ביאור:מ"ג שמות ח ט

תוכן דף זה לקוח מאתר פ"ש, באדיבות מנהל האתר, להגדיל תורה ולהאדירה.

שמות ח · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח

וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כִּדְבַר מֹשֶׁה

פירוש. האם משה ביקש רשות מה' על האופן המיוחד של הסרת המכה?

אבן עזרא

ויעש ה' כדבר משה. מעצמו:

האם יש פער בזמן בין תפילתו של משה לבין עשיית ה' כדבר משה?

רש"י

[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויצא ויצעק. מיד שיכרתו למחר:

רמב"ן

[מובא בפירושו לפסוק ה'] למתי אעתיר לך. כתב רש"י אלו נאמר מתי אעתיר היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי. אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. ועל דרך הפשט בעת תפלתו היו סרות המכות כי כתוב ויצעק משה אל ה' וגו' ויעש ה', ואין כתוב "ויעש ה' ממחרת". ואין לשון "למתי" ראיה שהתפלל מיד, כי הוא כמו מתי ורבו הלמדי"ן הבאים ככה, למחר יהיה האות הזה (להלן פסוק יט), למן היום אשר יצאת מארץ מצרים (דברים ט ז), עד למנחת הערב (עזרא ט ד), כנף האחד לאמות חמש (דהי"ב ג יא). ורבים ככה:

רבינו בחיי

[מובא בפירושו לפסוק ה'] למתי אעתיר לך. פירש"י ז"ל אלו נאמר מתי אעתיר לך היה משמע מתי אתפלל עכשו שאמר למתי אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי אמור לי לאיזה יום תרצה שיכרתו ע"כ, והנה משה בצאתו מעם פרעה היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר, וכן תמצא במכת הערוב שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר, וכתיב ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', כי בצאתו היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר וזה סיוע לפירוש רש"י ז"ל, והתימה על הרמב"ן ז"ל שאמר שלא התפלל עד למחר, ואמר כי למ"ד למתי נוספת וכמוהו (דברים ט) למן היום אשר יצאת מארץ מצרים שאילו התפלל בו ביום כאשר סרה המכה למחר היה ראוי לומר ויעש ה' כדבר משה ממחרת, וכיון שלא אמר כן נראה כי בשעת תפלתו היתה המכה מסתלקת מיד וכיון שאין הסתלקות המכה עד למחר לא התפלל עד למחר: והנה הכתוב מוכיח כדברי רש"י שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' ולא אמר והעתרתי אל ה' מחר, למדך בזה שתכף שיצא מיד התפלל שתסור מכת הערוב מעבדיו ומעמו מחר כי כיון שהתחיל פרעה במכה זו של צפרדעים להזכיר מחר ולהאריך הזמן עד למחר גם משה הסכים בשאר המכות להאריך זמנם עד למחר לא שיסורו מיד, ומזה תמצא כתוב במכת הערוב למחר יהיה האות הזה ובמכת הברד כתיב (שמות ט) הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד, ובמכת הדבר כתיב (שם) מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, ובמכת הארבה כתיב (שם י) הנני מביא מחר.

וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת:

מדוע סוף מכת הצפרדעים הוא במותם, ובערוב ובארבה הוא בסילוקם?

רש"י

[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות:

רמב"ן

[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] והנה סר הערוב והלכו להם, לא כאשר היה בצפרדעים, מן הטעם שאמרו רבותינו (שמו"ר יא ג) שרצה הקב"ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל. ומשה נשמר בכך באמרו, כי אמר לפרעה להכרית הצפרדעים שירמוז למיתתם כמו שפירשתי (לעיל פסוק ה):

רבינו בחיי

[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ויסר הערוב. לא אמר וימת הערוב כמו שאמר בצפרדעים וימותו הצפרדעים, כי כוונת הש"י במכות הוא לצער אותם ולמרר את חייהם לא שיגיע להם מהם שום תועלת ועל כן הוצרך להמית הצפרדעים ביניהם להיות להם לצער וכן אמר משה בדבריו שאמר להכרית הצפרדעים והכרת הוא המיתה ואע"פ שאמר וסרו הצפרדעים, ר"ל כי בהכרתם ומותם תסור המכה מהם. והוצרך הערוב שישובו למקומותם במעונותם כאשר באו משם לא להכרית ולהמית אותן ביניהם כי תגיע להם תועלת בזה ואדון הכל יתברך לא לכך נתכוון:

כלי יקר

[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות. ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג ז).

מדוע לא הוזכר מיתתם של הצפרדעים מן התנורים?

דעת זקנים מבעלי התוספות

מן הבתים. אבל אותם שבתנורים לא מתו לפי שבטחו בהקב"ה ונכנסו בתנור חם בצווי השם:

בעלי טורים

[מובא בפירושו לפסוק א'] והעל. ב' במסורה. והעל את הצפרדעים. והעל אותם הר ההר (במדבר כ, כה). כדאיתא בפרק מקום שנהגו בפסחים (נג, ב) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לשרפה. נשאו ק"ו לעצמן מצפרדעים שמסרו עצמן למיתה על קדוש השם ועל כן נמלטו כדכתיב (פסוק ט) וימתו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדת, אבל לא מן התנורים. אבל משה ואהרן שנאמר בהן (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, ולא נשאו ק"ו מצפרדעים, מתו ולא זכו ליכנס בארץ:

כלי יקר

[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות. ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג ז).