ביאור:מ"ג ויקרא י ד
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
עריכהויקרא משה אל מישאל. אתמר בת"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו לה' ותימה שהרי במקום אחר מצינו בפי' שהכהנים מוזהרין על טומאת מת דכתיב לנפש לא יטמא בעמיו. ועוד אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטי' היו ולמה לא נטמאו לאחיהם וי"ל דהא דקאמר מכאן שהכהני' אין מטמאין למתים היינו כהני' הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאין לקרובים שיש להם דין כהני' גדולי'. וכן פי' הרב בכור שור גבי ראשיכם אל תפרעו דאע"ג דכהנים הדיוטי' לא הוזהרו על פריעה ופרימה דמטמאין הן לקרוביהן ביום משחתם הרי הן ככהנים גדולים. ונ"ל דהיינו האי דקאמר בסיפיה דקרא כי שמן משחת קדש עליהם:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום, כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין, ואונן שעבד חלל, והיו חייבים להטמא לאחיהם, וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום, ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה, ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים, וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל.
דד אהרן. עזיאל אחי עמרם היה שנא' (שמות ו) ובני קהת וגו':
בני עזיאל דוד אהרן. פירש רש"י ז"ל עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו) ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל. ומה בא הרב ז"ל ללמדנו וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה אלא צריך פירוש לפירושו, כי לכך הזכיר דוד אהרן לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה, והקיש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום, ולא הוצרך הרב ז"ל לפרש כי עזיאל אחי עמרם היה אלא בשביל דוד אהרן:
קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
עריכהשאו את אחיכם וגו'. כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה:
קרבו שאו את אחיכם. מצאתי בתורת כהנים בפרשת מלואים (ריש שמיני לה) רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרין שם ליכנס, שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, אם כן למה נאמר וימותו לפני ה', נגפם המלאך והוציאם לחוץ. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים, שנאמר וימותו לפני ה', אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ, ע"כ בברייתא: והטעם שאע"פ שגם הכהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה, אינו אלא בביאה ריקנית, אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס. שכך שנינו בתורת כהנים (אמור פרק ג יא) יכול לא יכנס לעשות רקועות, תלמוד לומר אך (להלן כא כג), כך היא מצותן, הכהנים נכנסין שם, אם אין שם כהנים נכנסין שם לוים, אם אין טהורים נכנסים שם טמאים, אם אין תמימים נכנסין שם בעלי מומין. ועכשיו היום הזה אין שם כהנים, שהרי נצטוו שלא יטמאו להם, אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם. ועל דעת רבי אליעזר, מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ, ולכן לא אמר ויגררום בכתנותם: וטעם בכתנותם. כי היו לובשים בגדי כהונה, והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה, ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים, ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר. והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים:
שאו את אחיכם מאת פני הקדש. יש אומרים כי הקטורת היתה לפני מזבח העולה והלוים נכנסים שם ויש אומרים שהיתה על מזבח הקטורת ומשה הוציאם מאהל מועד:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:
קרבו. יש בו ב' טעמים מלמד שלא קרבו אליהם להיכל אלא הטילו בהם חנית של ברזל וגררום והוציאו אותם לחוץ:
פני הקדש. היא החצר כנגד המחנה כאשר פירשתי: