ביאור:מ"ג ויקרא כד טז
וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת עריכה
ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם ולא המקלל בכינוי: ונקב. לשון קללה כמו (במדבר כג) מה אקב:
מות יומת. לפי פשוטו יש לפרש כן:
איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו המקלל הנשיא ונשא חטאו במלקות שנאמר אלהים לא תקלל וגו'. ונוקב שם ה' מות יומת מברך את ה' כמו מה אקב לא קבה אל אותו יומת שפשט ידו בעיקר:
ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר. והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר.
כי יקלל אלהיו. ויעבר על לאו "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). ונוקב שם ה' מות יומת. אבל נוקב שם ה', לא יהיה ענשו כעונש קללת שאר "אלהים", ולא ממין אותו העונש גם עם רבוי מנינו, אבל הוא במיתה.
רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: עריכה
כל העדה. הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל.
ואמר כגר כאזרח יומת. ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח:
כגר כאזרח. ואין זה העונש לזה המברך עתה מפני היותו גר, כי בזה גם האזרח היה שוה לו "בנקבו שם".
בנקבו שם. וסמיך ליה ואיש כי יכה. רמז למה שאמרו (סנהדרין נו, א) יכה יוסי את יוסי. ד"א שם. ואיש כי יכה. לומר כל הסוטר על לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה. סמך מקלל לפרשת בהר סיני לומר שהמקלל קלל השם ששמע בסיני. ועוד כאשר צוה ה' את משה (פסוק כג) וסמיך ליה בהר סיני לומר כאשר צוה למשה בסיני סקל יסקל או ירה יירה (שמות יט, יג) כן יעשה לו:
בנקבו שם יומת. סמך לו מיד ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, מכאן דרשו רז"ל כל הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה: