטוי מקראי מתהלים,
אין אחריות חרמכם עלינו!!!

והנה קהלתנו חסים על כבוד הרב הגדול הרמב"ם ומקנאים לו קנאה גדולה,
כבוד תורתו וחסידותו, ואת יקר תפארת גדולתו.
לא מהיותנו פוסחים על שתי הסעיפים, לסור מני אורח רבותינו היפים,
לפנות אל הבלי הפילוסופים זה לא שאנחנו מסכימים לפילוסופיה ויש לנו איזשהם ספקות בתורה. לא.

הויכוח הענייני - תפיסותיכם מוטעות

ואיך אתם מתייחסים לספרו ההלכתי? (המכונה משנה תורה, או הי"ד החזקה)

ואם יעלה על לב מקצתן מגזירתכם,
ועל כן ספר המורה ירחיקו, ומבדר בעינייניו שפתותיו ידביקו,
כי לבם כמחט סדקית, לא ידעו דרכיו ובנתיבותיו לא העמיקו,
מה יאמרו לספר המדע?
והמכתב מכתב אלהים אשר העתיקו,
מַפְתֵּחַ לספרי הרב ז"ל בתלמוד ומבוא לכל חיבוריו,
ספר מצוות ה' ספר המצוות - של הרמב"ם המונה את תרי"ג המצוות לפי דעתו עשה ולא תעשה המחולק למצוות מסוג "עשה", ולמצוות "לא תעשה",
מלמד לתלמידים כבוד ומורא, בהלכות תלמוד תורה,
יורה חטאים דרך בהלכות תשובה, בנחת ושובה, ובלי קושיות והוויות, מפיק מרגליות.
כי לא מצינו דברי תשובה בתלמוד רק מפורדים ומפוזרים ביטוי מקראי ממגילת אסתר, בין ההלכות וההגדות בלי ברורים,
ובכל חיבורי גאונים הראשונים והאחרונים, לא מצאנו אותם עניינים, דרושים לכל חפציהם ביטוי מקראי מתהילים ומזומנים,
כאשר המה מפורשים ומבוארים בספר ההוא המלא בפנינים, המיוחס בספרים בעל היחוס (כלומר בעל השם המכובד הבא לו בירושה, הגדול ביותר מבחוץ ומבפנים.

ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא כאן הרמבן לועג לנסיון להפריד בין הספר ההלכתי החשוב בן 14 הכרכים הי"ד החזקה לבין הספר הפילוסופי מורה נבוכים? כי תורה היא וללמוד אנו צריכים ביטוי תלמודי על צורך דחוף במידע גם כשזה פוגע באופן אישי ברב!

האם אתם נתפשים למילים ומתוך זה מסיקים באופן שגוי על דעותיו?

לדעתכם הרמב"ם כופר בגיהנם

כי שמענו שאתם אומרים כי הוא כופר בדינה של גיהנם,
מפני שאמר: "הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה היא שתכרת הנפש ותאבד"^[4]

ואנכי הצעיר לא האמנתי לשמועה כי קראתם אחריו מלא, על פי הדברים האלה,
שהרי רבותינו ז"ל באותו לשון אמרו בספרא:

"לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא"

"כשהוא אומר "והאבדתי את הנפש ההיא", לִמֵּד על הכרת העונש הכתוב בתורה: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" שמקבלים למשל על אכילת חמץ בפסח שאינו אלא אבדן"^[5]

וחס ושלום מלכפור, כי יש גיהנם ותפתה ותופת וכפור, וכל אדם בידו ידליק אוּרוֹ ובורו יחפור,
כי המכחש בזה - קרע מעיל האמונה וכסות הקבלה בל יתפור, ויעשה אדם - כדגי הים רמש וצפור מי שאינו מאמין בגיהנם חושב שאין הבדל בין חיי אדם לחיי דגים, תולעים, וציפורים אשר נפשם, לפי הרמב"ן אינה נענשת בגיהנם ...כי אין להם בחירה חפשית..

אבל אמת אבל האמת היא ואמונה ונכון וקיים,
כי לאלהים יקידת נור בציון יש באמת סוג של גיא בן הנם - ותופת הנמצאים ליד הר ציון ואוּר ומדורה לו בירושלים,
תנור מעלה עשן, כקיטור הכבשן.

וכך הוא בעינַי אני הצעיר תלמידכם, שכל חייבי כריתות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש,
נפשם כלה, מתוך דין שלה, ומתבטלת והולכת לה.
וזה שאמרו רבותינו ז"ל:
"לאחר שנים עשרה חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים"^[6],
כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג, אלא בטלה ואובדת.

וזהו שאמרו ז"ל "אין כרת אלא אבדון".
ונמצאו דברי הרב ז"ל קיימים!
שאמר "הנקמה שאין אחריה נקמה הוא האבדון", שהוא ודאי סוף הנקמה ותכליתה.
וחלילה שלא כפר בדין הראשון שבתחלתה,
שהרי הרב הגדול אומר כן באותן ההלכות "ונידונין על חטאותיהם" וכו'^[7],
וזהו הדין בודאי במקום ההוא, ואותה קרא גיהנם או תפתה או עלוקה,
שהוא על כל פנים מקום המשפט שמה הרשע, אשר שם שם אלהים לכלות הפשע,
ולהתם חטת העוברים, מקום אשר אסירי המלך שמה אסורים,
ועל כן אמר הרב הגדול ז"ל: "נידונין כפי רשעם, ואחר כך יש להם זכות וחלק לעולם הבא",
אלמא מכאן ש: אית דין ואית דיין יש דין ויש דיין, , נושא בחשבון ונותן במנין,
מוריד ומעלה, הורס ומקיים הבנין.

וכן פירש הרב ז"ל באחרים
"ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים, כגון המינין והאפיקורסין".
הרי שהפריש הבחין הרב ז"ל בין חייבי כריתות אנשים שעליהם נאמר בתורה: ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ובין הנידונין לעולמים אלו שנאמר עליהם "ומת בעוונו",
לפי שאלו אובדין אך אחר כך חוזרים משם ו"מוצאים" אותם, ואלו נידונין לעולמים,
כי תולעתם לא תמות ואִשָׁם לא תכבה ביטוי מקראי: תמיד האש הבוערת בהם תמשיך.

דעתו של הרמב"ם בעניין זמן השהיה בגיהנום אינה נחשבת כפירה

ואמת שלא ראית בכל דברי הרב זכר לשנים עשר חודש שהזכירו במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים,
ונראה לי שהוא ז"ל סבר דלא דווקא קצבה נקט, שאין שוה דין החייב כרת אחד, לחייב שלושים ושש כריתות,
אלא סימנא בעלמא הוא,
ומאן סליק לעילא ומי עלה למעלה - לשמים וראה את העולם הבא ואמר דדוקא הוא שדווקא הוא - כלומר: שבדיוק כך הדברים ולא אחרת?
זהו דעת הרב ז"ל.
ובוודאי אתם צודקים ש מתניתין דמסכת עדיות הויא תיובתא היא שאלה קשה וסותרת את דבריו.
אבל בכל זה מכל מקום המפרש כן, אם אמת ואם שקר, לא כפר ברבותינו ולא פקר,
אבל בין טוב לרע כפי דעתו ביקר, איזן וחיקר.

ומה שלא הזכיר הרב דרכי גיהנם, מפני שהוא אצלו מן הדברים המופתיים בהעלם עניינם,
והוא תופס דרכי התורה, בביאור הדברים המתבארים בהכרח וראיה גמורה,
זו היא דעתנו בדברי הספר הזה ברורה,
לכן נשאנוהו על כתפים, ושמנוהו בים העיניים, ולא דחינו ככם ושלא כמוכם, החלטנו לא לדחות את הספר כבשתי ידים כמו שיהושע בן פרחיה דחה את ישו בשתי ידיים, במקום להשאיר לו מקום לשוב ולהתקרב אליו, ומזה הגיע נזק גדול לעם ישראל.

הראב"ד מלוניל השיג על הרמב"ם בעדינות, בלי לקבוע שספריו הם כפירה

וכבר ראו כל בני לוני"ל והרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל הספר ההוא, ולא צוו לגונזו,
ולא קראו אחריו תגר, ואין אחד מהם על לומדיו חרבו חוגר,
אבל כלם אוו לו, וחזו בו, ופתחו ואין סוגר.

והרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל השיב על מקצת דבריו,
ולא אמר שיש בו קצת מינות וצד כפירה חס וחלילה.

וראיתי לרבינו הצרפתי ז"ל לא ברור במי מדובר. רבנו תם? בתשובותיו במצות הנוהגות עתה בארץ ישראל,
שהגיעו ספרי הרב הגדול לידו, והיה מתברך בהם, ומביא ראיות מדברי הספרים ההם,
בשפה ברורה ובלשון מהודרת, ומזכיר שם הרב לשם ולתפארת.

הביקורת על הרמב"ם בדבריו על הרוחני שאין בו ממש לעומת החומר

בספר משלי: אִ֣ישׁ תַּ֭הְפֻּכוֹת יְשַׁלַּ֣ח מָד֑וֹן וְ֝נִרְגָּ֗ן מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף. פשט הדברים: אדם נרגן, מלא טרוניות ותלונות, יכול לגרום פירוד אפילו מחבר טוב (כמו: "אלוף נעוריי"). הפירוש לפי תורת הקבלה (בה אחז הרמב"ן) היה שאדם נרגן גורם לפירוד אפילו בתוך האחדות של האל. (אלופו של עולם). אדם כזה יורד לגהינם. הרמב"ן אומר שבספרי הקבלה היהודיים נאמר שמי שסבור בצורה ילדותית שיש ב"עולם הבא" חומר וצורות, הוא כופר בתפיסת העולם שיש אל אחד המעניש אנשים. הוא סובר שאפשר להפריד את הקב"ה ואת העולמות הרוחניים ולתפוש אותם כפי שאפשר את העולם החמרי, ובכך הוא חוטא את החטא הנורא ביותר.

ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופשים על ספר המדע באמרו שאין למעלה צורה ותבנית^[8]
ולמה רבותינו תפשתם עליו בדבר הזה?
שהרי כל הגאונים בחיבוריהם. וכל חכמינו הקדמונים בפיוטיהם,
בספרד ובבבל, יחשבו הנוטה מזה כלומר יבינו שמי שחושב אחרת, וסבור שיש בשמים ובעולם הבא הנפשי-רוחני מין אובייקטים מקבילים לחפצים המציאותיים של עולם החומר כהולך אחרי ההבל הריהו בעיניהם טיפש,
וקראו והם קוראים לו לאדם טיפש זה: "הסובר חִלוּף נרגן מפריד אלוף" {{{2}}},
ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ומפורש בהגדות ובמדרשים הנעימים והנאהבים,
כי עילַת כל העילֹת, יתברך על כל ברכות ותהלות,
אין לתארו בגשם ותבנית, ולא ישיגוהו גבולות,
ואיכה מקום וגבול יתארהו - והנה השמים ושמי השמים לא יכלכלהו ביטוי כמו מקראי מרעי איוב הטוענים שאי אפשר לתפוש את גדלו האינסופי של הקב"ה, ואיך תשים לו גבולות?
ואמנם כי קצת ההגדות הטהורות, יבקעו יאורים בצורות,
ולהן סנסנים ופארות, עושים פירות ופירי פירות,
וסודם כאשר יבחן, ינעם ליודעים חן.

מצאנו אמרות דומות (על הרוחני הבלתי מושג) גם בכתבי רבני צרפת!

סוף דבר הכל נשמע, כי על זאת האמונה אומתינו אומנה,
גם לחכמי צרפת אשר אמרתם צרופה, דעתם יפה, מצאנו שכתבו כן בחיבוריהם.

וכן ראיתי בחיבור הרב החסיד רבי w:אליעזר מגרמיזא ז"ל,
בספר גדול שחיבר, והגיע לידי ממנו, "שער הסוד והיחוד והאמונה",
וכתוב בו בלשון הזה:
ומהו ה' אחד?
אחד כל אשר בו, אין קצה לחכמתו, אין חקר לתבונתו,
וליכולתו אין קצה, וליסודו אין לו התחלה ולא סוף,
יוצר הכל, ויודע הכל אמת.

אין לו פנים ולא אחור וגובה,
כי אין קץ ותכלית לכל אשר יש בו.
ואין לו גבול ולא אברים לבורא העולמים.
ומה שכתוב בקראים עניינים גשמים, ולא נכתבו כי אם להבין לבני אדם.
וכבר הזהירנו בתורתינו, שלא נחשוב עליו דמות וצורה,
דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה".
וכתב: "תמונה בגימטריא פרצוף אדם",

ומה שכתב הקב"ה בתורה בספר בראשית "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו שנשמע כאילו האל מתייעץ עם מישהו נוסף ורוצה ליצור את האדם יחד עם אלים נוספים, ונשמע שיש צלם ודמות לאל, שאנחנו יכולים לראות",
לא שיש לבורא דמות וצלם בריותיו,
אלא בצלמינו - שאנו חפיצים להתראות לנביאים, פרצוף החמוד הוא פני אדם,
דמיון הנראה לנו מכובד ויקר,
זהו בצלמינו - כמכובד בעיניו, בצלם שמלאכי השרת נראין בו,
זהו בדמותינו - על דרך היקר והכבוד שחפץ באדם
כן פירש רבינו סעדיה הגאון ז"ל.

וכל הסובר על הבורא יוצר הכל - שיש לו צלם ודמות ואברים,
- אין לו אלוה כלל!

תראה המתרגם "פי ה'" – מימרא דה'.
"בעיני ה'" – קדם ה'.
- זהו לשונו של רבינו סעדיה גאון ואלו דבריו.

ועוד אמרו רז"ל באמת ובשבועה שאין ליוצר הכל ית"ש יתברך שמו לא דמות ולא צורה,
ובזה היו אבותינו הקדושים מאמינים.
וכל מה שכתוב בשיר השירים "ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים" – אינו אלא משל.

תראה במדרש חזית" וכו',
עד - וכל הרבנים ורבינו חננאל ורבינו נסים ורבינו נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא ית"ש,
וקללו המאמינים בזה.

ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה,
על כן אני אומר באמת שהמאמין באלהותו
יבין שכמו שאין אברים לנשמה שיוצאת מכסא קדשו,
כך אין לבורא ב"ה ברוך הוא גוף וצורה ודמות כלל.

המאמין - אשריו הריהו מאושר ושמח!
ומי שלא? ידון באש לא נופח!
כי הבורא היות בכל, וקרוב לגוף יותר מן הנשמה לגוף, ואין דמיון לו שום דבר שדומה לו ב"ה ברוך הוא!

ועוד כתב בזה השער זה לשונו:
וכשהנביא יודע שרואה בכבוד כפי רצון הבורא באור האור,
ואמר אראה את ה'... ...כי את המלך ה' צבאות ראו עיני...
לפי שידע חפץ הבורא במראה הנבואה,
וזהו ביד הנביאים אדמה וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע 12),
כפי שִׂכְלוֹ המועט ומדעו - מלמד לאדם דעת.
לא יהיה כוונתם בדבר הנראה לעין מלאכים או לעין נביאים לקרותו "אל", כי אם ביוצר הכל,
אשר אין לו דמות ואין לו קץ, הוא בהויתו וביחודו בתוך לעולם,
ואין מחיצות ורקיעים והארצות והימים מקיפים אותו ולא נודעים ממנו,
וזהו "ואתם עדי נאום ה' ואני אל".

תדע בשכל מדע לבבך ותדע ותשכיל
כי בורא עולם אין לו קץ וגבול וסוף וקנין,
לא קימה ולא ישיבה, לא הליכה ולא עמידה, לא עליה ולא ירידה,
אך כפי חפץ רצונו מראה כבודו וסודו לנביאים.
זהו שאמר "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֶ"יִ דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (עמוס 3)".

ועוד אמר וזה לשונו:
ומה שאמר בספר הקנה אמר רבי ישמעאל:
"אני ועקיבא עריבים בדבר זה"
זהו שיעור הכבוד הנראה
והבורא המנהיג והממלא כל העולמים לו אכרע ואשתחוה,
וכבודו הוא אמונתי ואליו בקשתי,
וזהו "ושכינת עוזו בגבהי מרומים",
הוא אלהינו הבורא, וזו היא האמונה הנאמנה,
"ה' אלהינו ה' אחד", הצדיקים רואים פני השכינה כנגדם,
כי יראו איך ממלא הכל וימשוך רוחם אליו,
וכשהם עולים בשעת מותם של הצדיקים - נשרפים באש בדומה לקרבנות המוקרבים במקדש שלפני הכסא הכבוד,
ואחר כך הם מונחים בצרור החיים, ושם נהנים מזיו השכינה.
כל זה כתב הרב החסיד ז"ל.

וידעתי כי הספר ההוא מצוי אצלכם.
ועוד בו האריך, אבל לקצר אני צריך,
כי האלוהים יודע בהעלותי דברים אלו על ספר, ארכובתי דא לדא נקשן הרגליים שלי רועדות וזו בזו מתנגשות, או: השיניים שלי נוקשות,
ולבבי ורעיוני נעים זזים כנוע עצי יער מפני רוח גדולה וחזקה, מפרק הרים ומשבר סלעים. א

מנם מחשבותי צופיות לַפֶּתָח שֶׁכָּל העינים תלויות,
ממנו אדרוש סליחתי וכפרתי, כי עת לעשות לשמו הפרו תורתו משחק מלים עם ביטוי תלמודי (על פי שיבוש של ביטוי מקראי) האומר: צריך לפעמים לעבור על דבר ה' (ולהפר את דבריו בתורה) כדי להציל את תורתו.

תמיהה גדולה על חזרתם מן החרם בעקבות "פיוס"

ואנחנו תמהים עליכם בני האלהים,
כי ראינו שלא הסכמת עם הרב בעקרי האמונות, וציויתם לגנוז ספריו באגרות הראשונות,
ובשמעונו דברים בצפייתנו צפינו, להגיח ירדן קבלתכם אל פינו,
ולא נטה מן הדרך ימין ושמאל.

ועתה התודה השנית ההולכת למואל, ומקצת שריכם ורבניכם אחריה,
והם כתובים על הגזירה הראשונה וחוזרים בדבריה:
מה ראו ועשו, מי פייסם ונתפייסו.

וכי משוא פנים יש בדבר?
שמונעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו?
והלא אין דינינו אלא בעיקרי הקבלה.

לכן רבותי, שימו דעתיכם להיות בהסכמה, ותהי לכן לחכמה,
כי עיני כל ישראל עליכם, לקחת קל וחומר ממכם,
להודיע דעתכם לציבור, הראוי ברמז – ברמז, הראוי בדיבור – בדיבור, והראוי לחכם – לחכם, והראוי לַבּור – לְבוּר,
פן תצא דבריכם במחלוקת, ותרעו ותשחיתו בכל הר קדשינו,
פן תקע נפשינו משלשלת הקבלה,
והשרשרת תנתק וחבל הכסף ירתק ביטוי מקראי על סוף חייו של האדם ופתיל חייו המתנתק, כאן: הפחד ששלשלת המסורת תנותק,
כי יבררו רבים דרך לעצמן, כי תביאו בלבבם מורך, נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך הרמב"ן מבין שהכוונה לשמור על החיטה הגרועה, מפחד שלא יהיה מה לאכול בהמשך
ועתה רבותינו הגדולים, המִּגדָלים והפינות ושרי המדינות, יחזור לבם על הראשונות, וכל שכן על האחרונות,
וידוע תדעו באמת ובבירור, כי לא ישמעו הקהילות לחרם ומרור, ופני כלם קבצו פארור,
בגזירתכם לגנוז ספרי הרב הגדול לעזוב כל איש מאוויו,
והפורש מהם כפורש מחייו מי שעוזב את ספרי הרמב"ם זה סוג של התאבדות!,
כי בהם ילמדו, ובהם יעלו וירדו,
ועל מי יסודות תורתו? וספרי חמדתו? יקח מהם עמדתו!!

בטלו את החרם!!

לכן רבותינו חושו למניינכם, והוו מתונים בדינכם,
החרם יוּתַּר, והאלה היוצאת תּוּפַר, בתרועת שופָר.
השמתא - במנין אחר כשיש הצבעה (מניין) על חרם, צריך הצבעה אחרת (מניין אחר) כדי לבטלו תבטל,
והנידוי לכל רוח יזרה. טוט אסר וטוט שרי.
ויצא דבר מלכות מלפניכם,
ותהיו לאגודה וקשר של קיימא קשר חזק מהסוג המתקיים - אסור לקשור קשר כזה בשבת וזה נחשב "מלאכה" אסורה, לאבד זרוע רמה,
להחרים לנדות ולשמת, כל לשון מדברת גדולות,
אשר האלהים יצמת, המלעיג על האגדות, או מרחיב פה על האסמכתות.

ועל עוכסי ספר מורה הנבוכים כתות כתות תשימו יד מוראכם אל פיהם,
כי מצות הרב הגדול המחברו, היא לאמר:
לא תפרסמהו ולא תפרשהו. וכך אמר בתחלת ספרו:
"אני משביע באל ית' לכל הקורא בזה הספר,
לבל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו
אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימני מחכמי תורתינו אשר נקבו בשמות,
אך ללמד מה שלא אמר אחר זולתי מגאונינו ז"ל - אל ילמדוהו לזולתו"^[9],
זהו תופס דברי הרב ז"ל.

ואף אתם רבותינו הסכימו עם חכמי פרובינצה וגם אנחנו נצא בעקבותיהם,
תחזקו הדבר הזה בחרם ואלה ברעם וברעש ובקול המולה גדולה, ולהב אש אוכלה,
ובמלחמות תנופה, עבדיתו הרדפה,
הן למות הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין נוסח של כתובת השבעה חמורה.
הלא זה די תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן, ובנאות האהבה תרביצו העדר.

יתעסקו בזה רק המלומדים (תלמידי החכמים)

ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל, להניח העסק מכל וכל,
ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה שבכתב, ותורה שבע"פ,
כי היא בית חיינו ובזה מעלתינו תגדל, השומע ישמע והחדל יחדל,
שאי אפשר לכם להוכיח לכל ישראל להיות חסידים, ובזה נהגו אבות העולם ליסר מזה חכמים גדולים,
אף כי למנוע מן ההגיון התלמידים, המתחילים ללמוד.
כמו שמצאתי בתשובת רב האי גאון ז"ל לנגיד לשמואל הנגיד ,כמצוטט בתשובה מ"ה לריב"ש מ"כ מנוחתו כבוד, שכתב לו בלשון הזה:
תיקון הגוף ומישור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד,
ואשר טוב לישראל כי לימוד התורה מועיל לעצמו ולחכמים שכמותו,
ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדברי המצות והתורה.

ואשר יסור לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם בלבד,
יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד עצמו באותן העניינים הכתובים בספרים החיצונים,
ויסירו מעליו כל דבר לגמרי,
ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה.

אבל אשר ימסרו עצמם לתורה וליראת שמים
יצא להם מזה כי ינהיגו כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק,
ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה.

ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקין באותן הדברים ודרכי הפילוסופיא
יאמרו לך שהיא דרך סלולה? ושבזה ישיגו לידיעת הבורא?
לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת.

ולא תמצא יראת חטא וענוה וקדושה אלא באותם המתעסקים במשנה ובתלמוד ובחכמה יחד,
לא בדברי חכמה לבד

^[10]

עד כאן כתב הגאון אביהן של ישראל. }}

סיכום

להיוועץ עם בן הרמב"ם

ואתם גודרי פרץ, העומדים על אדון כל הארץ,
ראוי לכם להזהיר בזה, ולייסר בכיוצא בזה.
ואם תראו בעצתכם הטהורה, להוביל שי למורא,
הבו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה,
יעמדו נא שרינו, לכל הקהל אשר בעירינו משחק מילים עם ביטוי מקראי ובעקבותיו תלמודי שמשמעותו כבשים ועם הביטוי המקראי "בער" שמשמעותו אדם שאינו מבין ונבער מדעת,
ונמלך תחלה ביסוד המעלה,
בנן של קדושים הארז האדיר אשר בין עבותים צמרתו , זרע קודש מצבתו,
הרב רבי אברהם בנו של רבינו ז"ל.
ותהיה הסכמת כולכם עמו הסכמה אחת, והעובר מקול פחדיכם יחת,
הנס לכם מן הפח ילכד בפחת ביטוי מקראי מישעיה, ופרשו ויפרשו - יתרחקו מזה כאשר בסיר כמו מבשר שנפל בתוכו חלב והתבשלו יחד בתוך סיר וכבשר בקלחת,
בזה תאירו בנתיב השלום כצהרים, ולזה יטו הקהילות אזנם וסרה קנאת אפרים.

=== מכתב אישי והמלצה לרבי שלמה "מן ההר" ===
ואל חברי הרב החסיד ר' שלמה מברצילוני, שלומכם כנהר הטו,
ותצוו עליכם בבקשה ובמטו, לירא את מוראו, להזהר בכבודו, ולהזדרז ולשמוע בתוכחתו, להזהר מגחלתו, להחזיק בדתו, וללמד תורתו,
היקרה מפנינים, ולסבול פצעיו הנאמנים. כי שמענו בבעלי המחלוקת , המבעטים בכבודו, ופורקים במוראו,
חללו בקודש חמסו תורה, ועליכם רבותינו המצוה הזאת, כי תלבישו קנאות ותצבאו צבאות,
שרי אלפים ושרי מאות, לבא באדירים, לעזרת ה' בגיבורים,
עד אשר אימת הרב עליהם, כי ככפיר ינהם, ולא יעמדו אליו בגובהם,
והוא גם הוא ישמע למוסרכם, ויזהר בכבודכם, ויהא מקבל בשמחה את כל האדם,
למען תהיה מחלקתו עם חכמי עירו כמחלוקת בית שמאי עם בית הלל הנוהגים אהבה וריעות זה בזה,
לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו" ^[11].

וצור ישראל יכתת חניתותיהם למזמרות, לאיתים חרבותם,
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

ויקל מעליכם רבותינו ומעל גבולכם, עול מלכותכם וכובד גלותכם,
וישכן אתכם במשכנות מבטחים, ובמנוחות שאננים כבודכם יחנה. ויוסיף כל אשר לכם למשנה,
ינחילכם ביש הצפון ובתוחלת הערוכה. והייתם ברכה
כחפציכם וכחפץ תלמידכם , החפץ בכבודכם, ומתפלל בעד שלוותכם.
לגזירותיכם יקרע לבו לכמה קרעים, יחרד לרגעים,
ונושא נפשו אל גואל ישראל וקדושו,
כי יקים בכם מה שכתב: "כי זרע השלום הגפן תתן פריה" (שם) וגו'.

=== חתימה ===
הכותב לפני כבודכם, כורע לכבוד ומשתחוה למורא,
תלמידכם הצעיר אשר לכל מצותכם מזומן, ועמהם נאמן.
משה ב"ר נחמן.

הערות שוליים

1. ירושלמי גיטין ג א
2. גיטין ו ב
3. שם
4. רמב"ם הלכות תשובה ח ה
5. ספרא אמור פרשה יא ד"ה פרק יד.
6. ראש השנה יז א
7. רמב"ם הלכות תשובה ג ו
8. רמב"ם הלכות תשובה ג ז
9. מורה נבוכים (אבן תיבון)/פתיחת הרמב"ם
10. מובא בשו"ת הריב"ש סימן מה
11. (זכריה 8)