ביאור:מבנה צפניה ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בפרק א ניבא צפניה על הסוף שיבוא על הכל ביום זבח ה'.

בתחילת פרק ב (1-3) הסביר צפניה, שיהיו אנשים שיינצלו מהסוף של הכל - הגוי לא נכסף , ענווי-הארץ, העניים שאינם בוטחים בכספם.

כלומר, ביום זבח ה' ייפגעו בעיקר החזקים והעשירים, גדולי ישראל, ה"דינוזאורים" של העם. החלשים והעניים, הענווים והקטנים, יצליחו (אולי) לשרוד.

בהמשך הפרק (צפניה ב ד-טו) מנבא צפניה, שגם בעמים הסמוכים לישראל יישמדו ה"דינוזאורים", והענווים שישרדו יוכלו לרשת את ארצם:

הוא מתחיל מהארץ הקרובה ביותר ליהודה, מצד מערב - ארץ פלשתים (ב4-ב7): "כי עזה עזובה תהיה, ואשקלון לשממה; אשדוד - בצהריים יגרשוה, ועקרון תיעקר. הוי, יושבי חבל הים, גוי כרתים! דבר ה' עליכם, כנען ארץ פלשתים, והאבדתיך מאין יושב! והייתה חבל הים נוות כרות רועים, וגדרות צאן. והיה חבל ל שארית בית יהודה , עליהם ירעון; בבתי אשקלון בערב ירבצון - כי יפקדם ה' אלהיהם, ושב שביתם" . ארץ פלשתים, ובמיוחד ארבע עריה הגדולות, תיהפך לאזור מרעה עבור "שארית בית יהודה" - הרועים הענווים שיישארו לאחר שכל ארץ יהודה תישמד.

לאחר מכן הוא עובר מזרחה - לארצות עמון ומואב (ב8-ב10): "שמעתי חרפת מואב, וגידופי בני עמון - אשר חירפו את עמי, ויגדילו על גבולם. לכן חי אני, נאום ה' צ' א-להי ישראל, כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם; שארית עמי יבוזום, ויתר גויי ינחלום . זאת להם תחת גאונם; כי חירפו ויגדילו על עם ה' צ'" . מואב ובני-עמון הגדילו - כלומר התגאו, הגדילו את נפשם - על עם ישראל. כאמור, ביום זבח ה' הגדולים יישמדו והקטנים ישרדו; גם כאן - מואב ובני-עמון יישמדו, ושארית עם ישראל (הענווים שישרדו מחורבן יהודה) יירשו את ארצם.

לאחר מכן הוא פונה למעלה, ומנבא חורבן גם ל'דינוזאורים' הרוחניים - אלהיהם של העמים האחרים (ב11): "נורא ה' עליהם, כי רזה את כל אלוהי הארץ; וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים" : ה' יעשה את כל אלהי הארץ רזים וחלשים, ואז כל העמים ישתחוו רק לה'.

לאחר מכן הוא פונה דרומה, אל ארץ כוש, ומתאר את השמדתה - אם כי ללא פירוט רב (ב12): "גם אתם, כושים, חללי חרבי המה" .

ולבסוף הוא עובר צפונה - לארץ אשור (ב13-ב15): "ויט ידו על צפון, ויאבד את אשור; וישם את נינוה לשממה, ציה כמדבר. ורבצו בתוכה עדרים, כל חיתו גוי ; גם קאת גם קיפוד בכפתוריה ילינו; קול ישורר בחלון, חורב בסף, כי ארזה ערה. זאת העיר העליזה, היושבת לבטח, האומרה בלבבה 'אני ואפסי עוד!' ; איך הייתה לשמה, מרבץ לחיה; כל עובר עליה, ישרוק יניע ידו" . גם אשור, שהתגאתה וחשבה שכל שאר היצורים בעולם הם אפס לעומתה, תישמד, וארצה תהיה ירושה - אמנם לא לשארית ישראל (כי היא נמצאת מעבר לגבולותיה של ארץ ישראל) אלא לחיות ולרועים מעמים אחרים - "עדרים, כל חיתו גוי".

לסיכום, בפרק זה מתאר הנביא איך כל ה"דינוזאורים" - מכל הכיוונים - יישמדו ביום ה', ורק הקטנים יישארו ויירשו את ארצם.

מידת הגאוה

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/cf-02-0415

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.