ביאור:מ"ג שמות ו ח
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץעריכה
והבאתי אתכם אל הארץ. כי רבים מיוצאי מצרים גם בניהם יחשבו כהם:
והבאתי וגו'. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ ולא מצינו שכן היה אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו לכן ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"ו) אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו' פי' תנאי הוא הדבר ובזה והבאתי וגו' וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר וידעתם וגו' אז הבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה:
והבאתי אתכם אל הארץ, כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים,
מורשה ולא ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם ובניהם יכנסו לארץ ולא הם ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה ולא אמר ירושה כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר מורשה שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב (שם ו) ושננתם לבניך, כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז"ל שם היו וכענין שכתוב (שם כט) ואת אשר איננו פה עמנו היום.
והבאתי אתכם אל הארץ. כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראויים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ולא שמעו אל משה. להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם צדקה, כענין באברהם, לכן לא נתקים בהם "ונתתי אתה לכם" (לעיל ו, ח), אבל נתנה לבניהם. מקצר רוח. כי "לא נאמנה את אל רוחם", ולא נתנו לב להתבונן. ומעבדה קשה. כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה, והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטח.
והבאתי אתכם אל הארץ, כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים, ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא והוא שאמר הנביא (יחזקאל לד) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, וכנגד ד' לשונות אלו תקנו לנו רז"ל ד' כוסות בפסח. וכן שכר הצדיקים נמשל לכוס הוא שנאמר (תהלים כג) כוסי רוויה וכתיב (שם טז) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (שם קטז) כוס ישועות אשא, וכתיב (ישעיה סו) למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכונה בו כוס של תנחומין, וכתיב (ירמיה טז) ולא ישקו אותם כוס תנחומים, ותקנו לנו רז"ל לגמור את ההלל בכוס רביעי ולהתחיל בו שפוך חמתך, והטעם בזה לפי שעתיד הקב"ה להשקות לרשעי העולם ארבע כוסות של פורענות הוא שכתוב (שם כה) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהלים יא) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (תהלים עה) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך:
אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹבעריכה
נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע בכסאי:
וטעם אשר נשאתי את ידי. דרך משל כאדם שישא ידו אל השמים וישבע. כמו כי אשא אל שמים ידי. וירם ימינו ושמאלו אל השמים:
אשר נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע בכסאי. לשון רש"י. ור"א אמר דרך משל, כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע (דניאל יב ז). ועל דרך האמת, נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי (שם), שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה לעולם החיים. ואין וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה, כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם:
אשר נשאתי את ידי. דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא, כאדם הנשבע שנושא את ידיו אל השמים, וכן (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי: וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל שמים להיות בה לעולם החיים, ואין (דניאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם ע"כ:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק מ'] כי אשא אל שמים ידי. הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים י) קומה ה' אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיה ל) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק י"א] וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך. שנשבע לאבותיך לתת לך, כמו שאמר למעלה (בפסוק ה) אשר נשבע לאבותיך לתת לך, או שיקרא דבר השם שבועה, כי אמר כן פעמים וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (לעיל ג ח), ועוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שם ו ח):
וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:עריכה
מורשה ולא ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם ובניהם יכנסו לארץ ולא הם ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה ולא אמר ירושה כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר מורשה שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב (שם ו) ושננתם לבניך, כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז"ל שם היו וכענין שכתוב (שם כט) ואת אשר איננו פה עמנו היום.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ד פסוק י"ב] אכנו בדבר. כענין "וגם יד ה' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם" (דברים ב, טו). ואורשנו. אעשה שיעזבו לאחרים חילם ויירשום, כענין 'המתים יורשים את החיים' שהיה בחלוקת הארץ. ובזה קיים מה שנדר ליוצאי מצרים באמרו "ונתתי אתה לכם מורשה" (שמות ו, ח).
וטעם אני יי'. שאקיים זה:
והנה הבטחה זו סיים בה אני ה' כי כן התחיל בלשון הזה ובא ולמד אני ה' המבטיח אני ה' המקיים: