ביאור:מ"ג דברים כז ה
וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: עריכה
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק כ"א] ותחללה. הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק כ"א] וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לע"ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מה) שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי ע"ז: ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה': וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה: ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כז ה), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח:) הרי זה מותר, אע"פ שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של ר"א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון: והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מ"א ו ז), אע"פ שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (כאן) לא תבנה אתהן גזית, בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים אותם שם בברזל, כאשר יכרתו ג"כ בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב (שם ה לא) ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית. וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים: וזהו שאמר (שם ו ז) אבן שלמה מסע נבנה, לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה (ס"א ונאה). ופירוש "מסע", שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא חלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא ישיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שיבנה ושישמע בכל הר הבית קול ברזל, וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (מח:). אבל לדעת רבי יהודה (שם) אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד את הבית אבני גזית (מ"א ה לא), כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב (שם ו לו) ויבן את החצר שלשה טורי גזית, ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דהי"א כב יד), לעשות ממנו כלים לכרות העצים ולחצוב האבנים היה:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק כ'] מזבח אדמה תעשה לי. לפי שהעובדי כוכבים היו עושים אשריהם על המזבחות. כדכתיב בגדעון ואת האשרה אשר עלי' תכרת וכתיב בזכר בניהם מזבחותם ואשריהם וגו' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח. לכך אומר הקב"ה אפילו אם תעשה לי מזבח לא תעשהו אלא מאדמה שאין רגילים [כו] ציורים וצלמים כ"א מלאכה חלקה ואף אם תרצה לעשות מזבח אבנים. אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך. מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל ככתוב במשנה תורה:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק כ"א] כי חרבך. שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב כי היא מחרבת. ובמקום אחר כתוב לא תניף עליהן ברזל. על מזבח אבנים שבנו.
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק כ"א] לא תבנה אתהן גזית. טעם איסור בגזית במזבח שלא יהיה כבוד המזבח שתהיה מקצת האבן בנויה במזבח ה' ומקצתה מושלכת באשפתות כן פי' החכם ר"א ז"ל: והרמב"ם ז"ל כתב טעם בזה בכלל טעמי המצות שהיא הרחקה שלא יבא לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית: אבל הרמב"ן ז"ל כתב ונתן טעם בזה והוא הנכון יותר מכל מה שנאמר בו לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנאוי להקב"ה כענין שכתוב (מלאכי א) ואת עשו שנאתי והנה הוא מרוחק מן המזבח. ואין הגזית עיקר האיסור כי אם הנפת הברזל וכן כתוב (דברים כז) לא תניף עליהם ברזל, ואלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מדין התורה אבל האיסור אינו אלא כדי להרחיק הברזל מן המזבח והוציא הכתוב הברזל בלשון חרב לפי שהוא מחריב את העולם ולכך ירחיקנו הכתוב מן המזבח שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא נמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל אלא זהב וכסף ונחשת, גם בבית המקדש כתוב מפורש (מלכים א ו) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, ואמרו בספרי בבית לא נשמע אבל נשמע בחוץ: ובמדרש כי חרבך הנפת עליה מכאן אמרו המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ומכאן אתה למד כי יש לכל מצוה ומצוה ממצות התורה כמה פנים ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים, ויש בכלן תועלת הגוף והנפש והם חיים למוצאיהם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ד) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואלה המשפטים גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"א פסוק א'] לפניהם. ולא לפני גוים, ואפילו בדין שהאומות דנין כדין ישראל וכו' (גיטין פח) ודבר זה צריך ביאור מספיק ונקדים לביאור דבר זה, מה שמצינו במדרש (עיין אסתר רבה א יב) שבכסא שלמה המלך היו ו' מעלות והיה כתוב על אחת, לא תטה משפט, ועל השניה, לא תכיר פנים. ועל השלישית, לא תקח שוחד. ועל הרביעית, לא תטע לך אשרה. ועל החמישית, ולא תקים לך מצבה. ועל הששית, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהי' בו מום. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ג' לאוין אלו לא תטע ולא תקים ולא תזבח אל כסא אשר הוכן ליושב על מדין וכי בעבור שהם סמוכים בתורה נסמכו בכסא ויותר היה נכון אם היה כותב במקומם ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו. מזה ראיה ברורה שכל ו' לאוין אלו מדברים מענין המשפט ומהיכן למד שלמה המלך לומר כן אלא ודאי שהבין זה מן סמיכות פרשת משפטים לפר' מזבח לומר שתשים סנהדרין אצל מזבח, ולמאי נ"מ צוה הקב"ה לשום סנהדרין אצל מזבח אלא ודאי כדי ללמד דעת את העם שכל הפוסל במזבח ובהנקרבים עליו פוסל גם בסנהדרין, ודווקא בדברים שנזכרו סוף פר' יתרו בענין המזבח. ובזה מיושב ג"כ, מה היה הצורך הגדול לצוות להם על עשיית המזבח בשלמא הדינין היה צורך שעה אבל המזבח לא היה כל כך צורך שעה כי עדיין לא נצטוו על המשכן, אלא ודאי לכך הקדים מלאכת המזבח אל פר' משפטים לומר לך שתשים הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו מן המזבח שכל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין. (...) השני הוא, מה שהיה כותב על כסאו ולא תקים לך מצבה. היינו של אבן אחד היינו לומר לך שלא לדון יחידי שאין דן יחידי אלא הקב"ה אחד הוא ברוך שמו, ולמד זה ג"כ מן הסמיכות של פר' זו שנאמר ואם מזבח אבנים תעשה לי. משמע מחובר מן אבנים הרבה דוקא ולא מצבה של אבן אחת כך הסנהדרין אנשי המעלה שנקראו אבני נזר אבני קודש צריכין להיות רבים דווקא ולא אחד ופירש"י בפר' שופטים אשר שנא ה'. אהובה היתה בימי האבות כו', ודוגמא לזה בענין הדן יחידי בימי האבות לא הקפיד הקב"ה כל כך כי שם ועבר ואברהם יצחק ויעקב היו דנין יחידי וכן יהודה אמר הוציאוה ותשרף. ש"מ שהיה דן יחידי וכן משה היה דן יחידי קודם שבא יתרו לפי שהיו שלמים בדעתם והיה בהם מדעת קונם ובלתי יראים מן הטעות וכאשר נתמעטו הלבבות והיו הלוך וחסור צוה ה' שלא לדון יחידי. ויש עוד רמז במזבח אבנים, שיהיו אבנים שלימות ולא יהיו גזית כך הדיין יהיה שלם מכל מום בלי תוספות ומגרעת ושלא יצטרך ליפוי והידור חיצוני כאבן גזית זה אשר הונף עליו החרב ומחללו מקדושתו כך הטעם בדיין הצריך תיקון מבחוץ ויש בזה מקום שיתפאר עליו הגרזן והחוצב לומר אני מניתיך ומצד עצמך אינך הגון לכך, ע"כ טוב לבחור אבנים שלימות שאינן צריכין תיקון מבחוץ. ורש"י פי' שיש לדרוש ק"ו מן האבנים שאינן רואות וכו' ועל ידי שמטילות שלום אמרה התורה (דברים כז ה) לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו עאכ"ו שלא תבואהו פורענות, נראה שכוונת רש"י בק"ו זה ליתן טעם אל סמיכות הסנהדרין אל המזבח כי כל יושב על מדין מטיל שלום בין איש לחבירו ופן יגור מפני איש שלא ירדוף אחריו המתחייב בדין, וירצה לסלק עצמו מן הדין כדי שלא תבואהו רעה על כן היתה ישיבת הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו ק"ו מן המזבח שלא תבואהו רעה וזה פירוש יקר.
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ז פסוק ד'] ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת. כי היצה"ר פורש רשת ללכדו במצודתו ורשת של המזבח מוציאו מרשת יצרו. ומצינו שהיו במזבח מעשה ניסים שהיה ניצול מן האש, שהרי היה האש דולק בו ביום ובלילה ולא שרף האש ולא נתך נחושתו והיה ניצול ממים, כי לא כבו הגשמים האש של עצי המערכה, והיה ניצול מן הרוח, כי לא נצחה הרוח את עמוד העשן, והיה המזבח חלול ומלא אדמה או מזבח אבנים אשר לא הונף עליו החרב, וכל זה רמז לאדם שע"י המזבח האדם ניצול ואינו מקבל נזק בכל ד' יסודות שבו. כמ"ש (תהלים סו יב,יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות, כי כמו שמזבח העולה ניצול מן אש ומים כך ינצל האדם מהם על ידו. וכן המזבח מצילו מן כל ד' מיתות בית דין מסקילה באבנים ינצל ע"י מזבח אבנים (דברים כז ה). משריפת אש ינצל ע"י אש המזבח אשר תוקד בו (ויקרא ו ה). מן הרג בחרב ינצל ע"י המזבח שנאמר בו (דברים כז ה) לא תניף עליהם ברזל וגו'. מן חנק ינצל על דרך ארז"ל (כתובות ל) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' נמצא כשם שהמזבח ניצול משטף מי גשמים כך החוטא לשטף מים רבים אליו לא יגיעו.
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק א'] והיה כי תבא. בעבור שכתוב בהניח יי' אמר השם כי יש מצות הן קודם בהניח יי' רק כאשר תבא והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקללה על שני ההרים: